שתף
שלח לחבר
אימייל
האגו של כולנו ענק, והכחשה לא תעזור. אז מוטב שנכיר את פרצופיו השונים: תלות בהערכה, צורך להיות יותר, צורך למתוח ביקורת, רגישות יתר, הרגשה שמגיע לנו, צורך להיות צודקים, לוקחים הכל אישית. וזה לא הכל.

שלב מכריע בחתירתנו לפתח מודעות יהיה התוודעות למצב שאנחנו לא מודעים: לאגו. אגו הוא היפוכה של המודעות. הוא מצב הקבע שלנו. מכיוון שהוא המכשול העיקרי בפני התפתחות המודעות כה חשוב לכל אחד מאתנו להכיר היטב את דרכי הפעולה שלו ואת הכלים שבהם הוא משתמש.

אבל מכיוון שהוא היפוכה של המודעות, הגיוני שלא נהיה מודעים לו. אי אפשר להיות מודע למשהו כשאין לנו מודעות לגביו. זו הסיבה שכל אחד מאתנו משוכנע ש"אני לא באגו". וזו הסיבה שעלינו להכיר היטב אויב זה שכל כך מפריע לנו לנהל את חיינו בצורה יעילה ומספקת. לא נוכל לנצח את היריב הזה בלי שנדע מיהו.

התוודעות אל האגו היא תמיד חוויה מעוררת התנגדות, משום שהיא דורשת מאתנו להכיר בחלק המאוס שלנ,ו שעד כה הצלחנו להימנע מלהבחין בו. אבל התוודעות אל האגו היא שלב חיוני בהתפתחות המודעות שלנו, והיא תנאי ליכולתנו לקיים חיים בעלי ערך ומשמעות.

אמנות ההכחשה

מהו האגו? האגו הוא הרצון שלנו לקבל הנאה. הוא דואג לצרכים שלנו, לנוחיות שלנו, למעמד שלנו, לזכויות שלנו. ומכיוון שהרצון שלנו לקבל הנאה הוא מהותנו, האגו הוא תחושת ה"אני" שלנו.

תחושת "אני" חזקה איננה כשלעצמה דבר שלילי. נהפוך הוא. תחושת "אני" בריאה אמורה למקם אותנו בין שאר בני האדם כשווים בין שווים, ולאפשר לנו לחוות כל אחד את ה"אני" שלו כחלק מהיצירה המשותפת של "אנחנו". חוויית "אני" בריאה חיונית לתנועת חיינו ולצמיחתנו, כי היא מאפשרת לנו לשלב את התנסות עצמיותנו עם התנסות החיים שמחוצה לנו.

אבל אנחנו לא יכולים להתנסות באמת בחיים שמחוצה לנו כשהאגו ממקד את כל תשומת הלב שלנו רק ברצונות של עצמנו. תשומת לב חד צדדית רק אל עצמנו אינה מאפשרת לנו להשתלב בהרמוניה בחיים סביבנו. את זה אנחנו יכולים לעשות רק אם נשלב את רצונותינו עם רצונות הסביבה, ותפיסה כזאת מנוגדת לעצם מהותו של האגו. לכן אנחנו צריכים ללמוד להפעיל את האגו בצורה נכונה.

האגו הוא המניע הנצחי שלנו לחפש תועלת אישית, והגנה על כבודנו ומעמדנו וצדקתנו. החשיבה של האגו מתמקדת תמיד בטובת עצמנו, והפתרונות שהוא הוגה תכליתם לספק את מאוויי הלב האישיים שלנו.

לכאורה, זה בדיוק הדבר הדרוש לנו כדי לקדם את עצמנו. אבל המטרות של האגו הן תמיד קצרות טווח בזמן, במרחב ובתבונה. אלה מטרות הסובבות סביב סיפוקים מיידיים, ואין בהן שום חשבון לגבי צרכינו הגבוהים והמתמידים.

לכן האגו, שאמור היה לדאוג לאושרנו, מהווה למעשה נקודת התחלה של כל הקונפליקטים והתסכולים שלנו.

הצורך להיות יותר

אלה בינינו החושפים את האגו שלהם לעין הם רברבנים, מתנפחים, יהירים, כועסים, מבטלים דעות אחרות ומלאי בוז לאנשים אחרים. האחרים, שאצלם הוא סמוי, הם ביישנים, נפגעים ונעלבים.

אבל גם אלה וגם אלה יומרניים ותובעניים ועסוקים בעצמם וברצונות שלהם. ההבדל הוא בסגנון, בשיטה ובמידה, לא במהות ולא במשמעות. השתלטן משיג את מבוקשו באמצעות כוח, הערמומי באמצעות מניפולציות רגשיות, החלש באמצעות ניצול.

הקדמונים האמינו שהארץ היא מרכז היקום, ושהאדם הוא עילת העילות לבריאת העולם. הראשון שהעז למתוח ביקורת על אקסיומות אלה היה ניקולאוס קופרניקוס, שפירסם בשנת 1543 את התיאוריה המהפכנית לפיה לא כדור הארץ, אלא השמש היא מרכז מערכת השמש שלנו. היתה זו מכה ניצחת לאמונה שכדור הארץ הוא מרכז היקום, וכל גרמי השמים נעים סביבו. האדם ירד מגדולתו הקוסמית, והפך לסתם תושב על אחד מאין-ספור כוכבי השמים, בפריפריה נידחת של היקום, בפרבר רחוק של אחת ממיליארדי הגלקסיות.

בפרספקטיבה קוסמית אנחנו לא יותר מתולעים זעירות. מה עוד נותר לאדם לעשות כדי לשמר את האשליה שהוא בבת עינה של הבריאה, מלבד ניפוח האגו האישי הקטן שלו, וטיפוח האשליה שכל האנשים האחרים הם לוויינים המסתובבים סביבו?

המדען וסופר המדע הבדיוני אייזיק אסימוב, באחד מסיפוריו המקסימים, מתאר מחשב-על בשם אי סי שבנה האדם העתידי, עם יכולת להתפתח מעצמו לכל דבר שירצה. מחשב זה ידע לענות על כל שאלה, מלבד על שאלה אחת: האם יבוא קץ לעולם? וכשהיקום קרס והוא נותר לבדו, הוא אמר: "ויהי אור!" ואחר כך נח שבעה ימים. אפילו מחשב מאמין שהוא בורא עולם.

כולנו מוצרי אגו רעב לעדיפות ולחשיבות עצמית, מי בדרך זו ומי בדרך אחרת, וההבדלים בינינו אינם מציינים אלא שיטות פעולה שונות, סגנון שונה וטעם אישי. יש המתאמצים להיות יפים יותר, אחרים חותרים להיות חכמים יותר, צודקים יותר, מהירים יותר, מצליחים יותר, עשירים יותר, רזים יותר. ויש אפילו תחרות מי חלש יותר, מי סובל יותר, מי מסכן יותר, מי מקופח יותר.

מציאות מכווצת

אבל איך יכול האגו להסתדר במציאות שבה כל אחד רוצה לשמור את העדיפות והחשיבות לעצמו, ואיש אינו מאפשר לזולתו להגיע למעמד נכסף זה? כדי להתגבר על מכשול זה המצאנו שיטות שונות לכווץ זה את זה. כשאנחנו מרגישים שקערת האגו שלנו התרוקנה, אנחנו מנסים להחליש את הזולת כדי לשאוב מכיווצו אשליה של עדיפות. וכך אנחנו מבטיחים שיישמר פער לטובתנו.

דרכי הכיווץ רבות ומגוונות, והן מוכרות לכולנו: מתיחת ביקורת, הערה, הטלת אשמה, השמצה, לגלוג. כל אלה הן מקצת מהשיטות שבאמצעותן אנחנו נותנים הרגשה רעה זה לזה בשיטת חבר מכווץ חבר.

כמעט כל מפגש חברתי נותן הזדמנות למתוח ביקורת על מישהו או ללעוג לו, בפניו או מאחורי גבו. כולנו עושים זאת, זוהי הנורמה שכולנו פועלים על פיה, וכולנו מנסים להרוויח בדרך זו את חשיבותנו העצמית.

פעם, במהלך שיחה ערה עם מישהו על נושא הזוגיות, סיפרתי לו שכתבתי ספר בנושא זה. הנחתי שהוא יגלה עניין, אבל תגובתו המיידית היתה: "ואני כתבתי שני ספרי שירה".

חברתי שירה, שמכירה היטב את דעתי על ביקורת ושיפוט, למדה להסוות את פעולת הכיווץ שלה בדרכים מתוחכמות, שמעוררות בי כל פעם התפעלות חדשה. למשל, כשהיא רוצה לפסול רעיון שהשמעתי, היא מסתכלת עלי בתדהמה ואומרת: "את לא מתכוונת ברצינות!" או: "מזל שאני מכירה אותך ואני יודעת שאת לא מסוגלת לחשוב כך".

במהלך נסיעה בין עירונית במונית באמצע אוגוסט ביקשתי מהנהג להפעיל את המזגן. הוא פנה לאחור וחזר בזעזוע על דברי: "מזגן?!" ואני ביקשתי להיבלע בכורסה. נהג אחר, שגם ממנו ביקשתי להפעיל מזגן ביום לוהט, כיווץ אותי בכמה מידות עם מבט מלא בוז ששלח אלי בראי: "גם את שייכת לאלה שאוהבים להיחנק באוויר מסריח במקום לנשום אוויר צח?"

אחת המטופלות שלי התחילה לעבוד במקום עבודה חדש, ונדהמה ממטר העקיצות שבו קיבלו את פניה עמיתיה החדשים. המזכירה שאלה אותה: "את תמיד שואלת כל כך הרבה שאלות?" עובדת בשולחן סמוך שאלה אותה: "לא קיבלת הדרכה לפני שהתחלת לעבוד?" ואחד מסוכני המכירות שאל אותה: "למה פיטרו אותך במקום הקודם?" כשהגיעה אלי היא היתה מוכנה כבר להרים ידיים ולעזוב. "אני רוצה לעבוד בסביבה נעימה ולא בין אנשים שפוגעים אחד בשני", אמרה לי.

הסברתי לה שהקנטה היא נורמה מקובלת בעולמנו האגוצנטרי, ולכן גבוהה הסבירות להתקל באווירה מקניטה כזאת או אחרת כמעט בכל מקום. כשתפסה שרווחתה הפנימית לא יכולה להיות תלויה במציאת סביבה מעודדת אלא ביכולתה להימנע מלקלוט מסרים מכווצים, היא ויתרה על חיפוש נסיבות חיצוניות נעימות, והחלה להתרכז בפיתוח חסינות פנימית.

הגישה החדשה שרכשה עמדה במבחן כבר למחרת היום, כאשר העיר לה חבר לעבודה: "למה את עובדת עד שעה כל כך מאוחרת? כנראה הקצב שלך איטי". בנחת ובלי כעס היא החזירה את המסר הפגום לבעליו: "אני זאת הצעה לקחת ממני חלק מהעבודה כדי שאצא מכאן מוקדם יותר, היא מתקבלת בשמחה". ובמילים אלה פנתה ממנו כשהיא משאירה אותו מהורהר. אדם זה שוב לא ישגר אליה חצי חיבה מורעלים, משום שהובהר לו שהחצים שלו מוחזרים אליו כדי שיהפוך אותם לפרחים.

תלות בהערכה

רק לאדם יש אגו. העשב אינו מתחרה עם עשב אחר כדי לגדול, והציפור איננה מנסה להשיג ציפור אחרת במעופה. אגו אינו מסוגל להשלים עם האפשרות שאנחנו בינוניים וממוצעים, והוא מטפח בנו אשליות של גדוּלה כדי לפרנס את אהבתנו העצמית.

אבל אשליות אינן אמת, והן זקוקות כל הזמן לאישור ולחיזוק. לפיכך האגו הולך תמיד יד ביד עם צורך להגן על כבודנו ודעותינו, וזה המקור לתלות שלנו בהערכה ובאישור של אנשים אחרים. כולנו משועבדים לנכונותם של אנשים אחרים להעריך את סגולותינו האמיתיות או המדומות, וכך הופך אותנו האגו לכדור משחק שכל אדם יכול לבעוט בו. הבודהיסטים משווים אדם שנשלט על ידי האגו לשלהבת של נר על מפתן דלת פתוחה, חשוף לפגיעת כל משב רוח, ולהשפעת כל מצב רוח של אדם אחר.

האגדה שאנחנו סובלים מרגשי נחיתות מתנפצת ברעש גדול כאשר אנחנו מגלים את הסגולות שכל אחד מאתנו מייחס לעצמו. החנף לאדם עם תכונות חיוביות ככל שיעלה בדמיונך, והוא תמיד יאמר: "יש לך טביעת עין, קלטת אותי בדיוק". הצבּע על תכונה שלילית והוא יאמר: "אתה לא מכיר אותי".

יש אנשים שמודיעים בקולרם וצלול על סגולותיהם. לואי השישה-עשר, כאשר הגיליוטינה המתינה לו, הוריש להיסטוריה את השאלה הידועה: "האם אלוהים שכח כל מה שעשיתי למענו?" זה אותו מלך אשר נהג לומר, כאשר הכרכרה היתה מגיעה בדיוק בזמן: "כמעט הייתי צריך לחכות". ואלוף העולם באגרוף מוחמד עלי הודיע בפשטות: "אני הגדול מכולם".

אבל אידיאליזציה עצמית אינה בלעדית רק לאנשים רברבניים. הרבה יותר נפוצות דווקא השיטות הסמויות, כמו רגישות ופגיעוּת והיעלבות. שיטות אלה אנחנו נוהגים לקטלג כדימוי עצמי נמוך, אבל אין הן למעשה אלא טכניקה ערמומית ורבת עוצמה לחזק את עליונותנו.

"הרגיש" ו"הפגיע" מצפינים את הרגשת עליונותם בכתב סתרים ומתחזים לסובלים ולמתייסרים, אבל האמת היא שרגישות ועלבון וחולשה אינם אלא כינויים מחתרתיים לחיפוש עליונות. מה שמאפיין אם כן את רובנו אינם רגשי נחיתות אלא דווקא רגשי עליונות, גלויים וסמויים, והבלטת תכונות שהיינו רוצים שתהיינה בנו.

הצורך לתת לדעתנו עדיפות מסכל כל אפשרות ליחסים הוגנים ושוויוניים. אתה כל כך פוחד שדעתו של הזולת תועדף, שאתה מוכן לעשות כל דבר כדי להוכיח שדעותיך צודקות יותר. אבל כל אדם שאתה פוגש מנסה לבטל את עדיפותך כדי להשיג עדיפות לדעות שלו, והתוצאה המתמטית של תיאטרון אבסורד זה היא שכולם מנסים לצרוך הערכה ואישור מכולם, ואיש אינו מצליח להרגיש ביטחון בערכו.

היגיון עקום

"יותר" ו"פחות" הם מוצרים של האגו, הדוחף את כולנו להשתתף במרוץ ההמוני להיות יותר יפים, יותר צודקים, יותר חכמים, יותר מוסריים, יותר מושכים, יותר מהירים. כאילו אי שם בעבר מתחה יד נעלמה קפיץ נעלם בגבנו, והתניעה אותנו. ומאז אנחנו לא יכולים לעצור, כי אם נאט את הקצב ישיגו אותנו.

רעיון העדיפות מניע את החברה. הוא הגורם למלחמות, והוא המקור לכל כאבי הלב, הסבל והאכזריות. אנחנו הורגים זה את זה או פוגעים זה בזה כדי להבטיח שאנחנו טובים או מוצלחים או צודקים יותר.

כל אחד מאמין שנחיתות של אדם אחר מרוממת את הדימוי העצמי שלו, ועל המחשבה המעוותת הזאת אנחנו מנסים לבנות את ההערכה העצמית שלנו. מי מאתנו אינו מרגיש שמחה לאיד כאשר מישהו אחר נכשל? או כאשר מישהו אחר מפסיד? ולהיפך, מי מאתנו אינו מרגיש צביטה בלבו כאשר מישהו אחר מצליח? או מרוויח?

אבל כמה איינשטיינים ודוסטוייבסקים ומוצרטים אתה מכיר? רובנו נועדנו לחיות באפרוריות בינונית, כשהחותם היחיד שאנחנו יכולים להטביע הוא ממוצעות.

ככל שהצורך שלך בעדיפות חזק יותר, אתה מוכן יותר לשפוט, להאשים ולבקר. זה עוזר לך לפסול אנשים אחרים ולהטיל בהם דופי, וכך להבטיח את יתרונך. עלותו של האגו גבוהה אם כן מאוד, כי זאת מתמטיקה חסרת כל היגיון:

  • אל"ף, הרעב להכרה יכול להיות מסופק רק על ידי הערכה של מישהו אחר.
  • בי"ת, אתה תלוי כל הזמן בהערכה של אנשים אחרים.
  • גימ"ל, האנשים שבהם אתה תלוי עושים הכל כדי להקטין אותך ולא כדי להעצים אותך, כדי להבטיח שהעליונות תישאר בצד שלהם.

לכבוש את הר ולמות

תודעת האגו היא כמו עלוקה. הוא מוצץ את מזונו מהאגו של אנשים אחרים, שגם להם מנטליות של עלוקה, וגם הם מנסים למצוץ את דמם של אחרים. שבעה מיליארד בני אדם מסתובבים על פני כדור הארץ בנקודה זו של הזמן, ומנסים לכרסם הערכה זה מזה. הם מתרברבים, הם מנסים לשלוט, הם פוגעים, הם צוברים נכסים, הם רודפים אחר ראוותנות ויוקרה, הם מחפשים מוניטין ותהילה, הם שופטים אחד את השני, הם פוסלים זה את דעתו של זה, הם מותחים ביקורת איש על רעהו - וכל זה כדי להרגיש חשובים ומשמעותיים.

הידעת שאין דבר על פסגת האוורסט? היא אינה אלא שטח צר, שאפילו נופים כמעט לא רואים ממנה בגלל העננות הסמיכה האופפת אותה. ובכל זאת, הדרך אליה זרועה בשלדי מטפסים שלא חיפשו שם אלא מענה לרצון להיות יותר מכולם, ושקפאו למוות במאמציהם להוכיח את עדיפותם.

כאשר נשאל אדמונד הילרי, האדם הראשון שהגיע אל פסגת האוורסט, מדוע הוא מטפס על הר כה גבוה, הוא אמר: "מפני שההר נמצא כאן". למעלה ממאה מטפסים קיפחו את נפשם במהלך המאה העשרים בניסיון להגיע לפסגתו הקפואה של הר מקינלי הידוע לפאר ולשמצה באלסקה. בית הקברות בעיירה שאמון למרגלות פסגת המונטבלאן שבהרי האלפים זרוע בקברים רבים מאוד של מטפסים, שנתנו את חייהם בעבור פיסת תהילה שמשמעותה כה אפסית לעולם.

לכמה אנשים לדעתך אתה חשוב ומשמעותי? כמה אנשים בעולם מכירים אותך? כמה אנשים בארץ מכירים אותך? כמה אנשים בעיר שלך מכירים אותך? שחקן הקולנוע הנודע המפרי בוגרט אומר על כך בשנינות: "אתה לא כוכב עד שיודעים לאיית נכון את שמך בקאראצ'י".

אולי מדי פעם מישהו אומר לנו מילה טובה, אבל האמת היא שתשעים ותשעה אחוזים של האנשים אדישים אלינו במשך תשעים ותשעה אחוזים של הזמן.

מדי שניה מת אדם בעולם ונולד אדם חדש. חוץ מאשר לקומץ קרוביו ומכריו לאיש לא אכפת, לא על לכתו של זה ולא על בואו של האחר. וזה בדיוק גם גורלך וגורלי. בבוא יומנו יבכו עלינו עשרים אנשים פחות או יותר, שימשיכו למחרת בחייהם הרגילים. העולם ימשיך להסתובב, עונות השנה יתחלפו כסדרן, הורים ימשיכו לדרוש מילדיהם לצחצח שיניים, פועלי הייצור ימשיכו להיות עניים, נהגים ימשיכו לקלל זה את זה. דבר לא ישתנה, כאילו כל ביקורנו החטוף עלי אדמות לא הותיר כל עקבות.

בעת ביקור שערכתי במחלקה סיעודית בבית אבות ראיתי אנשים קהי שׂכל שלא ידעו כבר מה קורה סביבם, אבל כל אחד מהם היה פעם "מישהו". היה שם מנהל בנק לשעבר, רופא לשעבר, שופט לשעבר, שחקן לשעבר, פוליטיקאי לשעבר. כל תפקיד שהם פינו אוייש מכבר על ידי אדם אחר, שמרגיש נכבד מאוד משום שאינו חושב על כך שבעוד כמה שנים ימצא גם הוא את עצמו מזיל ריר במחלקה כזו.

העולם התקיים לפני שנולדנו, וימשיך להתקיים לאחר מותנו. כל אחד מאתנו תלוי בשאר היצורים האנושיים החיים סביבו, ואין לאיש קיום בלי האחרים. כולנו מחוברים לאותם מקורות קיום: לחמצן הנפלט מהעצים, למזון שהאדמה מצמיחה, לאנרגיה שהשמש מקרינה. ולאיש מאתנו אין קיום בלעדיהם.

כולנו חיים על פי חוקי הטבע, ואיש אינו יכול לקבוע חוקי חיים משלו. השמש זורחת ושוקעת, החיטה בשדה מזהיבה, הגשם נקווה בעננים ומרווה את האדמה, וכל זה נעשה בלי שום התערבות מצדנו. האין די בכך כדי לתת לנו פרופורציה של ענווה לגבי ממדינו האמיתיים?

תקועים במרתף האגו
דירוג 4.4 כוכבים (88.57%) 7 הצבעות

אימון זוגי ואישי באינסטגרם

מאמרים אחרונים

אנשים נוספים קראו גם

סינרגיה: להרוויח מהניגודים

כשהפכתם לזוג הפכתם בעצם למערכת של גלגלי שיניים. וההחלטה הזוגית החשובה ביותר שלכם היא אם להיות גלגלי שיניים חורקים ומתחככים שעוצרים זה את זה, או שני גלגלי שיניים שנעים יחד בהרמוניה לקראת מטרה אחת.

להתאהב מחדש

להתאהב מחדש האם זה אפשרי? להחזיר ליחסים את הפלא והקסם האם זה ניתן? בהחלט כן, אם נעשה בדיוק את מה שעשינו בתקופת הזוהר שלנו, ואם נכוון שוב את הלב שלנו, כמו פעם, אל הדבר העיקרי.

לחשוב חכם

עם השכל המפואר שלנו, איך קורה שאנשים כל כך חכמים כמונו עושים שטויות כל כך גדולות? הספר הזה מציע דרך איך לחשוב עם השכל ולא עם הרגש, איך להשתמש באינטליגנציה באופן אינטליגנטי, ואיך לאפשר להיגיון להיות סוף סוף הגיוני.

להתווכח בלי לריב

אם אתם מרבים לריב, אתם מכירים כנראה רק שתי אפשרויות: לנצח או להפסיד. הכירו את האפשרות השלישית, שתאפשר לכם להשיג מה שאתם רוצים בלי אגרופים ובלי כניעה.

האגו של כולנו ענק, והכחשה לא תעזור. אז מוטב שנכיר את פרצופיו השונים: תלות בהערכה, צורך להיות יותר, צורך למתוח ביקורת, רגישות יתר, הרגשה שמגיע לנו, צורך להיות צודקים, לוקחים הכל אישית. וזה לא הכל.

שלב מכריע בחתירתנו לפתח מודעות יהיה התוודעות למצב שאנחנו לא מודעים: לאגו. אגו הוא היפוכה של המודעות. הוא מצב הקבע שלנו. מכיוון שהוא המכשול העיקרי בפני התפתחות המודעות כה חשוב לכל אחד מאתנו להכיר היטב את דרכי הפעולה שלו ואת הכלים שבהם הוא משתמש.

אבל מכיוון שהוא היפוכה של המודעות, הגיוני שלא נהיה מודעים לו. אי אפשר להיות מודע למשהו כשאין לנו מודעות לגביו. זו הסיבה שכל אחד מאתנו משוכנע ש"אני לא באגו". וזו הסיבה שעלינו להכיר היטב אויב זה שכל כך מפריע לנו לנהל את חיינו בצורה יעילה ומספקת. לא נוכל לנצח את היריב הזה בלי שנדע מיהו.

התוודעות אל האגו היא תמיד חוויה מעוררת התנגדות, משום שהיא דורשת מאתנו להכיר בחלק המאוס שלנ,ו שעד כה הצלחנו להימנע מלהבחין בו. אבל התוודעות אל האגו היא שלב חיוני בהתפתחות המודעות שלנו, והיא תנאי ליכולתנו לקיים חיים בעלי ערך ומשמעות.

אמנות ההכחשה

מהו האגו? האגו הוא הרצון שלנו לקבל הנאה. הוא דואג לצרכים שלנו, לנוחיות שלנו, למעמד שלנו, לזכויות שלנו. ומכיוון שהרצון שלנו לקבל הנאה הוא מהותנו, האגו הוא תחושת ה"אני" שלנו.

תחושת "אני" חזקה איננה כשלעצמה דבר שלילי. נהפוך הוא. תחושת "אני" בריאה אמורה למקם אותנו בין שאר בני האדם כשווים בין שווים, ולאפשר לנו לחוות כל אחד את ה"אני" שלו כחלק מהיצירה המשותפת של "אנחנו". חוויית "אני" בריאה חיונית לתנועת חיינו ולצמיחתנו, כי היא מאפשרת לנו לשלב את התנסות עצמיותנו עם התנסות החיים שמחוצה לנו.

אבל אנחנו לא יכולים להתנסות באמת בחיים שמחוצה לנו כשהאגו ממקד את כל תשומת הלב שלנו רק ברצונות של עצמנו. תשומת לב חד צדדית רק אל עצמנו אינה מאפשרת לנו להשתלב בהרמוניה בחיים סביבנו. את זה אנחנו יכולים לעשות רק אם נשלב את רצונותינו עם רצונות הסביבה, ותפיסה כזאת מנוגדת לעצם מהותו של האגו. לכן אנחנו צריכים ללמוד להפעיל את האגו בצורה נכונה.

האגו הוא המניע הנצחי שלנו לחפש תועלת אישית, והגנה על כבודנו ומעמדנו וצדקתנו. החשיבה של האגו מתמקדת תמיד בטובת עצמנו, והפתרונות שהוא הוגה תכליתם לספק את מאוויי הלב האישיים שלנו.

לכאורה, זה בדיוק הדבר הדרוש לנו כדי לקדם את עצמנו. אבל המטרות של האגו הן תמיד קצרות טווח בזמן, במרחב ובתבונה. אלה מטרות הסובבות סביב סיפוקים מיידיים, ואין בהן שום חשבון לגבי צרכינו הגבוהים והמתמידים.

לכן האגו, שאמור היה לדאוג לאושרנו, מהווה למעשה נקודת התחלה של כל הקונפליקטים והתסכולים שלנו.

הצורך להיות יותר

אלה בינינו החושפים את האגו שלהם לעין הם רברבנים, מתנפחים, יהירים, כועסים, מבטלים דעות אחרות ומלאי בוז לאנשים אחרים. האחרים, שאצלם הוא סמוי, הם ביישנים, נפגעים ונעלבים.

אבל גם אלה וגם אלה יומרניים ותובעניים ועסוקים בעצמם וברצונות שלהם. ההבדל הוא בסגנון, בשיטה ובמידה, לא במהות ולא במשמעות. השתלטן משיג את מבוקשו באמצעות כוח, הערמומי באמצעות מניפולציות רגשיות, החלש באמצעות ניצול.

הקדמונים האמינו שהארץ היא מרכז היקום, ושהאדם הוא עילת העילות לבריאת העולם. הראשון שהעז למתוח ביקורת על אקסיומות אלה היה ניקולאוס קופרניקוס, שפירסם בשנת 1543 את התיאוריה המהפכנית לפיה לא כדור הארץ, אלא השמש היא מרכז מערכת השמש שלנו. היתה זו מכה ניצחת לאמונה שכדור הארץ הוא מרכז היקום, וכל גרמי השמים נעים סביבו. האדם ירד מגדולתו הקוסמית, והפך לסתם תושב על אחד מאין-ספור כוכבי השמים, בפריפריה נידחת של היקום, בפרבר רחוק של אחת ממיליארדי הגלקסיות.

בפרספקטיבה קוסמית אנחנו לא יותר מתולעים זעירות. מה עוד נותר לאדם לעשות כדי לשמר את האשליה שהוא בבת עינה של הבריאה, מלבד ניפוח האגו האישי הקטן שלו, וטיפוח האשליה שכל האנשים האחרים הם לוויינים המסתובבים סביבו?

המדען וסופר המדע הבדיוני אייזיק אסימוב, באחד מסיפוריו המקסימים, מתאר מחשב-על בשם אי סי שבנה האדם העתידי, עם יכולת להתפתח מעצמו לכל דבר שירצה. מחשב זה ידע לענות על כל שאלה, מלבד על שאלה אחת: האם יבוא קץ לעולם? וכשהיקום קרס והוא נותר לבדו, הוא אמר: "ויהי אור!" ואחר כך נח שבעה ימים. אפילו מחשב מאמין שהוא בורא עולם.

כולנו מוצרי אגו רעב לעדיפות ולחשיבות עצמית, מי בדרך זו ומי בדרך אחרת, וההבדלים בינינו אינם מציינים אלא שיטות פעולה שונות, סגנון שונה וטעם אישי. יש המתאמצים להיות יפים יותר, אחרים חותרים להיות חכמים יותר, צודקים יותר, מהירים יותר, מצליחים יותר, עשירים יותר, רזים יותר. ויש אפילו תחרות מי חלש יותר, מי סובל יותר, מי מסכן יותר, מי מקופח יותר.

מציאות מכווצת

אבל איך יכול האגו להסתדר במציאות שבה כל אחד רוצה לשמור את העדיפות והחשיבות לעצמו, ואיש אינו מאפשר לזולתו להגיע למעמד נכסף זה? כדי להתגבר על מכשול זה המצאנו שיטות שונות לכווץ זה את זה. כשאנחנו מרגישים שקערת האגו שלנו התרוקנה, אנחנו מנסים להחליש את הזולת כדי לשאוב מכיווצו אשליה של עדיפות. וכך אנחנו מבטיחים שיישמר פער לטובתנו.

דרכי הכיווץ רבות ומגוונות, והן מוכרות לכולנו: מתיחת ביקורת, הערה, הטלת אשמה, השמצה, לגלוג. כל אלה הן מקצת מהשיטות שבאמצעותן אנחנו נותנים הרגשה רעה זה לזה בשיטת חבר מכווץ חבר.

כמעט כל מפגש חברתי נותן הזדמנות למתוח ביקורת על מישהו או ללעוג לו, בפניו או מאחורי גבו. כולנו עושים זאת, זוהי הנורמה שכולנו פועלים על פיה, וכולנו מנסים להרוויח בדרך זו את חשיבותנו העצמית.

פעם, במהלך שיחה ערה עם מישהו על נושא הזוגיות, סיפרתי לו שכתבתי ספר בנושא זה. הנחתי שהוא יגלה עניין, אבל תגובתו המיידית היתה: "ואני כתבתי שני ספרי שירה".

חברתי שירה, שמכירה היטב את דעתי על ביקורת ושיפוט, למדה להסוות את פעולת הכיווץ שלה בדרכים מתוחכמות, שמעוררות בי כל פעם התפעלות חדשה. למשל, כשהיא רוצה לפסול רעיון שהשמעתי, היא מסתכלת עלי בתדהמה ואומרת: "את לא מתכוונת ברצינות!" או: "מזל שאני מכירה אותך ואני יודעת שאת לא מסוגלת לחשוב כך".

במהלך נסיעה בין עירונית במונית באמצע אוגוסט ביקשתי מהנהג להפעיל את המזגן. הוא פנה לאחור וחזר בזעזוע על דברי: "מזגן?!" ואני ביקשתי להיבלע בכורסה. נהג אחר, שגם ממנו ביקשתי להפעיל מזגן ביום לוהט, כיווץ אותי בכמה מידות עם מבט מלא בוז ששלח אלי בראי: "גם את שייכת לאלה שאוהבים להיחנק באוויר מסריח במקום לנשום אוויר צח?"

אחת המטופלות שלי התחילה לעבוד במקום עבודה חדש, ונדהמה ממטר העקיצות שבו קיבלו את פניה עמיתיה החדשים. המזכירה שאלה אותה: "את תמיד שואלת כל כך הרבה שאלות?" עובדת בשולחן סמוך שאלה אותה: "לא קיבלת הדרכה לפני שהתחלת לעבוד?" ואחד מסוכני המכירות שאל אותה: "למה פיטרו אותך במקום הקודם?" כשהגיעה אלי היא היתה מוכנה כבר להרים ידיים ולעזוב. "אני רוצה לעבוד בסביבה נעימה ולא בין אנשים שפוגעים אחד בשני", אמרה לי.

הסברתי לה שהקנטה היא נורמה מקובלת בעולמנו האגוצנטרי, ולכן גבוהה הסבירות להתקל באווירה מקניטה כזאת או אחרת כמעט בכל מקום. כשתפסה שרווחתה הפנימית לא יכולה להיות תלויה במציאת סביבה מעודדת אלא ביכולתה להימנע מלקלוט מסרים מכווצים, היא ויתרה על חיפוש נסיבות חיצוניות נעימות, והחלה להתרכז בפיתוח חסינות פנימית.

הגישה החדשה שרכשה עמדה במבחן כבר למחרת היום, כאשר העיר לה חבר לעבודה: "למה את עובדת עד שעה כל כך מאוחרת? כנראה הקצב שלך איטי". בנחת ובלי כעס היא החזירה את המסר הפגום לבעליו: "אני זאת הצעה לקחת ממני חלק מהעבודה כדי שאצא מכאן מוקדם יותר, היא מתקבלת בשמחה". ובמילים אלה פנתה ממנו כשהיא משאירה אותו מהורהר. אדם זה שוב לא ישגר אליה חצי חיבה מורעלים, משום שהובהר לו שהחצים שלו מוחזרים אליו כדי שיהפוך אותם לפרחים.

תלות בהערכה

רק לאדם יש אגו. העשב אינו מתחרה עם עשב אחר כדי לגדול, והציפור איננה מנסה להשיג ציפור אחרת במעופה. אגו אינו מסוגל להשלים עם האפשרות שאנחנו בינוניים וממוצעים, והוא מטפח בנו אשליות של גדוּלה כדי לפרנס את אהבתנו העצמית.

אבל אשליות אינן אמת, והן זקוקות כל הזמן לאישור ולחיזוק. לפיכך האגו הולך תמיד יד ביד עם צורך להגן על כבודנו ודעותינו, וזה המקור לתלות שלנו בהערכה ובאישור של אנשים אחרים. כולנו משועבדים לנכונותם של אנשים אחרים להעריך את סגולותינו האמיתיות או המדומות, וכך הופך אותנו האגו לכדור משחק שכל אדם יכול לבעוט בו. הבודהיסטים משווים אדם שנשלט על ידי האגו לשלהבת של נר על מפתן דלת פתוחה, חשוף לפגיעת כל משב רוח, ולהשפעת כל מצב רוח של אדם אחר.

האגדה שאנחנו סובלים מרגשי נחיתות מתנפצת ברעש גדול כאשר אנחנו מגלים את הסגולות שכל אחד מאתנו מייחס לעצמו. החנף לאדם עם תכונות חיוביות ככל שיעלה בדמיונך, והוא תמיד יאמר: "יש לך טביעת עין, קלטת אותי בדיוק". הצבּע על תכונה שלילית והוא יאמר: "אתה לא מכיר אותי".

יש אנשים שמודיעים בקולרם וצלול על סגולותיהם. לואי השישה-עשר, כאשר הגיליוטינה המתינה לו, הוריש להיסטוריה את השאלה הידועה: "האם אלוהים שכח כל מה שעשיתי למענו?" זה אותו מלך אשר נהג לומר, כאשר הכרכרה היתה מגיעה בדיוק בזמן: "כמעט הייתי צריך לחכות". ואלוף העולם באגרוף מוחמד עלי הודיע בפשטות: "אני הגדול מכולם".

אבל אידיאליזציה עצמית אינה בלעדית רק לאנשים רברבניים. הרבה יותר נפוצות דווקא השיטות הסמויות, כמו רגישות ופגיעוּת והיעלבות. שיטות אלה אנחנו נוהגים לקטלג כדימוי עצמי נמוך, אבל אין הן למעשה אלא טכניקה ערמומית ורבת עוצמה לחזק את עליונותנו.

"הרגיש" ו"הפגיע" מצפינים את הרגשת עליונותם בכתב סתרים ומתחזים לסובלים ולמתייסרים, אבל האמת היא שרגישות ועלבון וחולשה אינם אלא כינויים מחתרתיים לחיפוש עליונות. מה שמאפיין אם כן את רובנו אינם רגשי נחיתות אלא דווקא רגשי עליונות, גלויים וסמויים, והבלטת תכונות שהיינו רוצים שתהיינה בנו.

הצורך לתת לדעתנו עדיפות מסכל כל אפשרות ליחסים הוגנים ושוויוניים. אתה כל כך פוחד שדעתו של הזולת תועדף, שאתה מוכן לעשות כל דבר כדי להוכיח שדעותיך צודקות יותר. אבל כל אדם שאתה פוגש מנסה לבטל את עדיפותך כדי להשיג עדיפות לדעות שלו, והתוצאה המתמטית של תיאטרון אבסורד זה היא שכולם מנסים לצרוך הערכה ואישור מכולם, ואיש אינו מצליח להרגיש ביטחון בערכו.

היגיון עקום

"יותר" ו"פחות" הם מוצרים של האגו, הדוחף את כולנו להשתתף במרוץ ההמוני להיות יותר יפים, יותר צודקים, יותר חכמים, יותר מוסריים, יותר מושכים, יותר מהירים. כאילו אי שם בעבר מתחה יד נעלמה קפיץ נעלם בגבנו, והתניעה אותנו. ומאז אנחנו לא יכולים לעצור, כי אם נאט את הקצב ישיגו אותנו.

רעיון העדיפות מניע את החברה. הוא הגורם למלחמות, והוא המקור לכל כאבי הלב, הסבל והאכזריות. אנחנו הורגים זה את זה או פוגעים זה בזה כדי להבטיח שאנחנו טובים או מוצלחים או צודקים יותר.

כל אחד מאמין שנחיתות של אדם אחר מרוממת את הדימוי העצמי שלו, ועל המחשבה המעוותת הזאת אנחנו מנסים לבנות את ההערכה העצמית שלנו. מי מאתנו אינו מרגיש שמחה לאיד כאשר מישהו אחר נכשל? או כאשר מישהו אחר מפסיד? ולהיפך, מי מאתנו אינו מרגיש צביטה בלבו כאשר מישהו אחר מצליח? או מרוויח?

אבל כמה איינשטיינים ודוסטוייבסקים ומוצרטים אתה מכיר? רובנו נועדנו לחיות באפרוריות בינונית, כשהחותם היחיד שאנחנו יכולים להטביע הוא ממוצעות.

ככל שהצורך שלך בעדיפות חזק יותר, אתה מוכן יותר לשפוט, להאשים ולבקר. זה עוזר לך לפסול אנשים אחרים ולהטיל בהם דופי, וכך להבטיח את יתרונך. עלותו של האגו גבוהה אם כן מאוד, כי זאת מתמטיקה חסרת כל היגיון:

  • אל"ף, הרעב להכרה יכול להיות מסופק רק על ידי הערכה של מישהו אחר.
  • בי"ת, אתה תלוי כל הזמן בהערכה של אנשים אחרים.
  • גימ"ל, האנשים שבהם אתה תלוי עושים הכל כדי להקטין אותך ולא כדי להעצים אותך, כדי להבטיח שהעליונות תישאר בצד שלהם.

לכבוש את הר ולמות

תודעת האגו היא כמו עלוקה. הוא מוצץ את מזונו מהאגו של אנשים אחרים, שגם להם מנטליות של עלוקה, וגם הם מנסים למצוץ את דמם של אחרים. שבעה מיליארד בני אדם מסתובבים על פני כדור הארץ בנקודה זו של הזמן, ומנסים לכרסם הערכה זה מזה. הם מתרברבים, הם מנסים לשלוט, הם פוגעים, הם צוברים נכסים, הם רודפים אחר ראוותנות ויוקרה, הם מחפשים מוניטין ותהילה, הם שופטים אחד את השני, הם פוסלים זה את דעתו של זה, הם מותחים ביקורת איש על רעהו - וכל זה כדי להרגיש חשובים ומשמעותיים.

הידעת שאין דבר על פסגת האוורסט? היא אינה אלא שטח צר, שאפילו נופים כמעט לא רואים ממנה בגלל העננות הסמיכה האופפת אותה. ובכל זאת, הדרך אליה זרועה בשלדי מטפסים שלא חיפשו שם אלא מענה לרצון להיות יותר מכולם, ושקפאו למוות במאמציהם להוכיח את עדיפותם.

כאשר נשאל אדמונד הילרי, האדם הראשון שהגיע אל פסגת האוורסט, מדוע הוא מטפס על הר כה גבוה, הוא אמר: "מפני שההר נמצא כאן". למעלה ממאה מטפסים קיפחו את נפשם במהלך המאה העשרים בניסיון להגיע לפסגתו הקפואה של הר מקינלי הידוע לפאר ולשמצה באלסקה. בית הקברות בעיירה שאמון למרגלות פסגת המונטבלאן שבהרי האלפים זרוע בקברים רבים מאוד של מטפסים, שנתנו את חייהם בעבור פיסת תהילה שמשמעותה כה אפסית לעולם.

לכמה אנשים לדעתך אתה חשוב ומשמעותי? כמה אנשים בעולם מכירים אותך? כמה אנשים בארץ מכירים אותך? כמה אנשים בעיר שלך מכירים אותך? שחקן הקולנוע הנודע המפרי בוגרט אומר על כך בשנינות: "אתה לא כוכב עד שיודעים לאיית נכון את שמך בקאראצ'י".

אולי מדי פעם מישהו אומר לנו מילה טובה, אבל האמת היא שתשעים ותשעה אחוזים של האנשים אדישים אלינו במשך תשעים ותשעה אחוזים של הזמן.

מדי שניה מת אדם בעולם ונולד אדם חדש. חוץ מאשר לקומץ קרוביו ומכריו לאיש לא אכפת, לא על לכתו של זה ולא על בואו של האחר. וזה בדיוק גם גורלך וגורלי. בבוא יומנו יבכו עלינו עשרים אנשים פחות או יותר, שימשיכו למחרת בחייהם הרגילים. העולם ימשיך להסתובב, עונות השנה יתחלפו כסדרן, הורים ימשיכו לדרוש מילדיהם לצחצח שיניים, פועלי הייצור ימשיכו להיות עניים, נהגים ימשיכו לקלל זה את זה. דבר לא ישתנה, כאילו כל ביקורנו החטוף עלי אדמות לא הותיר כל עקבות.

בעת ביקור שערכתי במחלקה סיעודית בבית אבות ראיתי אנשים קהי שׂכל שלא ידעו כבר מה קורה סביבם, אבל כל אחד מהם היה פעם "מישהו". היה שם מנהל בנק לשעבר, רופא לשעבר, שופט לשעבר, שחקן לשעבר, פוליטיקאי לשעבר. כל תפקיד שהם פינו אוייש מכבר על ידי אדם אחר, שמרגיש נכבד מאוד משום שאינו חושב על כך שבעוד כמה שנים ימצא גם הוא את עצמו מזיל ריר במחלקה כזו.

העולם התקיים לפני שנולדנו, וימשיך להתקיים לאחר מותנו. כל אחד מאתנו תלוי בשאר היצורים האנושיים החיים סביבו, ואין לאיש קיום בלי האחרים. כולנו מחוברים לאותם מקורות קיום: לחמצן הנפלט מהעצים, למזון שהאדמה מצמיחה, לאנרגיה שהשמש מקרינה. ולאיש מאתנו אין קיום בלעדיהם.

כולנו חיים על פי חוקי הטבע, ואיש אינו יכול לקבוע חוקי חיים משלו. השמש זורחת ושוקעת, החיטה בשדה מזהיבה, הגשם נקווה בעננים ומרווה את האדמה, וכל זה נעשה בלי שום התערבות מצדנו. האין די בכך כדי לתת לנו פרופורציה של ענווה לגבי ממדינו האמיתיים?

תקועים במרתף האגו
דירוג 4.4 כוכבים (88.57%) 7 הצבעות

 

אימון זוגי ואישי באינסטגרם

מאמרים אחרונים

אנשים נוספים קראו גם

דרכי ההתמודדות עם גירושין

 אחת החוויות הקשות שיכול לחוות אדם במשך חייו הוא גירושין. פסיכולוגים רבים טוענים שההתמודדות עם גירושין דומה להתמודדות עם מוות של אדם קרוב, במיוחד אם

פחד מאינטימיות

מה עושה מי שיש לו פחד מאינטימיות? או שלא מעוניין להתחבר עם אדם אחר? פשוט נמנע מיחסים מחייבים. אבל מה עושה מי שגם רוצה ליהנות מהיציבות והביטחון והשיתוף שמציעה מערכת יחסים, וגם להרגיש לבד? יש פתרון: הוא יוצר מופרדות בתוך הזוגיות.
מהו פחד מאינטימיות המוביל למופרדות? מופרדות היא שמירה על מרחב משותף קטן ככל האפשר, כדי להשאיר מקום גדול ככל האפשר למרחבים האישיים. ויש דרכים רבות להקטין את המרחב המשותף: אין סקס, או אין תקשורת, או אין זמן משותף, או אין עניין משותף, או אין אינטימיות, או הכל ביחד.

איך לבחור ברגשות חיוביים

האם באמת עצב ותסכול ופחד וכעס ועלבון הם רגשות שליליים? אז תתפלאו, אלה רגשות חיוביים מאוד, אם נבין את תפקידם.

האם אפשר לבחור מה להרגיש?

מה גורם לנו להרגיש את הרגשות שלנו ולחשוב את המחשבות שלנו ולעשות את המעשים שלנו? והאם יש לנו איזושהי השפעה על השלושה האלה שיוצרים את חיינו?

סגירת תפריט

הרשמו עכשיו לניוזלטר של ד"ר צביה גרנות וקבלו מדי בוקר מאמר מטלטל:

מרגישים שאתם זקוקים לעזרה?
צרו איתי קשר וביחד נשקם את הזוגיות