אם אתם חושבים שאנחנו אמורים לאהוב באופן טבעי, ולעזור אחד לשני באופן טבעי, ולהתעניין אחד בשני באופן טבעי, ולקיים יחסי מין מספקים באופן טבעי, וליהנות מבילוי מספק באופן טבעי, ואם אתם גם עושים את כל אלה באופן טבעי, אתם מסודרים. המשיכו כך.

אבל אם אתם חושבים שאהבה ואינטימיות ותמיכה אמורות להיות טבעיות ואתם בקושי מדברים ובקושי נפגשים ובקושי נהנים זה מחברתו של זה, יש לכם סיכוי מצוין להצית מחדש את האש ביחסים שלכם אם תוותרו על הטבעיות, ותכירו בזה שאצל הרבה זוגות התנהגות טבעית פוגעת בזוגיות יותר מאשר מחזקת אותה.

כמובן שהאידיאל הוא שנהיה טבעיים, אבל מה לעשות אם באופן טבעי זה לא קורה? אבל הנה שאלה מעצבנת עוד יותר: האמנם "להיות טבעי" משרת תמיד את המטרה שלנו לבנות יחסים טובים? כמו למשל לכעוס באופן טבעי? או להתעלם באופן טבעי? או להתעצל באופן טבעי? או להשתמט מאחריות באופן טבעי? אנחנו באמת רוצים את כל ההתנהגויות הטבעיות האלה?

והנה השאלה הכי מעצבנת: האם באמת טבעי לנו לאהוב, כמו שטבעי לנו לצפות לקבל אהבה? והאם באמת טבעי לנו להתחשב, כמו שטבעי לנו לצפות שיתחשבו בנו? והאם באמת טבעי לנו להקשיב גם לדעתו של השני, כמו שטבעי בעינינו שהוא יקבל את דעתנו?

אז בואו נראה את הדברים כפי שהם, בלי אשליות. באנו לעולם עם שני חלקים: החלק האגואיסטי שמרוכז בצרכים של עצמנו, והחלק המשתף שמרוכז בצרכים של כולם. אבל התפתחותנו מהלידה מתחילה עם החלק האגואיסטי שמרוכז בצרכים של עצמנו, כי בילדותנו יש לחלק הזה תפקיד עיקרי בהבטחת קיומנו. ובחלק הזה אין שום התחשבות בזולת. חשבו על תינוק בן שנה שרוצה את אמא בארבע בבוקר. האם אכפת לו מה השעה?

אם שום דבר לא מפריע לתהליך ההתפתחות שלנו, מתחיל לצמוח מתוך החלק האגואיסטי החלק השני, החלק המשתף, שמכיר גם בצרכים של הזולת ולומד להתחשב גם בהם. אבל רבים מאוד בינינו לא השלימו את המעבר מהצד האגואיסטי לצד המשתף שבהם. לכן לכל כך רבים בינינו אין דבר טבעי יותר מאשר לדאוג רק לצרכים של עצמם.

אין כאן שחור ולבן אלא ציר גדילה שעל גביו כולנו ממוקמים, כל אחד בגובה שאליו הביאה אותו התפתחותו. ועבודת ההתפתחות הגדולה המוטלת עלינו בבגרותנו היא לפתח בעצמנו את החלק הזה שלא התפתח מספיק בזמן הנכון, עד שהחלק המשתף יהיה החלק הטבעי שלנו, ועד שהוא יחליף את טבענו האגואיסטי.

ובינתיים, בואו נכיר בזה שאהבה והתחשבות מתחילות בכוונה שלנו לאהוב ולהתחשב, ואנחנו צריכים ליצור אותן במתכוון. לשם כך אנחנו חייבים לעבור מהצד האגואיסטי לצד המשתף בתודעתנו. והדרך לשם מתחילה בעשייה של כל דבר שהצד המשתף אמור לעשות: לפרגן, להעריך, להודות, לחזר, להתעניין, לוותר, לשחרר, ולהעדיף את הצרכים הזוגיים על הצרכים האישיים. ובמקביל להתגבר על הדחף לעשות את הדברים שהצד האגואיסטי אמור לעשות: להחליט לבד, להתעקש על עמדתנו, להאשים את בן זוגנו, להתעלם ממה שחשוב לו.

בהתחלה ייראה לנו מלאכותי מאוד להעדיף את הצרכים הזוגיים על הצרכים של עצמנו. אבל בהדרגה ניווכח שיותר ויותר טבעי בעינינו לעצור ולשאול: האם אני דואג עכשיו רק לעצמי, או האם הדבר שאני רוצה הוא לטובת שנינו.