אם כל שטות גורמת לפיצוץ ביניכם, האם זה באמת בגלל שאתם כל כך שונים? אם זה מה שאתם חושבים אתם טועים לגמרי, כי למעשה אתם דווקא דומים מאוד: שניכם מגלים אותו חוסר יכולת לכבד את נקודת הראות השונה של השני בכל פעם שמתעורר ביניכם קונפליקט.

ושיהיה ברור: בכלל לא משנה אם אתם רבים בגלל הכלים בכיור או בגלל חינוך הילדים. ויכוח קטן או ויכוח גדול, לא הנושא הוא הגורם למריבה. הגורם למריבה הוא חוסר כבוד של כל אחד מכם לנקודת הראות השונה של בן זוגו על נושא המריבה. וזאת הסיבה היחידה לכל המריבות בעולם.

כל הרעיון של יחסים הוא יצירת מקום בטוח לכל אחד מבני הזוג להיות מי שהוא. כלומר, לחשוב את מה שהוא חושב ולהרגיש את מה שהוא מרגיש, בלי שאף אחד יבקר אותו או ישפוט אותו או יבטל אותו. או במילה אחת: יחסים אמורים לספק לכל אחד מבני הזוג מקום שבו תמיד יכבדו את נקודת הראות שלו על כל נושא, ולא משנה מהי. אבל מה שקורה בפועל הוא שכל אחד מכם רוצה שהדברים יתנהלו אך ורק כפי שנכון בעיניו הוא, מתוך ציפייה שהשני יתאים את עצמו לדרך הזאת.

אז ראשית, אל תשכחו: נקודת הראות של השני תמיד לגיטימית ומוצדקת בדיוק כמו נקודת הראות שלכם. כי מנקודת הראות שהוא רואה את הדברים הם מוצדקים לגמרי, בדיוק כמו שהם מוצדקים לגמרי מנקודת הראות שממנה אנחנו רואים את הדברים.

אז למה כל כך קשה לנו לתפוס את זה? למה כל כך קשה לנו לראות בנקודת הראות של השני עמדה לגיטימית בדיוק כמו נקודת הראות שלנו? למה אנחנו מרגישים שכל נקודת ראות שונה של בן זוגנו חייבת להיות מוטעית, ושאנחנו חייבים לנפץ אותה לרסיסים?

הסיבה פשוטה: כי אנחנו מבלבלים בין "לכבד" ובין "להסכים". כאילו אנחנו יכולים לכבד נקודת ראות אחרת רק אם אנחנו מסכימים אתה, ורק אם היא עולה בקנה אחד עם נקודת הראות שלנו, עם הערכים שלנו ועם הציפיות שלנו.

אבל כבוד לנקודת ראות אחרת והסכמה עם נקודת ראות אחרת הן שני דברים שונים שלא קשורים זה לזה בכלל. לכבד דעה אחרת פירושו פשוט להבין שהדעה הזאת קיימת, בדיוק כמו שקיימת הדעה שלנו. ככה הוא רואה את הדברים, ככה הוא חושב על הדברים, ככה הוא מבין את הדברים, ככה הוא מרגיש את הדברים, ואלה עובדות שאנחנו לא יכולים לבטל. כלומר, כבוד לדעה אחרת הוא בסך הכל הכרה בקיומה.

כשכל אחד מכם מקבל את נקודת הראות של השני כעובדה קיימת, אתם פותחים ביניכם מרחב משותף שמאפשר לכם לקיים שתי נקודות ראות בבת אחת, עם זכות שווה להתקיים, כמו שתי ציפורים על ענף אחד שהן שונות לגמרי בצבעים שלהן, אבל הן שוות לגמרי בזכות שלהן לשבת על הענף.

עד היום חייתם בשני מרחבים נפרדים, שבכל אחד מהם היה מקום רק לדעה אחת: הדעה שלכם במרחב שלכם והדעה שלו במרחב שלו. ואם אין מקום ליותר מדעה אחת, מה הפלא שאתם רבים כל הזמן איזו מהדעות היא הנכונה והצודקת?

במרחב המשותף אין יותר שאלה איזו נקודת ראות נכונה ואיזו מוטעית, כמו שעל ענף העץ אין בכלל שאלה לאיזו ציפור יש זכות לשבת עליו ואיזו ציפור חייבת להסתלק. במרחב המשותף יש רק שאלה אחת: איך להבטיח החלטה על כל נושא שאף אחד מכם לא יקבל את כל מה שהוא רוצה, אבל כל אחד מכם יותר לחיות אתה.