כולנו הבאנו אתנו הרגשה של ספק עצמי, חוסר ביטחון עצמי וחוסר הערכה עצמית, וכולנו מרגישים שלא קיבלנו מספיק אהבה ותשומת לב. ומהו המקום הנכון ביותר לרפא את החסרים הכואבים האלה? כמובן, ביחסים אינטימיים. לכן אנחנו נכנסים למערכת יחסים מתוך תקווה שבן הזוג שבחרנו ירפא את פצעי הנפש שלנו. וכך, בלי שאנחנו מודעים לזה בכלל, אנחנו ממנים את בן זוגנו להיות המרפא שלנו, זה שיתן לנו להרגיש שאנחנו בעלי ערך, מיוחדים ומשמעותיים.

איפה כאן הבעיה? הבעיה כאן היא שאותו בן זוג, שאמור להיות המרפא שלנו, פצוע בנפשו גם הוא. גם הוא חי עם זיכרונות על כישלונות ודחיה, וגם הוא מצפה מבן הזוג שלו, כלומר מאתנו, שנחזק את הביטחון העצמי שלו, ושניתן לו הרגשה שהוא חשוב ובעל ערך. כלומר, כל אחד מאתנו מצפה מהשני לתת לו את מה שהחסיר ממנו העבר כדי להגיש טוב עם מי שהוא.

זאת עדיין לא הבעיה, כי אין שום דבר פסול בציפייה שבן הזוג שבחרנו יעזור לנו להרגיש טוב עם מי שאנחנו. למעשה, לכך נועדו יחסים: לעזור לנו להחלים מרגשי נחיתות ורגשי קיפוח וחוסר ביטחון. והנה הבעיה: אם כך אז למה היחסים שלנו פוצעים אותנו עוד יותר? למה הם מחלישים את הביטחון העצמי שלנו עוד יותר? למה הם גורמים לנו להרגיש רע עם עצמנו עוד יותר? איפה מתחבאים סודות הריפוי שיחסים אמורים לספק לנו?

הריפוי הוא אכן היעד הגדול ביותר של היחסים, אבל במימוש היעד הזה גם אנחנו אמורים לקחת חלק, וגם לנו יש אחריות למימוש היעד הזה. התפקיד של היחסים הוא לתת לנו את הכלים לחזק את עצמנו: את המקום, את ההזדמנויות ואת בן הזוג שיעזור לנו בזה.

התפקיד שלנו הוא להשתמש נכון בכלים האלה. וכאן אנחנו מפספסים בגדול: אנחנו מרוכזים בציפיות שלנו לקבל הרגשה טובה מבן זוגנו, ואנחנו מתעלמים מהציפיות של בן זוגנו לקבל הרגשה טובה מאתנו. וזה בניגוד למה שכל כך רבים בינינו חושבים, ש"אנחנו נותנים לו הכל" וש"הוא לא נותן לנו דבר".

אז הנה הסוד: יחסים יכולים לרפא את פצעי הנפש של כל אחד מאתנו, בתנאי שכל אחד מאתנו יבטיח קודם ריפוי לפצעים של בן זוגו. כלומר, כל אחד יכול לקבל מבן זוגו תמיכה ועזרה לרפא את חוסר הביטחון וחוסר ההערכה העצמית שהוא מרגיש, אם הוא קודם יעזור לבן זוגו לרפא את חוסר הביטחון וחוסר ההערכה העצמית שלו. כי כדי להבטיח טיפול אוהב בפצעים שלנו, אנחנו זקוקים לחובש שהפצעים שלו כבר נרפאו.

וכך היחסים שלנו קושרים אותנו זה אל זה בעבותות של תלות גומלין, כי ריפוי הנפש של כל אחד מאתנו תלוי בבן זוג עם נפש בריאה, וכל אחד יכול למצוא ריפוי לחסכים של עצמו רק אם כל אחד ימציא ריפוי לחסכים של בן זוגו. וכך הריפוי של כל אחד מאתנו תלוי בריפוי של השני.

וכל עוד כל אחד מאתנו מתאמץ לקבל מהשני ריפוי רק לפצעים של עצמו אין לאף אחד מאתנו חובש, ואנחנו נשארים שני פצועים שהושארו בשדה.

אז מה כדאי שנבין מזה? כדאי שנבין שכל אחד מאתנו חייב להיות בעת ובעונה אחת גם פצוע וגם חובש. וזה אומר שהצורך שלנו להתרפא אמור ללכת יחד עם הצורך שלנו להבטיח גם ריפוי לחובש שלנו. כלומר, זאת תמיד אחריות משותפת: אני ארפא אותך ואתה תרפא אותי בעת ובעונה אחת. זוהי עסקת הפלא של ההבטחה המשותפת ששאתה תעזור לי לפתח הרגשה שאני אדם טוב, ואני אתן לך הרגשה שאתה אדם טוב.

מה זה יחסים מרפאים?

• אף אחד לא יאשים רק את השני בלי להאשים גם את עצמו.
• אף אחד מאתנו לא יקבל מהשני התנצלות בלי להתנצל גם הוא.
• אף אחד מאתנו לא יתעטף בשתיקה ויצפה שהשני יפייס אותו.
• אף אחד מאתנו לא ימתח ביקורת על השני בלי למתוח ביקורת גם על עצמו.
• אף אחד מאתנו לא ימנה את כל הדברים הטובים שהוא עושה, בלי למנות גם את הדברים הטובים שהשני עושה.

יחסים מרפאים הם יחסים של הכרה הדדית גם בטוב וגם ברע שאנחנו עושים זה לזה. והכרה כזאת מבוססת על השאלות שכל אחד מציג לעצמו: האם אני רואה גם את החלק שלי? והאם אני דואג לחובש שלי שיהיה מספיק בריא וחזק כדי לרפא אותי?