הרבה מאוד שטויות אנחנו עושים כדי להכשיל את המערכת הזוגית. נעבור מיחסים מפסידים ליחסים מרוויחים כשנבין מה אנחנו מעוללים ליחסים שלנו, וכשנהיה מסוגלים לזהות מה אנחנו מעוללים לעצמנו.

בחרנו בעשירייה הפותחת של טעויות שכמעט כל אחד מאתנו מכיר מקרוב. סביר להניח שכמה מהטעויות הבאות מייצגות גם אותך. ככל שתתבונן בעצמך בכנות רבה יותר, יתברר לך שהדברים האלה מתגלים במידה כזאת או אחרת גם במגוון ההתנהגויות שלך.

טעות 1: מאבק כוחות

"אין לי עם מי לדבר", אנחנו מתלוננים, אבל כשאנחנו אומרים לשותפנו "בוא נדבר", אנחנו מתכוונים בעצם להמשיך במאמץ שלנו להוכיח לו שהוא טועה, שהוא פגע בנו ושהוא לא מתחשב בנו, בעוד שאנחנו עושים למענו הכל.

למעשה אנחנו נלחמים כדי להבטיח את הניצחון שלנו ואת התבוסה שלו. ואם נחשוב על זה, יתברר לנו שלא רק לנו אין עם מי לדבר, גם לו אין בעצם שותף אמיתי לדיאלוג הזוגי.

וכך, בגלל הצורך שלנו להיות צודקים אנחנו מפסידים בסופו של יום כל מה שחשוב לנו: את האהבה שלו, את הסיכוי להסדר אתו, ובעיקר אנחנו מפסידים יחסי רעוּת, כי מפגש אמיתי אינו יכול להתקיים כאשר יש מנצח ומנוצח.

נהיה מסוגלים ליצור קשב והבנה כשנשתחרר מהצורך המגוחך להיות צודקים, או להוכיח לשותפנו שהוא טועה. דיאלוג אמיתי אפשר לקיים רק כשהשאלה מי צודק בכלל לא קיימת, ורק כשהשאלה היחידה שבה עוסקים היא איך לחיות בהרמוניה גם כשיש חילוקי דעות.

תקשורת בוגרת היא יצירה של שני אנשים בוגרים שלא אכפת להם מי מהם צודק, אלא איזו משתי העמדות משרתת טוב יותר את היחסים. זוהי תקשורת של שני אנשים אוהבים באמת, שאינם בורחים ממחלוקת וגם אינם נלחמים בגללה, אלא רואים בה שאלה משותפת, ובמקום להילחם זה נגד זה הם מחפשים ביחד תשובה.

טעות 2: הקושי לסלוח

"קודם שיתנצל", אנחנו אומרים, ודוחים את ניסיונותיו של שותפנו להתפייס. זו דרכנו להכריח אותו להודות באשמה, ולסחוט ממנו הבטחה להשתנות. ומה עם סליחה מצדנו? גם אם התנצלנו, האם באמת סלחנו?

שיחות פיוס רבות נכשלות מפני שכל אחד מהצדדים בא מוכן לכך שיסלחו לו, ושום צד לא בא מוכן לסלוח לשני.

כשאנחנו לא יודעים להשתחרר מהכעס, אנחנו ממשיכים להאשים אותו בלבנו גם כשאנחנו אומרים שסלחנו. כך אנחנו ממשיכים לסחוב אתנו שק מלא האשמות, ואנחנו שולפים אותן בכל הזדמנות כדי להזכיר לו את חטאיו.

כל אחד מאתנו מתהלך עם שתי רשימות בראש: רשימה אחת מכילה את כל הדברים הטובים שעשית למענו, והרשימה השנייה מכילה את כל הדברים הרעים שהוא עולל לנו. אבל מה עם הדברים הרעים שאנחנו מעוללים לו? ומה עם הדברים הטובים שהוא עשה למעננו?

כשאנחנו כועסים אנחנו סובלים הרבה יותר מהאדם שכלפיו מופנה הכעס. לכן סליחה איננה חסד שאנחנו עושים עם מישהו אחר, אלא חסד שאנחנו עושים עם עצמנו. לכן סליחה דרושה קודם כל לנו עצמנו.

התחילו ללמד את עצמכם להזמין אל לבכם חוויה של סליחה, כדי שתוכלו להיות גם מפויסים וגם מפייסים.

כשאתם מפויסים אתם זוכרים שהוא אינו חייב לעשות מה שאתם רוצים, ושזכותו הבסיסית ביותר היא לִרצות מה שנכון בעיניו. אכן, קשה לך לסלוח לו כאשר הוא מתנגד לנו, שופט אותנו, מותח עלינו ביקורת, מעיר לנו, מאשים אותנו. אבל כדאי שנזכור באיזו קלות אנחנו סולחים לעצמנו כשאנחנו עושים לו בדיוק אותם דברים עצמם. זה יקל עלינו ללמוד לסלוח לו.

טעות 3: סחטנות רגשית

"הבעיה שלי היא שאני רגיש מדי", אנחנו מסבירים מדוע אנחנו רוצים שהוא יתחשב בנו, ואנחנו לא רואים שאנחנו רגישים בעצם רק לעצמנו. כשאנחנו נפגעים נדמה לנו שאנחנו קורבן לחוסר התחשבות מצד שותפנו, אבל למעשה אנחנו משתמשים בפגיעות שלנו כדי להציף אותו ברגשי אשמה, וכך להשיג ממנו את ההתחשבות שאנחנו לא יודעים להשיג ממנו בצורה בוגרת.

האמת היא, אם כן, שכאשר אנחנו נפגעים אנחנו מושיטים בעצם אצבע מאשימה כלפי שותפנו: "בגללך אני מרגיש כל כך רע". עלבון הוא האמצעי המניפולטיבי הפופולרי ביותר שבעזרתו אנחנו בונים לעצמנו עמדת כוח, ומחזקים את ההרגשה שאנחנו טובים והוגנים.

רגישות יתר לא מראה על גדלות נפש אלא על נפש ילדותית שלא התבגרה. ובוודאי שרגישות יתר אינה מאפשרת מערכת זוגית שוויונית. כי איזה מין שוויון הוא זה שבו צד אחד מנסה לכפות על השני לעשות את רצונו "מכיוון שהוא כל כך רגיש"?

ואם שותפנו מתנהג באמת בחוסר התחשבות? כשהוא מגלה צד כזה באישיותו, זה בהחלט נושא לדיון בינינו, כי בזוגיות הדדית אין מקום לחוסר התחשבות. אבל במקום לקחת את זה אישית, אנחנו יכולים לראות בזה מה שזה: צד באישיות שלו.

ממקום כזה לא נהיה עסוקים כל כך בעלבונות שלנו, ונהיה פנויים הרבה יותר לגלות רגישות אמיתית כלפיו. ואז נגלה אולי שלא מדובר בהכרח בחוסר התחשבות, אלא ייתכן שמדובר בתגובה נעלבת מצדו על התנהגות שלנו.

וכמובן, בכל רגע מותר לנו גם להגיע למסקנה שעם אדם בעל אישיות כזאת לא מתאים לנו להיות במערכת יחסים משותפת.

טעות 4: חוסר שליטה

"הבעיה שלי היא שאני אימפולסיבי", אנחנו מסבירים את ההתפרצויות שלנו. אנחנו חושבים שמדובר בסך הכל "באופי כזה", אבל אימפולסיביות היא לא אופי אלא דפוס התנהגותי הרסני, שמסכל כל סיכוי לבניית יחסים יציבים.

אולי אתה חושב שאתה "אמיתי" מפני שאתה נוהג "כפי שאתה מרגיש", אבל בכל רגע שבו אתה מגיב בלי לחשוב על תוצאות מעשיך, אינך אמיתי. אתה פשוט ממשיך להיות הילד הקטן שזקוק לסיפוק מיידי, וכשמשהו לוחץ לו היא חייב להוציא אותו, ולא משנה מה יקרה, מי ייפגע, מה ייהרס, מה יישרף. לכן חוסר שליטה הוא האויב של יחסי רעוּת.

האמת הפשוטה היא שהתנהגות אימפולסיבית היא חוסר שליטה בעצמך, ובלי שליטה עצמית אתה לא יכול לצפות לתוצאות נבונות ממעשיך. לכן כשאתה מוותר על שליטה עצמית, אתה מוותר למעשה על התבונה שלך.

כדי שתהיה האדם החכם שאתה רוצה להיות, עליך ללמוד לשלוט בבמה שאתה עושה ובמה שאתה אומר. ואז לא תעשה עוד משהו שתתחרט עליו או שתצטרך להתנצל בגינו.

איבוד שליטה מביא אותך למקום הנחות ביותר. תהיה שותף רב השראה כאשר תעבור מתגובות ילדותיות לתגובות בוגרות, וכאשר תחליף התנהגות אימפולסיבית בריסון ובפיקוח עצמי, כדי שתמיד תהיה גאה בהתנהגותך.

כשתתחיל להתבייש בכל מצב שבו אתה מרשה לעצמך להגיב ללא שליטה, אין ספק שתחליף את תגובותיך כדי שהן יציעו אך ורק שלום ואהבה.

טעות 5: צורך לחנך

"אתה צריך טיפול", אנחנו קובעים במסגרת מאמצינו לגרום לשותפנו להשתנות ולהיות מי שאנחנו רוצים שהוא יהיה. מכיוון שכולנו אוהבים כל כך להיות המושיעה שלו, אנחנו משוכנעים שזה לטובתו, ושאנחנו מצילים אותו מעצמו.

אבל אנחנו לא תופסים שאין לאיש יכולת לשנות מישהו אחר. שינוי יכול לעשות רק האדם עצמו. לכן השינוי צריך להתחיל אצלנו, והדבר הראשון שצריך להשתנות הוא הניסיון שלנו לשנות אותו.

הציפייה שלנו שהוא ישתנה על פי הסטנדרד שלנו נובעת מהחשיבה השיפוטית שלנו. אכן, שיפוטיות יוצרת תחושה של סדר בעולמנו: יש טובים ורעים, יש צודקים ויש טועים. אנחנו כמובן הטובים והצודקים, הוא כמובן הרע והטועה. לכן ברור מי צריך להשתנות ומי לא.

אבל ראייה שיפוטית תמיד מציגה בפנינו תמונת מצב מעוותת, מכיוון שאנחנו ערים רק לטעויות שלו, וסלחנים מאוד לטעויות ולהתנהגויות השליליות שלנו.

אף אחד לא אוהב שמצפים ממנו לשינוי, מכיוון שהמסר הוא: "אתה לא בסדר כפי שאתה". התוצאה היא שהרבה אנשים מתנגדים לשינוי אך ורק בגלל הלחצים של הצד השני.

אם נוותר על דרישות ותביעות, גדול הרבה יותר הסיכוי שהוא יגלה בעצמו את התועלת בשינויים שאנחנו מציעים.

נהיה אם כן שותפים מעודדי צמיחה כאשר נכיר בכך ששינוי יכול לעשות רק כל אחד לעצמו, וכאשר נזכור ששותפנו ישנה משהו בעצמו רק אם הוא ירגיש צורך בכך, ורק אם הוא יהיה בטוח שהשינוי הוא לטובתו ולא מכיוון שאנחנו רוצים בו.

טעות 6: ניהול חשבונות

"אני מוכן לתת הרבה, אבל אני רוצה גם לקבל בתמורה", אנחנו אומרים, בלי לתפוס שגישה כזאת הופכת אותנו ממעניקים לסוחרים ממולחים. מנטליות של "נותן כדי לקבל תמורה" גורמת לנו לחשוב שכל דבר שאנחנו עושים נחשב ל"השקעה", ומובן מאליו בעינינו שעל השקעה זכותנו לצפות להכרת תודה הולמת.

הרבה מאוד מפסידנים מאמינים בתפיסה השגויה הזו, והרבה מאוד מערכות יחסים מתנפצות בגלל האיוולת שבה.

ברגע שאנחנו מחכים לתמורה, כל הנתינה שלנו הופכת להתחשבנות זולה ולאמצעי סחיטה. גם אם הציפייה לתמורה אינה גלויה ומופגנת אלא סמויה ומתוחכמת, היא הופכת אותנו באופן אוטומטי לסחטנית.

כשנשתחרר מהתפיסה השגויה של "עקרון הנתינה השווה" לא נעסוק עוד בחשבונות, כי נראה בבירור שלא יכול להיות, ולא צריך להיות, שוויון בין מה שבני אדם נותנים זה לזה. יש נדיבים יותר ונדיבים פחות. יש אנשים שרוצים לחלוק את השפע שלהם עם אחרים, ואנשים רבים אחרים אינם מרגישים שיש להם משהו בעל ערך לתת.

כשנבין את החוק הזה לא נרגיש מנוצלים כשלא נקבל אותו יחס שאת נותנים. וכשלא נראה עוד בנתינה שלנו מכשיר מניפולטיבי להרוויח אהבה, נוכל לראות בה הזדמנות להיות האדם הנדיב והאוהב שאנחנו רוצים להיות.

כשהנתינה שלנו תהיה ביטוי של אהבה ולא ביטוי של תגרנות, לא נעורר עוד בשותפנו רגשי אשמה על שאינו נותן כמונו, לא ניתן לו להרגיש שהוא חייב לנו, ולא ננסה לקחת ממנו מה שאינו רוצה או אינו יכול לתת.

את חוכמתנו האמיתית נבטא כשנקבל בהכרת תודה כל דבר ששותפנו יבחר לתת לנו, בכל דרך שהוא יבחר לתת, ובכל כמות ומידה שהוא ירצה לתת. ובלי תובענות מצדנו גדול יותר הסיכוי שהוא ירשה לעצמו לתת יותר ויותר.

טעות 7: חוסר מודעות עצמית

"הוא צריך לקבל אותי כמו שאני", אנחנו אומרים בשביעות רצון עצמית. אבל למה בעצם צריך מישהו לקבל אותנו כפי שאנחנו, עם כל רגשותינו השליליים ומחשבותינו האגואיסטיות ותגובותינו האגרסיביות?

והאם אנחנו מקבלים את שותפנו כמו שהוא? האם אנחנו לא נאבקים כל הזמן לשנות בו דברים שונים שלא נראים לנו?

ואולם השאלה החשובה ביותר היא: האם אנחנו אוהבים את עצמנו כפי שאנחנו?

אם נתבונן בעצמנו בכנות, יתברר לנו שגם אנחנו לא מקבלים את עצמנו כפי שאנחנו. לכן יצרנו לעצמנו דימוי עצמי, ובדימוי הזה אנחנו מאוהבים. ואת הדימוי העצמי שלנו יצרנו רק מסיבה אחת: כדי להסתיר מעצמנו את החלקים השליליים שאנחנו לא מסוגלים להכיר בקיומם.

התוצאה היא שאנחנו חיים בהכחשה עמוקה לגביהם, ואת האשמה לטעויות ולמשגים שלנו אנחנו תולים במישהו אחר: "בגללו אני מאבדת את שפיותי", "הוא מוציא ממני את כל הרוע".

כך מאפשרת לנו ההכחשה להיות מאוהבים בדימוי עצמי מזויף שבנוי רק מחלקינו היפים, ואילו מהשותף שלנו אנחנו מצפים שיאהב גם את חלקיך השליליים.

ייטב לנו אם נתחיל מהר ככל האפשר להשלים עם העובדה שאיש אינו מקבל את זולתו בכל תנאי, גם לא אותנו. זוהי ציפיה דמיונית. ואיש גם אינו צריך לקבל אותנו כשאנחנו נוהגים בצורה טיפשית או מרושעת.

הרבה יותר מועיל יהיה אם נשקיע את משאבי הנפש שלנו במאמץ להיות ראויים לאהבה שאנחנו מצפים לקבל.

זה יחייב אותנו להציץ לתוך תיבת הסודות הפנימיים שלנו, ולגלות בתוכה גם מה שאנחנו אוהבים וגם מה שאנחנו לא אוהבים בעצמנו: את המכוער לצד היפה, את הרע לצד הטוב, את הדוחה לצד המושך.

לאחר שנהיה מוכנים לשנות מה שאינו ראוי לאהבה, לא נצטרך להיאבק כדי שיקבלו אותנו. זה יקרה מאליו.

טעות 8: תלות רגשית

"אני כל כך זקוקה לחיבוק ולמילה טובה", את מתבכיינת, ואת משוכנעת שרק תשומת לב ממישהו אחר תגרום לך להרגיש שווה וראויה. את לא תופסת שגישה קבצנית זו הופכת אותך לפושטת יד, המצפה שבן זוגה ישליך לעברה פירורים לחיזוק הערכתה העצמית.

תלות רגשית היא המחלה הנשית הנפוצה ביותר. גם נשים עצמאיות מאוד מוצאות את עצמן לעתים קרובות לוקות בה. כל הערך העצמי של אישה תלותית מותנה בתשומת לבו של בן זוגה, והיא חיה בציפייה מתמדת לקבל ממנו הוכחה שהיא בעלת ערך.

אבל תלות רגשית היא התמכרות, ותשומת לב יכולה להרגיע אותך רק לזמן קצר, עד לקריז הבא. לכן שום אוהב אינו יכול לעמוד בציפייה של בת זוג ש"זקוקה לחום ולאהבה", כי היא תמיד מצפה למנת הסם הבאה. וכך, תלות רגשית מרוששת יותר ויותר גם את עצמך, גם את בן זוגך וגם את מערכת היחסים שלך.

את המעבר מנזקקות לעצמאות אמיתית התחילי בכך שתביני שהציפייה שלך לקבל היא עמדת חולשה, ואילו כאשר את בעמדת נתינה כל העוצמה בידיך. כל אחת אוהבת כמובן לקבל מילה טובה, אבל אף אחת לא נזקקת לה. גם את, כשתתחברי עם מקורות העוצמה שבתוכך, תוכלי לחיות בשלום גם עם מילה טובה וגם בלעדיה.

טעות 9: אטימות

"אני יודע להקשיב", אתה מדווח על מעלותיך, אף על פי שאינך מקשיב אפילו לעצמך. הקשבה אמיתית היא אחת התכונות החסרות ביותר בחיינו, והיעדרה הוא אחת המכשלות הגדולות ביותר במערכת הזוגית.

כמעט כולנו, גברים ונשים, משוכנעים שאנחנו קשובים מאוד. לכן כמעט כולנו מרמים את עצמנו. אנחנו קשובים מאוד לצד הפגוע שבנו, אבל רובנו אטומים לצד הפוגע שבנו. רובנו מקשיבים רק לכאב של עצמנו, ערים רק לחוסר צדק כלפינו, וחירשים למצוקה של שותפנו ולחוסר צדק כלפיו.

האטימות שלנו נובעת מהצורך להבטיח שאנחנו הפגועים והוא הפוגע. אנחנו לא מסוגלים להכיר בעובדה שאולי גם אנחנו פוגעים, שאולי גם אנחנו לא מתחשבים, ושאולי גם אנחנו מרוכזים רק בעצמנו. ואם נקשיב לשותפנו באמת, אנחנו עלולים לגלות אמת קשה זו.

הקשבה אמיתית עלולה אם כן לגלות שאנחנו לא קשובים ואמפתים כפי שנדמה לנו. ולכן, כדי לשמור על הרגשתנו הטובה אנחנו פשוט לא מקשיבים למה שהוא אומר. וכשהוא מנסה לומר לנו שאנחנו לא הוגנים, אנחנו נלכדים בחיפוש תשובה מוחצת שתנפץ את טענותיו, ותציג אותו כצד הרשע. התוצאה היא שאנחנו אף פעם לא יודעים מה שותפנו מרגיש באמת.

נהיה שותפים אמיתיים בדיאלוג זוגי כשנזכור שקשב אמיתי מחייב אותנו לשמוע קודם כל דברים שלא ינעמו לנו. הנכונות לשמוע דברים שיציגו אותנו באור שלילי תאפשר לנו להקשיב באופן אמיתי גם לקשיים שלו. זאת תהיה ההזדמנות שלנו לדעת סוף סוף מה באמת חסר לו, מה באמת כואב לו, ומה אנחנו צריכים לתקן בעצמנו כדי להיענות גם לצרכים שלו.

טעות 10: יודע להתאהב, לא יודע לאהוב

"אני זקוק לריגושים", אומר מפסידן שלא התבגרה מעבר לגיל שש-עשרה, ושמאמין שהחיים הם חגיגה של דפיקות לב וניצוצות בעיניים. הרבה אנשים מרגישים ש"הדבר האמיתי" הוא כאשר הם חווים אהבה כמו שרואים בסרטים: טיול יד ביד על חוף הים, מפגש של מבטים, לחישות לאור נרות.

ללא שכפול סצינות קולנועיות חושב האוהב הילדותי ש"זה לא זה", ש"חסר משהו". הקלישאות הרומנטיות בלבלו אותנו, ואנשים רבים נשארו עם הפנטזיה על חיזור גורלי, לא על אהבה בוגרת בין שני אנשים שרוצים לבנות יחד ולהתפתח יחד. ובינתיים הם מחמיצים את האהבה האמיתית.

תהליך ההתבגרות שלנו מחייב אותנו להכיר בכך ששירת האהבה האמיתית נמצאת בפרוזה של דאגה הדדית, של גדילה הדדית, של עניין הדדי, של תרומה הדדית ושל השתייכות הדדית. וכשנפסיק לבלבל בין אהבה ובין מלודרמה, נוכל ללמוד לקבל ולהעניק אהבה בוגרת.