מה אתם אומרים לבן זוגכם כשהוא פוגע בכם? אתם אומרים לו כמובן "למה אתה מתנהג אלי ככה". וזאת תמיד נראית השאלה הכי נכונה. הבעיה היא שלשאלה הזאת יש גם תשובה לא פחות נכונה, משהו כמו "אני מתנהג אליך ככה כי אתה מתנהג אלי ככה". ואת התשובה הזאת אנחנו לא יכולים לסבול.

מדוע אנחנו לא יכולים לסבול את התשובה הזאת? כי אנחנו בטוחים שלנו אין אף פעם חלק באחריות לחיכוך בינינו. או מה שיותר נכון: אנחנו אף פעם לא רואים את החלק שלנו באחריות למה שקרה. זה תמיד "הוא לא התנהג אלי יפה".

מה חסר בתקשורת הזוגית של כולנו? רק דבר אחד: הכרה בחלק שלנו בכל מצב ובכל אירוע. ובלי הכרה בחלק שלנו אין לנו מודעות עצמית בכלל. כי מהי "מודעות עצמית"? לדעת בכל רגע נתון מהו החלק שלנו עצמנו במצב, ולא רק במה שאמרו לנו אלא גם במה אנחנו עצמנו אמרנו, ולא רק אם השני מתחשב בנו אלא האם אנחנו עצמנו מתחשבים בשני.

כל כך רבים בינינו לומדים וקוראים ומדברים על מודעות עצמית, וכל כך רבים בינינו מתפארים במודעות העצמית שלהם, ובעצם הדבר שאנחנו באמת מודעים לו הוא רק האשמה של השני ורק התום שלנו עצמנו.

רק תחשבו איך ייראו היחסים שלכם אם שניכם תבואו עם מודעות עצמית אמיתית. אף אחד לא ישאל יותר "למה אתה עושה לי את הדבר הזה", ובמקום זה כל אחד ישאל "למה אנחנו עושים את הדבר הזה אחד לשני". כלומר, לא יהיה בינינו יותר אחד שהוא בסדר ואחד שהוא לא בסדר, אלא יהיו בינינו שניים ששניהם בדרך כלל בסדר אבל לפעמים שניהם לא בסדר.

אתם בוודאי חושבים שהדברים האלה בכלל לא נוגעים אליכם כי אתם לגמרי לא כאלה, כי אתם בעלי מודעות עצמית ממש גבוהה. לכולנו יש הרגשה כזאת? מה הסיבה שלה? כי אנחנו מודעים מאוד לצדק שלנו, לכאב שלנו ולעלבונות שלנו. וזה נותן לנו את ההרגשה שיש לנו מודעות עצמית גבוהה. אבל הרעיון של מודעות עצמית הוא להיות מודע לא רק לכאב שגורמים לנו, אלא גם לכאב שאנחנו גורמים.

והנקודה הזאת היא המבחן היחיד אם יש או אין לנו מודעות עצמית: האם אנחנו מודעים גם לדברים הקשים שאנחנו עושים, והאם אנחנו מודעים לעובדה שאנחנו לא רק נפגעים אלא גם פוגעים.

אז אם אתם משוכנעים שהדברים האלה לא נוגעים לכם, ובכל זאת אתם רוצים להיות ישרים עם עצמכם ולבדוק את זה, בחנו את עצמכם בזמן אמיתי בכל מצב: האם אתם רואים גם את החלק שלכם? וצאו מתוך הנחה מראש שבכל מצב ללא יוצא מהכלל יש לכם אחריות שווה לאחריות של בן זוגכם, גם אם היא שונה בתוכן שלה.

זה בהחלט לא קל, כי המחשבות שלנו הולכות תמיד בעקבות הרצון הלא מודע שלנו, והרצון הלא מודע שלנו הוא תמיד להיות בסדר, להיות צודקים, להיות חפים מפשע. ככה זה אצל כולם, בכל זמן ובכל מצב. וכדי לעבור למחשבה שאולי אנחנו לא לגמרי בסדר, אנחנו צריכים להילחם עם היצר שלנו לראות רק את החצי שלנו.

אבל המאמץ כדאי בהחלט, כי כל היחסים שלנו ייראו אחרת אם כולנו נראה את כל התמונה ולא רק חצי ממנה: גם את האשמה שלו וגם את האשמה שלנו, ואת המפגש בין שתי האשמות האלה. כי בין שני אנשים שרואים את התמונה השלמה אין יותר האשמות, וכשאין יותר האשמות אין גם יותר מריבות, וכשאין האשמות ואין מריבות מתחיל השיח הזוגי האמיתי בין שני אנשים עם מודעות עצמית אמיתית.