מה שהופך את כולנו למגוחכים הוא הרצינות הרבה שבה אנחנו מתאמצים להוכיח את חוכמתנו, מול התועלת העלובה שאנחנו מפיקים ממאמצים אלה. ואנחנו גדלים ביום שבו אנחנו צוחקים את הצחוק האמיתי הראשון שלנו על עצמנו.

התנהגות מגוחכת זו היוותה ציר שעליו נסבו יצירותיהם של מחזאי הקומדיות אריסטופנס ומולייר ואחרים. וולטר אמר: "מעולם לא התפללתי אלא רק תפילה אחת קצרה: הו, אלוהים, הפוך את אויבי למגוחכים. ואלוהים שמע לקולי".

גם ניטשה, ביצירותיו "אנושי, אנושי מדי" ו"מעבר לטוב ולרע", לועג לגיחוך האנושי. באחד הקטעים האירוניים שלו, "מעמד קומי המתרחש בחיים", הוא מתאר מפגש אופייני: אדם אחד מגבש לעצמו השקפה מחוכמת, ומשתוקק להביע אותה בפני חבריו במהלך מפגש חברתי.

לאחר ציפייה ממושכת הוא מקבל את רשות הדיבור, ומתחיל לפתח את הרעיון המקורי שלו. לאט לאט הוא מתקרב אל הנקודה העיקרית שהגה. הנה הנה, עכשיו ישמיע את התיאוריה החדשנית שלו. אבל בדיוק ברגע הזה מישהו מתפרץ לתוך דבריו, אומר ממש אותו רעיון עצמו, וחוטף לו את התהילה מתחת לאף.

מה הוא יעשה עכשיו? יסכים עם רעיון שהפך להיות של מישהו אחר, או יתנגד לרעיון שהוא עצמו הגה?

אם תשים לב לזרמים התת-קרקעיים בשיחות שבהן אתה לוקח חלק, לא תתקשה לזהות את המאבק הסמוי של כל אחד מהמשתתפים להביע את הדעה הקובעת, לומר את המילה האחרונה, להידחק למרכז ההתעניינות. לעתים קרובות מתקבל רושם שאנחנו מוקירים את חברינו לא בגלל יכולתם להחכים אותנו, אלא בגלל הציפייה שלנו להחכים אותם.

מגוחך לראות באולם קולנוע אנשים בוכים מתוך הזדהות עם טרגדיה של מישהו, וברגע שהסרט מסתיים לא נשאר זכר לחמלה ולהשתתפות עם הזולת, וכל אחד חוזר אל מאבקיו האישיים. זוכרים את האבל ההמוני על מותה של הנסיכה דיאנה? את ההערצה שחצתה גבולות ויבשות לאצילות הנפש שלה ולמסירותה לחלשים ולנזקקים?

לכאורה, היתה זו שעתה היפה של החברה האנושית, שהתאחדה באבל על אובדן החסד. אבל לכמה מתוך כל המיליונים האלה, שביכּו את הנסיכה ההומנית ואוהבת האדם, היה אכפת באמת מה קורה לאותם אלמונים מסכנים שלהם היא הקדישה את מסירותה?

מאחורי שוליו של האבל ההמוני הציצה האשליה המתחסדת שאם אנחנו מזדהים עם מישהו שעושה טוב, הטוב דבק גם בנו. בנג'מין פרנקלין ניסח צביעות מגוחכת זאת באופן קולע: "אם אי פעם הייתי הופך לצנוע, הייתי גאה בזה מאוד".

ככל שנתאמץ לחפות על האגו באידיאלים גבוהים, הוא תמיד יבצבץ מתחת לציפוי המתקלף, ויתגלה במערומיו הכעורים.

אתה בוודאי שואל: "אז מה, הרצונות שלי לא חשובים?" אדם בעל מודעות פתוחה יודע שיש די מקום לכולם, והוא אינו חושב שהצלחתו של אדם אחר פוגמת בהצלחה שלו. הוא יודע שכדי שתועלת תהיה אמיתית היא חייבת להיות הדדית.

דוגמה מפורסמת לכך היא המקרה של שני מנחים מפורסמים, בשתי תוכניות אירוח פופולריות, בשתי רשתות טלוויזיה באמריקה, שתוכניותיהם שודרו באותו יום ובאותה שעה. במשך שנים נאבקו שניים אלה על אחוזי הצפייה. פעם האחד זכה בכמה אחוזי רייטינג גבוהים יותר, ופעם השני.

יום אחד הם נפגשו והחליטו שיופיעו כל אחד בשעה אחרת. וראה זה פלא, הרייטינג של שניהם המריא.

לא נותנים ולא מקבלים אהבה

האגו הוא הרגשה שמגיע לנו, שחייבים לנו, שרצונותינו הם בעלי תוקף לגיטימי ולכן זכותנו להגשים אותם. הרגשה כזאת היא המקור שבו נולדים כל העלבונות והתסכולים. הסיבה היא שאנשים אחרים אינם מרגישים שהם חייבים לנו משהו, או שלרצון שלנו יש יותר תוקף מאשר לרצון שלהם.

האגו אחראי אם כן לכל העלבונות והכעסים והרחמים העצמיים שלנו, ואין בחירה גרועה ממנו כמורה דרך.

יום אחד יצאתי עם חברתי שירה לקניות בקניון. הגענו לחנות לבגדי נשים ושירה רצתה לקנות חולצה לעצמה. היא החלה בחיפוש יסודי ושיטתי בחנות, עברה ממדף למדף, פרשה לרווחה חולצה אחר חולצה, בחנה כל אחת, ואחר כך זרקה אותה למקומה בלי לקפל אותה בחזרה. וכל אותה עת צפתה בנו מהצד הזבנית, שהיתה צריכה לסלק לאחר מכן את העקבות שהשארנו, והעלבון היה רשום בבירור בפניה.

קנינו מה שרצינו ונכנסנו למסעדה רעבות מאוד. מלצרית הגיעה ורשמה את הזמנתנו. אבל משום מה ההזמנה התמהמהה. שירה קראה למלצרית ושאלה אותה בטון החמור שלה: "צריך למות מרעב לפני שמקבלים כאן משהו לאכול?" הנזיפות של שירה מנוסחות תמיד בצורת שאלה, משום שזה נותן לה הרגשה שהיא "בסך הכל רוצה לדעת".

המלצרית הנבוכה התנצלה ופנתה לזרז את התהליך. כשחזרה עם מגש עמוס היא היתה כבר חרדה וחסרת ביטחון, והיא שפכה מעט מים על השולחן בעת שמילאה את כוסותינו. שירה כיוונה אליה מבט קפדני ושאלה אותה: "את חדשה כאן?"

המלצרית המסכנה התכווצה בתוך עורה והבטיחה להיזהר. בתום הארוחה השאירה שירה טיפ של עשרה אחוזים בדיוק. "יש לי עיקרון לתת טיפ גם כאשר השירות גרוע", אמרה, והרגישה נדיבת לב ומרוצה מעצמה.

האגו מונע מאתנו להרגיש אהבה טבעית אל אנשים אחרים, ומגביל את המוטיבציה שלנו להתחשב בזולת. ומכיוון שאגו איננו רק המנוע שלנו אלא של כולם סביבנו, הוא מגביל גם את האהבה וההתחשבות שאנחנו מצפים לקבל.

לא קשה להבחין בכאב ששירה זורעת סביבה, אבל הכאב הוא רק צד אחד של מפגשים מהסוג הזה. קיים בהם גם צד אווילי ומגוחך, משום שכל האיבה והעוינות של שירה לא מביאות לה שום תועלת. איש אינו מעריך אותה יותר, איש אינו מכבד אותה יותר, איש אינו אוהב אותה יותר, איש אינו חושב שהיא צודקת יותר, איש לא לומד לקח מהערותיה ואיש אינו מתקן את התנהגותו. היש התייחסות מגוחכת מזו?

אשר לשירה, היא לא מעלה כמובן בדעתה שהתנהגותה אגואיסטית. "אני מתייחסת לכל אדם בדיוק כפי שמגיע לו", היא נוהגת לומר, בטוחה שכך נאה וכך יאה למי שאינו עומד בקריטריונים הקפדניים שלה.

עצוב אבל מצחיק

הרבה מנסיבות החיים סביבנו טרגיות מאוד למי שמעורב בהן, אבל מגוחכות מאוד במבט מהצד. אישה אחת התלוננה באוזני שבמשך שנים היא רבה עם בעלה משום שהוא לא מסוגל לבטא רגשות. כאשר איימה לעזוב אותו נעתר האיש ואמר לה יום אחד: "אני אוהב אותך". האם היא היתה מרוצה? רחוק מזה. היא הביטה בו בכעס ושאלה: "נו, זה היה כל כך קשה?"

מקרה דומה שמעתי מאישה אחרת שבמשך שנים חזרה והתלוננה באוזני בעלה: "למה אחיך מביא לאשתו פרחים כל יום ששי ואני לא קיבלתי ממך במשך עשרים שנה אפילו פרח אחד?" יום אחד חזר הבעל הנזוף הביתה עם צרור ורדים ריחניים בידיו. היא הביטה בו מופתעת, ואז אמרה בביטול: "זה לא שווה. זה רק מפני שלחצתי עליך".

אין דבר מגוחך יותר מאשר לתבוע מאדם מחווה או יחס, שיש להם ערך רק אם הם ניתנים מרצון ולא כתוצאה מתביעה.

לפני כמה שנים השתתפתי בקורס לגישור, המכוון להכשיר אנשים ליישב סכסוכים ולנהל משא ומתן חיובי. את הקושי של המשתתפים לעבור מחשיבה שיפוטית לחשיבה משתפת תימצת עורך דין אחד, מפורסם ומצליח, בצורה קולעת: "עד כה מדדתי את הצלחתי בעיקר על פי כישלונם של האחרים".

ככל שתעלה למקום גבוה יותר בסולם המודעות, תהיה מגוחכת יותר בעיניך הציפייה של אנשים כה רבים להיבנות על הריסתו של הזולת.

אילו היה חייזר מגיע לכדור הארץ במסגרת מסע בין הכוכבים, בוודאי היה מציין לעצמו כמה מצחיקים תושבי כדור הארץ, עם כל התכסיסים והתחבולות שהם מפעילים אחד כנגד השני כדי להשיג עדיפות זה על זה. ביומן המסע שלו היה בוודאי מתאר את המאבק שאנחנו מנהלים בינינו כך: "כל אחד מהם מנסה להיות יותר מהאחרים, אבל כל אחד חשוף לשיפוט של הזולת, שרואה דווקא את הצדדים שבהם הוא פחות מהאחרים".