אין דבר חכם יותר מחוזה זוגי בלתי כתוב בין בני זוג שמתחייבים זה לזה. חוזה כזה מגדיר את הגבולות האישיים של כל אחד כדי שאף אחד לא יאבד את עצמו ביחסים, ובמקביל הוא שומר על יחסים טובים על ידי הגדרות ברורות של מה מותר ומה אסור להם לעשות. ואם השניים יקיימו את החוזה הזה, הם יוכלו לישון טוב בלילה בידיעה שכל אחד נותן כל מה שהוא יכול למען הזוגיות, ואף אחד לא מאבד את עצמו.

אז למה בני זוג רבים כל כך ממשיכים להילחם ביניהם גם אם יש ביניהם הסכמות ברורות? הסיבה היא שעדיין חסר שם הגורם העיקרי להצלחת הזוגיות. ובלי הגורם העיקרי לא יעזרו כל ההסדרים וההסכמות והכללים והחוקים, ולא תעזור שום חלוקת אחריות.

כיצד ניצור יחסים טובים

אז מה חסר להם? חסר להם רצון טוב. רצון טוב הוא היסוד לכל הסכמה, כי הוא הדבר שיקבע אם ההסכמה תישמר או לא. למעשה, אילו היה ביניהם מלכתחילה רצון טוב, לא היו דרושים בכלל הסכמות וכללים. הדברים היו ברורים להם מאליהם. ולהפך, כאשר אין ביניהם רצון טוב, שום הסכמות ושום כללים לא יועילו להם מכיוון שבלאו הכי איש לא יקיים אותם.

ומכיוון שרצון טוב בין בני זוג חסר אצל כל כך הרבה זוגות, זאת הסיבה שאנחנו רואים סביבנו כל כך הרבה זוגות שיודעים מי יעשה מה, אבל ממשיכים לכלות את כוחותיהם ולהרוס את אהבתם במריבות "מי לא עשה מה שהוא היה צריך". אז במקום להתאמץ כל כך בחלוקת אחריות ובקביעת כללים, כדאי מאוד שנפנה את המאמצים שלנו קודם כל לפיתוח רצון טוב בינינו.

איך נראית מערכת יחסים בלי רצון טוב? כל צד מגביל את עצמו לאחריות שלו, ואם צד אחד מתרשל בתפקידו, אז הצד השני יימנע מיד מלעשות משהו ששייך לאחריות שלו. והסנקציות האלה יכולות לחול על כל דבר: על אוכל, על יציאה משותפת, על כביסה, על סקס.

זאת זוגיות בפיחות: אם אתה עושה פחות אז גם אני עושה פחות. "חס וחלילה שאני אעשה יותר מהמוטל עלי", "חס וחלילה וחס שאני אעשה יותר ממנו". מה הפלא ששניים כאלה מתחשבנים כל הזמן כמה הוא עשה וכמה היא עשתה?

זוגיות עם יחסים טובים

אז איך נראית זוגיות עם מערכת יחסים טובים  ושיש בה רצון טוב? כל אחד מגייס את עצמו לעשות הכל. כן, הכל. מה אתם נבהלים? אם שני אנשים מגייסים את עצמם לעשות הכל, כל אחד ישתדל לקחת יותר תפקידים מהשני. כל אחד ירצה שהשני יישן יותר, כל אחד ירצה שהשני ינוח יותר, כל אחד ירצה לראות את הסרט שהשני אוהב, כל אחד ירצה לומר יותר שבחים לשני על מה שהוא עושה, כל אחד ירצה להיות הראשון שמפייס, כל אחד ירצה להיות הראשון שמודה בטעות.

האם בזוגיות כזאת יצטרך מישהו להילחם על זכותו? על הצרכים שלו? על הערכה כלפיו? הרי יש שם תמיד מישהו אחר שיילחם על זה בשבילו. והאם בזוגיות כזאת מישהו יתלונן שאין לו חבר ושותף? הרי יש שם מישהו שמלמד אותו כל יום מחדש מהי חברות ומהי שותפות.

אז נכון, שניים כאלה מוכנים לגמרי לאבד את עצמם, אבל האם מישהו באמת מאבד את עצמו? מה פתאום. שניים כאלה תמיד מרוויחים את עצמם בגדול, ובהזדמנות זאת הם מרוויחים גם יחסים שכל אחד מאחל לעצמו.