הדבר שכל אחד מכם מצפה לקבל מהיחסים שונה: אולי היא מצפה לתלות מרבית והוא מצפה לעצמאות מרבית, או אולי הוא מצפה לשיחות רגשיות והוא מצפה לשתיקות ביחד. אז האם יש כאן ציפייה נכונה ולא נכונה? האם יש כאן אחד שהוא בנוי לזוגיות והאחר לא? האם יש כאן מישהו שראוי לגינוי על הציפיות שלו, או מישהו שאמור לשנות את הציפיות שלו?

כמובן שכולנו נענה על השאלות האלה ב"לא" עם סימן קריאה. אבל עמוק בלבבו כמעט כולנו משוכנעים שרק הציפיות שלנו מתאימות למערכת יחסים בריאה, ולכן השני חייב להתאים את הציפיות "הפסולות" שלו לציפיות "הנכונות" שלנו. לא מאמינים? רק הקשיבו לעצמכם כשאתם אומרים לשני "אני מצפה". שומעים את היחס המתנשא שלכם כלפי הציפיות של עצמכם? שומעים את הזלזול כלפי הציפיות של בן זוגכם?

המסר "אני מצפה" מבטא את המחשבה שאתה חייב לעשות את מה שאני רוצה כי אני מצפה לזה. בדיוק כמו מפקד מחלקה שמצווה על חייליו למלא את הפקודות שלו. הבעיה היא שבצבא זה בסדר גמור, אבל זה מכשול גדול לזוגיות בריאה.

כל עוד אנחנו מחזיקים באמונה הזאת שהשני אמור לעשות את הדברים שאנחנו מצפים ממנו, אנחנו רושמים לעצמנו מציאות של תסכול ואומללות. והרגשה של חיים ביחד אבל לחוד, וכל שיחות המוטיבציה שתעשו אחר כך לא יעזרו לכם, כי גם אם הוא יציית לפקודה שלכם לגבי דבר אחד, הוא יחכה להזדמנות לסרב פקודה בדבר שני. כי זה טבע הדברים: אף אחד לא סובל שמפקדים עליו, ואף אחד לא סובל לעשות דברים כי השני "מצפה לזה" ממנו.

בוודאי ביליתם כבר שעות רבות בשיחות כדי להבהיר זה לזה למה כל אחד מכם מצפה, ומה מפריע לכל אחד מכם. "ממש דיברנו", אתם אומרים, "ממש נפתחנו", "ממש הקשבנו". אבל איפה מצאתם את עצמכם לאחר מכן? באותו המקום: כל אחד נשאר מי שהוא, כי אני תמיד נשאר אני.

מיליוני זוגות עוסקים בתחביב הזה של שיחות על מה שכל אחד מצפה ועל מה שמפריע לכל אחד, אבל נשארים באותו המקום. ואתם יודעים מדוע? כי לאף אחד מהם לא אכפת באמת מה השני רוצה, וכל אחד מהם מרוכז רק במה שהוא עצמו רוצה, ובמאמץ לשכנע את השני לראות שזה הדבר המוצדק לעשות.

עד שמישהו מהם מתעורר: רגע, מה אנחנו עושים? הרי זה לא עובד אצלנו, וזה לא עובד אצל האחרים, וזה לא יעבוד אצל אף אחד גם בהמשך. אז משהו בגישה של כולנו דפוק? אולי יש דרך אחרת?

כך מתחיל החיפוש: בשאלה האם יש דרך אחרת. וכאשר מישהו שואל את השאלה הזאת, הוא לא יוכל כבר להפסיק לחפש עד שהוא ימצא. הרעב למצוא זוגיות בריאה לא יתן לו מנוחה. ובמוקדם או במאוחר הוא יגלה את התשובה.

ומכאן והלאה כל השיחות הזוגיות של בני זוג כאלה יהיו שונות לגמרי. כל אחד יאמר למה הוא מצפה, ואז יקשיב למה שהשני מצפה. ואז השניים יתנו לעצמם כמה שניות להסתכל בשלט הגדול שהם תלו על הקיר, ועליו רשום באותיות ענקיות: "הציפיות שלך לגיטימיות בדיוק כמו הציפיות שלי".

כשהתובנה הזאת מופנמת עמוק בתודעת שנינו, לא יכולה יותר להתפתח מריבה בינינו איזו ציפייה נכונה ומי בינינו צודק, כי התשובה ברורה לשנינו מראש: הציפייה של שנינו נכונה באותה מידה, ושנינו צודקים באותה מידה. ומכאן לא נשאר לנו מה לברר אלא רק את השאלה: איזו משתי הציפיות תועיל יותר ליחסים.

אתם רואים מה קרה כאן? אנחנו לא יכולים למחוק את הציפיות שלנו, ולרובן יש ערך רב. אבל אנחנו יכולים להפוך את הציפיות הנפרדות שלנו לאינטרס משותף: הצלחת היחסים. ואז השאלה "מה יותר חשוב ליחסים" נעשית חשובה יותר מהמאמץ של כל אחד להילחם על הדרך של עצמו.