שתף
שלח לחבר
אימייל
מה שהופך את חיינו לכל כך מעצבנים או התלות שלנו זה בדעתו של זה. איך להשתחרר?

כולנו אגואיסטים. הבעיה היא שמעטים בינינו מבינים את זה. וכל עוד לא נכיר בשליטת האגו, לא נוכל להפעיל אותו לשרותנו ולטובתנו.

האגו הוא הדחף שלנו להשיג לעצמנו, להיטיב עם עצמנו, לקדם את עצמנו, להשליט את עצמנו, להביא לעצמנו רווחים וניצחונות, יוקרה וכבוד. בתמצית: האגו הוא רצון לקבל לעצמנו. ובתור שכזה הוא צורך וחומד ותובע ואינו נותן דבר בתמורה. זה האגואיזם שלנו, שטבוע בכולנו מלידה.

אבל זוהי הדילמה הפרדוקסלית הגדולה שלנו: האגו הוא היפוכה של המודעות. הוא חוסר מודעות. לכן, כדי להכיר בו אנחנו צריכים ללכת מעל לטבענו. כל עוד לא עשינו זאת, אנחנו חיים באשליה אחת גדולה לגבי עצמנו. אנחנו מייחסים לעצמנו תכונות חיוביות שאינן בנו, ומכחישים תכונות שליליות שישנן בנו.

התוצאה היא שהדימוי העצמי שלנו נשען כולו על כזבים שאנחנו מספרים לעצמנו. ועל כזבים אנחנו חייבים להגן כל הזמן, משום שקיומה של אשליה תלוי בכך שלא נדע שהיא אשליה, ושנחשוב שהיא אמת. זו הסיבה שאנחנו נמצאים כל הזמן בהתגוננות.

לכן האגו הוא הגיהנום שלך. הוא כמו תרמיל מלא ציפיות שלא התמלאו והוא הולך אתך לכל מקום. גם אם תיסע לקצווי תבל הוא יהיה אתך, ויבטיח להפוך את חייך למסע תלאות.

תלויים זה בזה

האגו הוא אהבה לעצמנו כפי שנדמה לנו שהננו. בשלב ראשון אנחנו ממציאים תדמית אטרקטיבית, אחר כך אנחנו משכנעים את עצמנו שתדמית זאת היא אנחנו, ואז אנחנו מתאהבים בה. אבל בדיה זקוקה לאישור חוזר ונשנה כדי לתחזק אותה. ומכאן נולדה התלות שלנו בדעתם של אנשים אחרים.

רוב הסבל שאנחנו חווים נעוץ כולו בתלות שלנו זה בדעתו של זה, ובפחד שאנשים אחרים לא יזַכו אותנו בהערכה ובאישור. הצורך האין-סופי שלנו להרגיש רצויים, מוערכים ואהובים, הופך את כולנו לתלויים זה בחסדיו של זה.

מישהו אומר לך שאתה טועה ואתה קורס, מישהו אומר לך שאתה צודק והשמים מחייכים אליך. אוהבים אותך ואתה מתמוגג, מתעלמים ממך ואתה מתמוטט. כל אדם יכול לרומם את רוחנו לשחקים או להפיל אותה לתהומות. הפחד מדחייה הוא בן הלוויה הקבוע שלך כל עוד אתה תלוי כל כך בהערכתו של הזולת, שיכול להעניק לך אותה, ויכול גם להסיר אותה ממך.

אין לנו בעיות עם עצמנו

אנשים רבים משוכנעים שיש להם בעיה עם עצמם. אם גם אתה חושב שיש לך בעיות עם עצמך, חשוֹב שנית. אין לנו שום בעיות עם עצמנו. כל הבעיות שלנו נובעות מיחסי הגומלין שלנו עם אנשים אחרים. פריץ פרלס, אבי גישת הגשטאלט, אמר שחרדות הנתפסות כבעיה של האדם עם עצמו אינן אלא תולדה של הצורך לשאת חן: האם יקראו לי ילד טוב? האם יקבלו דברי אישור? האם אזכה למחיאות כפיים או לקריאות בוז?

כשאתה זקוק כל כך להערכה שנמצאת ברשותו של אדם אחר, אתה לא יכול לבטוח בשום אדם אחר, כי לעולם אינך יכול לדעת אם הוא יעניק לך הערכה, או זלזול והתעלמות. וכך אתה לכוד בפחד מפני דעתם של האחרים כמו איל שנלכד בענפי השיחים, ואנשים אחרים לכודים באותו פחד מפני הדעה שלך עליהם.

ובעולם המטורף הזה כל אחד גם משועבד לרעהו, וגם נוגשׂ העבדים שלו. שים לב לכל הדעות והביקורת והעצות וההערות והשנינויות והשאלות המתסכלות שאנשים ממטירים זה על זה, ותגלה מדוע יש כל כך מעט אהבה ואהדה וחמלה בעולם הזה.

במיוחד בולט הדבר במערכות יחסים אינטימיות. "אני זקוקה מאוד לחום ולמילה טובה", אומרות המון נשים, משוכנעות שהן מבטאות בכך אינטליגנציה רגשית גבוהה, ואינן תופסות את עומק הנזקקות שהן מביעות.

בחצר טריניטי קולג' בקמברידג' מתנוסס עץ התפוח שבצלו, לפי האגדה, חיפש אייזק ניוטון מנוחה, וגילה את כוח הכבידה. אין זאת אלא שאותו כוח שהפיל את התפוח על מצחו של ניוטון, מפיל ישר על קודקודנו כל דעה של מישהו עלינו. על כך אמר שפינוזה שלו יכלה אבן לחשוב, בוודאי היתה רוצה להיות מנותקת מכוח הכבידה.

גם אנחנו, אילו תפסנו את הגיהנום שאליו זורק אותנו הפחד מדעתם של אנשים אחרים, לא היינו רוצים דבר אלא חופש ממנו. אבל אנחנו לא יכולים לצאת לחופשי כל עוד אנחנו מייחסים ערך כה ממשי לדעות, שלנו ושל האחרים, וכל עוד אנחנו מקיימים בינינו את ההסכם השׂטני הבלתי כתוב: אתה תתייחס אל דעתי כאילו היא קובעת מי אתה, ואני אתייחס אל דעתך כאילו היא קובעת מי אני.

הנה קטע שנון מהספר "דון קישוט" של שלדון ב' קופ, המתאר את הדעה הכללית של בני העיר סלמנקה על בן עירם, שבחר להגשים את עצמו במקום להשתעבד לדעתם עליו:

"בני משפחתו של דון-קישוט ואנשי קהילתו חשו צער עמוק כאשר הסתבר להם שהוא בחר להאמין בעצמו. הם התייחסו בבוז מוחלט למשאלתו להגשים את חלומו. אחייניתו הצדקנית, בעלת הבית היודעת מה טוב לכולם, הסַפָר המשעמם, כומר הכפר השחצן אף אחד מהם לא ראה שום קשר בין שיגעון האבירים שלו ובין אווירת הקנאות הדתית שלהם, וכולם קבעו כאיש אחד שהספרים המסוכנים שקרא הם שבלבלו את דעתו".

המציאות שבה אנחנו חיים הנה כמו רשת מורכבת מהמון קורים שאנחנו טווינו, ואנחנו כמו המון עכבישים אנושיים הלכודים בה ולא יכולים להינתק ממנה או זה מזה. אילו הבנו שאיכות חיים אמיתית מחייבת אותנו למנוע רשתות ומלכודות בחלל הבלתי אישי שבתוכו אנחנו חיים, אז היינו כולנו חופשיים לבנות וליצור ולשמוח. אבל איך מתנהגים עכבישים אנושיים? כל אחד טווה את הרשת הפרטית שלו כדי לצוד את רעהו. וכך כל אחד מועד להילכד באיזושהי רשת.

 

 

 

 

 

 

האם התוכן עניין אותך?

 

מאמרים אחרונים

אנשים נוספים קראו גם

קנאה ואיך מתגברים עליה

קנאה משפיעה על מצב הרוח שלנו. שמחה ומרירות מספרות איפה נוחתת בדרך כלל תשומת הלב שלכם: על מה שיש לכם או על מה שאין לכם. ואם אתם כמו רובנו, כנראה ש”אין” מנצח בגדול בתחרות הזאת. החדשות הטובות הן שיש לכם מה לעשות בעניין.

כנות בכל מקרה

אף אחד לא אוהב שמחטטים בטלפון שלו, אבל אף אחד לא אוהב שמסתירים ממנו קשרים עם אחרים. ביחסי אמון אף אחד לא מסתיר דבר. הכל פתוח. ואף אחד לא מחטט כי אין צורך.

מה שהופך את חיינו לכל כך מעצבנים או התלות שלנו זה בדעתו של זה. איך להשתחרר?

כולנו אגואיסטים. הבעיה היא שמעטים בינינו מבינים את זה. וכל עוד לא נכיר בשליטת האגו, לא נוכל להפעיל אותו לשרותנו ולטובתנו.

האגו הוא הדחף שלנו להשיג לעצמנו, להיטיב עם עצמנו, לקדם את עצמנו, להשליט את עצמנו, להביא לעצמנו רווחים וניצחונות, יוקרה וכבוד. בתמצית: האגו הוא רצון לקבל לעצמנו. ובתור שכזה הוא צורך וחומד ותובע ואינו נותן דבר בתמורה. זה האגואיזם שלנו, שטבוע בכולנו מלידה.

אבל זוהי הדילמה הפרדוקסלית הגדולה שלנו: האגו הוא היפוכה של המודעות. הוא חוסר מודעות. לכן, כדי להכיר בו אנחנו צריכים ללכת מעל לטבענו. כל עוד לא עשינו זאת, אנחנו חיים באשליה אחת גדולה לגבי עצמנו. אנחנו מייחסים לעצמנו תכונות חיוביות שאינן בנו, ומכחישים תכונות שליליות שישנן בנו.

התוצאה היא שהדימוי העצמי שלנו נשען כולו על כזבים שאנחנו מספרים לעצמנו. ועל כזבים אנחנו חייבים להגן כל הזמן, משום שקיומה של אשליה תלוי בכך שלא נדע שהיא אשליה, ושנחשוב שהיא אמת. זו הסיבה שאנחנו נמצאים כל הזמן בהתגוננות.

לכן האגו הוא הגיהנום שלך. הוא כמו תרמיל מלא ציפיות שלא התמלאו והוא הולך אתך לכל מקום. גם אם תיסע לקצווי תבל הוא יהיה אתך, ויבטיח להפוך את חייך למסע תלאות.

תלויים זה בזה

האגו הוא אהבה לעצמנו כפי שנדמה לנו שהננו. בשלב ראשון אנחנו ממציאים תדמית אטרקטיבית, אחר כך אנחנו משכנעים את עצמנו שתדמית זאת היא אנחנו, ואז אנחנו מתאהבים בה. אבל בדיה זקוקה לאישור חוזר ונשנה כדי לתחזק אותה. ומכאן נולדה התלות שלנו בדעתם של אנשים אחרים.

רוב הסבל שאנחנו חווים נעוץ כולו בתלות שלנו זה בדעתו של זה, ובפחד שאנשים אחרים לא יזַכו אותנו בהערכה ובאישור. הצורך האין-סופי שלנו להרגיש רצויים, מוערכים ואהובים, הופך את כולנו לתלויים זה בחסדיו של זה.

מישהו אומר לך שאתה טועה ואתה קורס, מישהו אומר לך שאתה צודק והשמים מחייכים אליך. אוהבים אותך ואתה מתמוגג, מתעלמים ממך ואתה מתמוטט. כל אדם יכול לרומם את רוחנו לשחקים או להפיל אותה לתהומות. הפחד מדחייה הוא בן הלוויה הקבוע שלך כל עוד אתה תלוי כל כך בהערכתו של הזולת, שיכול להעניק לך אותה, ויכול גם להסיר אותה ממך.

אין לנו בעיות עם עצמנו

אנשים רבים משוכנעים שיש להם בעיה עם עצמם. אם גם אתה חושב שיש לך בעיות עם עצמך, חשוֹב שנית. אין לנו שום בעיות עם עצמנו. כל הבעיות שלנו נובעות מיחסי הגומלין שלנו עם אנשים אחרים. פריץ פרלס, אבי גישת הגשטאלט, אמר שחרדות הנתפסות כבעיה של האדם עם עצמו אינן אלא תולדה של הצורך לשאת חן: האם יקראו לי ילד טוב? האם יקבלו דברי אישור? האם אזכה למחיאות כפיים או לקריאות בוז?

כשאתה זקוק כל כך להערכה שנמצאת ברשותו של אדם אחר, אתה לא יכול לבטוח בשום אדם אחר, כי לעולם אינך יכול לדעת אם הוא יעניק לך הערכה, או זלזול והתעלמות. וכך אתה לכוד בפחד מפני דעתם של האחרים כמו איל שנלכד בענפי השיחים, ואנשים אחרים לכודים באותו פחד מפני הדעה שלך עליהם.

ובעולם המטורף הזה כל אחד גם משועבד לרעהו, וגם נוגשׂ העבדים שלו. שים לב לכל הדעות והביקורת והעצות וההערות והשנינויות והשאלות המתסכלות שאנשים ממטירים זה על זה, ותגלה מדוע יש כל כך מעט אהבה ואהדה וחמלה בעולם הזה.

במיוחד בולט הדבר במערכות יחסים אינטימיות. "אני זקוקה מאוד לחום ולמילה טובה", אומרות המון נשים, משוכנעות שהן מבטאות בכך אינטליגנציה רגשית גבוהה, ואינן תופסות את עומק הנזקקות שהן מביעות.

בחצר טריניטי קולג' בקמברידג' מתנוסס עץ התפוח שבצלו, לפי האגדה, חיפש אייזק ניוטון מנוחה, וגילה את כוח הכבידה. אין זאת אלא שאותו כוח שהפיל את התפוח על מצחו של ניוטון, מפיל ישר על קודקודנו כל דעה של מישהו עלינו. על כך אמר שפינוזה שלו יכלה אבן לחשוב, בוודאי היתה רוצה להיות מנותקת מכוח הכבידה.

גם אנחנו, אילו תפסנו את הגיהנום שאליו זורק אותנו הפחד מדעתם של אנשים אחרים, לא היינו רוצים דבר אלא חופש ממנו. אבל אנחנו לא יכולים לצאת לחופשי כל עוד אנחנו מייחסים ערך כה ממשי לדעות, שלנו ושל האחרים, וכל עוד אנחנו מקיימים בינינו את ההסכם השׂטני הבלתי כתוב: אתה תתייחס אל דעתי כאילו היא קובעת מי אתה, ואני אתייחס אל דעתך כאילו היא קובעת מי אני.

הנה קטע שנון מהספר "דון קישוט" של שלדון ב' קופ, המתאר את הדעה הכללית של בני העיר סלמנקה על בן עירם, שבחר להגשים את עצמו במקום להשתעבד לדעתם עליו:

"בני משפחתו של דון-קישוט ואנשי קהילתו חשו צער עמוק כאשר הסתבר להם שהוא בחר להאמין בעצמו. הם התייחסו בבוז מוחלט למשאלתו להגשים את חלומו. אחייניתו הצדקנית, בעלת הבית היודעת מה טוב לכולם, הסַפָר המשעמם, כומר הכפר השחצן אף אחד מהם לא ראה שום קשר בין שיגעון האבירים שלו ובין אווירת הקנאות הדתית שלהם, וכולם קבעו כאיש אחד שהספרים המסוכנים שקרא הם שבלבלו את דעתו".

המציאות שבה אנחנו חיים הנה כמו רשת מורכבת מהמון קורים שאנחנו טווינו, ואנחנו כמו המון עכבישים אנושיים הלכודים בה ולא יכולים להינתק ממנה או זה מזה. אילו הבנו שאיכות חיים אמיתית מחייבת אותנו למנוע רשתות ומלכודות בחלל הבלתי אישי שבתוכו אנחנו חיים, אז היינו כולנו חופשיים לבנות וליצור ולשמוח. אבל איך מתנהגים עכבישים אנושיים? כל אחד טווה את הרשת הפרטית שלו כדי לצוד את רעהו. וכך כל אחד מועד להילכד באיזושהי רשת.

 

 

 

 

 

 

האם התוכן עניין אותך?

 

מאמרים אחרונים

אנשים נוספים קראו גם

איך לדבר עם בן הזוג

האם אתם אחד נגד השני או אחד בעד השני? הבטיחו שתוציאו זה מזה את היופי והטוב, ולא את הכיעור והרוע.

להתאהב בחיים

איך נוכל להתאהב בחיים למרות העבר? העבר הוא עבור רבים בינינו אותו חלק של חיינו שבו התנסינו בעיקר בכאב ובקשיים. לא חיבקו אותנו, לא קיבלו אותנו, לא הקשיבו לנו, לא נתנו לנו הזדמנות, ובגלל זה אנחנו היום “כאלה”. ורבים בינינו מבלים שנים בשיחות על העבר כדי לנסות להבין אותו, לפתור אותו ולסלוח לו, כי אז אולי אז לא נהיה יותר “כאלה”.

סגירת תפריט

הרשמו עכשיו לניוזלטר של ד"ר צביה גרנות וקבלו מדי בוקר מאמר מטלטל:

מרגישים שאתם זקוקים לעזרה?
צרו איתי קשר וביחד נשקם את הזוגיות