האם אנחנו אמפתים?
כולנו משוכנעים שאנחנו אמפתים מאוד. ואכן, במצבים רבים אנחנו באמת אמפתים מאוד. למשל, כשבן זוגנו מדוכדך בגלל יחס המעביד שלו, נגלה בוודאי אכפתיות עמוקה. נדבר אתו, נעודד אותו, נייעץ לו, ונעשה הכל כדי לחזק את רוחו.
אבל מה קורה כשהוא מדוכדך לא בגלל יחס המעביד שלו אליו, אלא בגלל היחס שלך אליו? האם גם אז נדבר אתו בעידוד ונחזק את רוחו?
יד על הלב, קרוב לוודאי שלא. קרוב לוודאי שאם הוא יהיה לא מרוצה בגללנו ניכנס מיד למגננה, נפריך את מה שהוא אומר, ונאשים אותו שהוא כפוי טובה: "אחרי כל מה שעשיתי למענך זה מה שמגיע לי?"
וכך אנחנו גולשים מיד לאטימות, שהיא היפוכה של אמפתיה.
הקשבה לטריגרים
עם אמפתיה אמיתית ננהג באכפתיות בין אם הוא מדוכדך בגללנו ובין אם בגלל משהו אחר. זה דורש מאתנו ללמוד לעבור למערך נפשי שבו אנחנו לא מתגוננים בפני ההאשמה או הביקורת שלו, אלא את לומדים באיזה אופן אנחנו משמשים טריגר שלוחץ על כפתור רגיש אצלו.
אנחנו לא מתווכחים אתו, לא מערערים על אמיתות דבריו, לא מתעמתים אתו. אנחנו פשוט שואלים שאלות שמעוררות אותו לזהות את הכפתור הרגיש שלו. אנחנו מנסים לשמוע את הקריאה הסמויה שמאחורי המילים הגלויות. אם הוא אומר "אני לא יכול לסבול שאת מבקרת אותי כל הזמן", את יודעת שהוא מנסה לומר לך בעצם מסר שונה לגמרי: "כשאת מבקרת אותי אני מרגיש שאת לא מעריכה אותי, וזה כואב לי מאוד".
ואם אנחנו אמפתים באמת, נרשום את זה בתודעתנו, ובפעם הבאה נפנה אליו בצורה אחרת. למה לא?
הקשבה לכפתורים הרגישים
המפתח ליחסי רעות נמצא ביכולת של כל אחד מבני הזוג להכיר את האזורים הפגיעים של עצמו ושל שותפו, ואת המאבק האין-סופי של שני השותפים להגן על אזורים אלה. אין דבר שמעמיק יותר מזה את תהליך ההתחברות. בכך עוסק דיאלוג בזוגיות הרמונית.
זה מפחיד בהתחלה, כי גילוי הפגיעות שלנו מקלף אותנו מכל ההגנות שלנו, ומשאיר אותנו חשופים בפני בן זוגנו. אבל עם הזמן מאפשרת לנו האמפתיה ההדדית לחיות בזוגיות שאינה נזקקת להגנות, כי ביחסי רעות אין קורבן ואין אשם. ביחסי רעות יש שני אנשים עם מצוקות, שלומדים לבטא אותן ולהתייחס אליהן בצורה נכונה.
הקשבה ביחד
אמפתיה היא דיאלוג מסוג חדש, שבו בני הזוג מתרגלים להתבונן בכל דילמה שמתעוררות ביניהם דרך השאלה מה יכול כל אחד לעשות כדי ששניהם יגדלו מהמצב להרמוניה זוגית חזקה יותר. וכך, אמפתיה היא לא רק כניסה לנעליו של בן הזוג, אלא היא הופכת כל אחד מהשותפים לסניגור של השני.
ממקום של למידה אין צודק וטועה. ממקום של למידה יכולים בני הזוג להיווכח שאף אחד מהם לא אשם בכעסים ובתסכולים של השני, אבל כל אחד מהם מהווה טריגר לתסכולים חבויים של השני.
הסתכלות כזאת משחררת את שניהם מהצורך לחפש מי אשם ומי צודק, ומאפשרת להם להתרכז בשאלות האמיתיות: איזה כפתורים רגישים הביא כל אחד מהם מעברו, ואיך הם יכולים לעזור זה לזו לרפא אותם.
אמפתיה היא למעשה הקשבה ללא התנגדות. זאת הקשבה שלא משאירה מקום להתנגד או לחלוק על דבריו של שותפנו.
מזה לא נובע שעלינו להסכים עם כל דבר. להיפך, כשאנחנו מוותרים על התנגדות, אנחנו מוותרים גם על הסכמה. וכשאין הסכמה ואין התנגדות, אנחנו מתחילים לשמוע אותו.
וכשנוותר על ההרגל המפוקפק לקבוע אם מה שהוא אומר נכון או לא נכון, הגיוני או לא הגיוני, ראוי או לא ראוי - נגלה שאנחנו שותפים בדיאלוג אמיתי.
וכשכל מה שנכתב פה, גם מתחבר כל כך ובדיוק להתנהגותה של מי שכתבה את זה, אז ברור שלא במלים מחודדות של אינטיליגנטית מדובר פה, אלא ובאמת בתכנים אמיתיים של התלמידה הכי טובה של החיים שהכרתי.
יישר כוחך אישה יקרה, להנחיל לנו -הזוכים,מהידע שלך, ומהדוגמא האישית- למי שזכה להיות מיועץ על ידך.
אני אמנם נטולת זוגיות, אבל ייחסתי את תוכן דברייך כאן להתנהלותי האמפטית, או הבלתי אמפטית ביחס לבנותי האהובות.
הו, כמה שמחה אני, שיש לי את הזכות וההזדמנות לעשות השלמות בהבנות שלי ביעוץ האישי שלי איתך.
אילונה יקרה,
אני מאוד שמחה שדברים שכתבתי באתר עוזרים לך. תענוג גדול לעבוד אתך. זה תמיד עם עין אחת דומעת ועין אחת מתפוצצת מצחוק. העומק שלך, הלהיטות שלך להפנים עוד ועוד תובנות, ובעיקר הלב החם שלך, כל אלה הופכים כל מפגש אתך להרפתקה.
תודה על הדברים החמים שלך