יחסי רעות נשענים על חמישה עמודים: חופש אישי, אחריות אישית, גבולות אישיים, כבוד הדדי, בניית אני משותף. כשאחד מהם חסר, כל האחרים נפגעים, והיחסים מתחילים לצלוע. לפיכך בכל מערכת יחסים משובשת נמצא חסר משווע באחד הגורמים האלה, וקרוב לוודאי שהחסר הוא בכולם.

חופש אישי

הבטחת חופש אישי היא תמצית הדילמה הזוגית: כולנו רוצים חופש להיות מי שאנחנו, חופש לבטא את הרצונות שלנו, חופש לספק את הצרכים שלנו. אבל אף אחד מאתנו לא רוצה שהחופש שלו יקוצץ על ידי החופש של בן זוגו להיות מי שהוא, ולבטא את הרצונות והצרכים שלו.

איך נסתדר זה עם זה בלי שהחופש של האחד יפריע לחופש של האחר? רק אם נלמד לומר "כן" למה שחשוב לנו, ו"לא" למה שפוגע בצד השני. נלמד לתמוך אחד ברצונות האישיים של השני, ונלמד להתנגד לניסיון של האחד לדרוש מהשני משהו בניגוד לרצונו. אנחנו הוגנים מאוד כשאנחנו מבהירים לבן זוגנו שאם הוא דורש מאתנו לעשות משהו בניגוד לרצוננו הוא מפר את החופש שלנו, וזה מחייב אותנו לאפשר לו לנהוג באותה דרך כלפינו: לומר לנו "לא" כל פעם שאנחנו מפירים את החופש שלו.

אחריות אישית

אבל חופש אישי במערכת זוגית לא יכול להתקיים בלי שהוא ילווה באחריות אישית. אם אחד מהצדדים מנצל את החופש שלו למעשים שלא עולים בקנה אחד עם חיים בשניים, הוא צריך לקחת בחשבון את התוצאות שיהיו למעשיו, ולעשות את הבחירה המתאימה לו.

גבולות אישיים

לשם כך חייב כל צד להציב גבולות ברורים לגבי מה שהוא מסכים ולא מסכים שיהיה ביחסים שלו, והוא חייב להבטיח שבן זוגו יודע מהם גבולות אלה. אם אנחנו קובעים קו אדום לפיו לא נוותר על שיתוף באחריות לתפקידים המשפחתיים, ואם בן זוגנו חושב שחופש אישי פירושו להשתחרר מהתפקידים המשפחתיים, הוא צריך לדעת שבכך הוא חוצה את גבול ההסכמה שלנו, ושאנחנו לא נישאר ביחסים כאלה.

המשימה של כל אחד מאתנו היא אם כן לקבוע את הגבולות האישיים שלנו. אנחנו חייבים לדעת מהו הגבול שנסכים לקבל, וכל אחד מתחייב להבהיר לבן זוגו מהם הגבולות שלו. כדי שכל צד אם כן יחליט מהי האחריות האישית שלו לגבי ניצול החופש האישי שלו, הוא חייב לדעת מהו הגבול האישי של הצד השני.

אז נעשה סדר: אם למשל ההסכמה שלי לחופש שלו לא כוללת יציאה שלו לבילוי בלילה בלעדי, זה הגבול האישי שלי, וחובתי ליידע אותו לגבי זה. מכאן זאת האחריות שלו לבחור בין בילוי ליילי בלעדי ובין זוגיות אתי. זה ההסדר הזוגי ההוגן ביותר והיעיל ביותר שנוכל לעשות בינינו.

כבוד הדדי

אבל קיום חופש אישי של כל צד, גם אם הוא מלווה באחריות אישית, ובידיעת הגבול האישי של הצד השני, עדיין לא מספיק, והוא דורש מעורבות של הגורם הרביעי: כבוד הדדי. חופש לכל אחד, וידיעה שאף אחד לא ייפגע מזה, יכולים להתקיים רק במערכת יחסים שיש בה כבוד הדדי. כשכל צד מכבד את הקו האדום של השני, וכל צד מכבד את הבחירה של השני איך לממש את החופש שלו, וכל צד לוקח אחריות אישית שהחופש שלו לא יפגע בחופש של השני או בזוגיות, אנחנו סוללים את הדרך ליחסי רעות באיכות גבוהה.

ביחסים שבהם כל אחד רשאי לומר "כן" ו"לא", אף אחד לא מרגיש כפוי להילחם על החופש שלו. ואז לא קשה לוותר עליו כאשר הוא יוצר התנגשות עם החופש של השני, או עם ההרמוניה הזוגית. התחשבות הדדית היא דבר טבעי מאוד לשני אנשים שמרגישים חופשיים. כמו שבאותה מידה היא לא טבעית לבני זוג שלוחצים אחד על השני בדרישות. קל להסכים עם בן זוגנו כשהסכמתנו באה מבחירתנו, וקל להתנגד לו כשהוא דורש מאתנו את ההסכמה שלנו.

רואים את הקשר בין חופש אישי, אחריות אישית, גבולות אישיים וכבוד הדדי? כל אחד מבני הזוג מכבד את חופש הביטוי האישי של רעהו, כי הוא בטוח שהוא לא ישתמש בחופש הזה נגדו או נגד הזוגיות, והשניים מודעים לגמרי לתוצאות של כל בחירה שהם יעשו לגבי החופש הזה.

אני משותף

אבל אסור לבני זוג בשום אופן לראות בחופש האישי שלהם את מרכז החיים הזוגיים. זוגיות היא קודם כל יצירת אני משותף. וכדי להבטיח יחסי רעות, צריכה להיות הסכמה בין השניים להשקיע את כל המשאבים שלהם באני המשותף שהם יוצרים.

זה אומר שיתוף מלא. זה אומר אמון מלא. זה אומר תקשורת אינטנסיבית גלויה ועמוקה. זה אומר פיתוח תחומי עניין משותפים. וזה אומר צמיחה אישית והדדית מתמדת.

לצפיה בסרט מזוגיות מפסידה לזוגיות מרוויחה