למה אנחנו רבים? התשובה השטחית פשוטה מאוד: אנחנו רבים כי הוא לא סגר את שפופרת משחת השיניים, או כי היא לא מילאה דלק, או כי הוא סרב לתת לה את המכונית, או כי היא התנגדה שהוא יזמין אורחים בלי להודיע לה, או כי הוא לא הודיע שהוא מאחר.

חיים משותפים מפגישים כל יום בין רצונות סותרים, ולכן כל יום מזמין סיבה חדשה למריבה. לכן יש קונצנזוס ש"אין דבר טבעי יותר מאשר לריב".

האמנם? האם הגיוני שנהפוך לחיות רעות בגלל משחת שיניים? מתקבל על הדעת שאהבה בוערת תהפוך לשנאה יוקדת בגלל מיכל של דלק? זה נורמלי שנהרוס לנו ערב שלם עם מריבה, צעקות, בכי ולילה ללא שינה, בגלל סיבה שאחרי אחרי יומיים אפילו לא נזכור מהי?

חייב להיות גורם הרבה יותר עמוק שיגרום לנו לחזור ולוותר על שפיותנו ועל כבודנו העצמי, ולפעמים גם על היחסים. מהו אותו גורם מסתורי שהופך את כולנו מבני אדם שקולים ונבונים לעדה של זאבים חשופי מלתעות?

הגורם המיסתורי

אנחנו אף פעם לא רבים בגלל הנושא שעורר את הסערה. הסיבה האמיתית המשותפת כמעט לכל המריבות היא הפחד הגדול ביותר של כולנו: פחד מחוסר הערכה. ומאחורי כל המלחמות על צדקתנו, על רצוננו, על כבודנו ועל מה שמגיע לנו, מסתתר לו אותו פחד שלא יעריכו את דעתנו, שיזלזלו ברצוננו, שיפקפקו בזכותנו.

למשל, הוא לא הוריד את מושב האסלה, אף על פי שהוא יודע כמה זה חשוב לה. בעיניו זה סתם פיזור דעת. בעיניה זוהי הוכחה לחוסר הערכה מצדו כלפי מה שחשוב לה.

בגלל טעויות רבות בדרך שבה הגענו כולנו אל החיים הבוגרים, אנחנו מפרשים כל התנגדות לדעתנו כחוסר הערכה. כשמישהו אומר לנו "אתה לא יודע מה אתה מדבר", או "אתה טועה", או "זה לא נכון", אנחנו רוצים למות מרוב כאב. ומכיוון שהתנגדות לדעתנו או לרצוננו צפויה בכל רגע, אנחנו כל הזמן במצב הכן להדוף סימן של פקפוק בנו.

זה הופך אותנו ליצורים הגנתיים. צורת ההגנה שונה מאדם לאדם: היא יכולה להיות כעס גלוי, נקמנות סמויה, שתיקה רועמת או שלולית של דמעות. אבל כל תגובה כזאת היא הגנה בפני איום על הדבר החשוב לנו ביותר: הערכה כלפינו.

פחד הוא רעל

העילה למריבה משתנה אם כן מפעם לפעם, אבל הדבר האמיתי שעליו נלחמים שני הצדדים לא משתנה: הערכה. התוצאה היא שתגובות הגנתיות כל כך טבועות בנו, עד שהן הפכו לטבענו השני.

לכן רצוי מאוד שנבין מה קורה לנו כאשר מערכת ההגנה שלנו מתהדקת סביבנו.

כשאתם מרגישים מאוימים מפסיקות המערכות שלכם את עיסוקן הרגיל, נכנסות לכוננות, ונערכות להתמודד עם הסכנה בצורה היעילה ביותר. זה מתחיל במערכת ההורמונים שלכם. היא משחררת חומר מסוים שנפלט לתוך מערכת העצבים, והחומר הזה מאיץ את מחזור הדם ומחיש את הדופק שלכם. זה נועד כדי להגביר את מהירות התגובה שלכם, כדי שתוכלו לקבל החלטה מהירה באיזה קו הגנה לנקוט: בהתקפה או בבריחה.

הורמון זה פועל כמאיץ לזמן קצר, ובתור שכזה אין בו נזק. אבל אם הוא מופק באופן קבוע ולאורך זמן, הנזק למערכות שלנו בלתי נמנע. ומכיוון שאצל כולנו הוא מופק במשך חלק ניכר של חיינו, הוא מתחיל לפעול נגדנו כחומר מרעיל, במקום להיות אמצעי מגן לטובתנו.

במציאות שלנו אין נמרים ואין דובים, וסכנות ממשיות מאיימות עלינו לעתים רחוקות מאוד. אבל באיומים על הערכתנו העצמית אנחנו מתנסים מדי יום. כל מצב שבו מישהו אינו מתייחס אלינו כפי שהיינו רוצים אנחנו חווים כזלזול בערכנו. ומכיוון שגופנו אינו יכול להבחין בין סכנה אמיתית ובין סכנה מדומה, מגיבות המערכות שלנו על ביקורת באותה צורה שהן מגיבות למראה נמר.

מול סכנה מדומה

הסיבה לפחד אינה חשובה אפוא, כי בכל פעם שאנחנו נפחדים משתחרר החומר המרעיל אל תוך תאי גופנו.

הוא פועל לא רק על גופנו אלא גם על הצד המנטלי של טבענו. כשאנחנו מאוימים הוא מרכז בסכנה את כל המערכות המנטליות שלנו, ואנחנו לא יכולים להתרכז בשום דבר אחר. כל שאר השיקולים החשובים כל כך לחיים הרמוניים ויצירתיים, יוצאים מכלל פעולה כדי שנוכל להגן על חיינו. איזה סיכוי יש לנו להגיע במצב כזה להחלטות נבונות?

פגיעתו של החומר הכימי לא פוסחת גם על הצד הרגשי של טבענו. כשאנחנו ניצבים פנים אל פנים מול סכנה, אמיתית או מדומה, אנחנו מסוגלים לחוות אך ורק בהלה או עלבון או כעס.

בסכנת אמת טוב שמחווה רק את הרגשות האלה שמייצרים תנופה ודחף להתגונן. אבל הגנתיים ללא צורך, וטווח רגשותינו נשאר מצומצם לפחד, עלבון וכעס, אנחנו משתמשים במגוון דל מאוד של רגשות, שלא משאיר מקום לרגשי אהבה, אהדה, חיבה, הבנה וחמלה.

וזה בדיוק מה שקורה לנו אם אנחנו הגנתיים: ברגע שאנחנו מרגישים איום על ערכנו וכבודנו אנחנו נערכים לתקיפה נגד או למנוסה, ואין לנו שום רגש שיאפשר לנו להבין את המצב באופן הגיוני.

הגנתיות מגבילה אם כן את איכות מחשבותינו, את טווח רגשותינו, את בוחן המציאות שלנו, את היקף היצירתיות שלנו, את יכולתנו לתקשר עם אחרים, את החופש הפנימי שלנו, את יכולתנו לאהוב ולכבד את עצמנו ואת האחרים.

ולמרבה האירוניה, את כל הציוד ההגנתי הכבד הזה אנחנו מפעילים בדרך כלל בגלל אזעקות שווא, כי הפחד שלנו מפגיעה, שדוחס אותנו לתוך מערך הגנתי הדוק, קיים אך ורק בדמיונך.

לחיות ללא שריון

איך תדע אם אתה הגנתי או לא? הסימן הוא שאתה מזנק עם תגובה ברגע שמופנית אליך הערה כלשהי, ברגע שרצונך נתקל בהתנגדות, ברגע שמישהו מתנהג כלפיך בניגוד לציפייה שלך.

הגנתיות יכולה ללבוש צורה של אגרסיביות מוחצנת או של נסיגה ובריחה, אבל בכל מקרה היא פוגעת בעצמך ובסובבים אותך, כי היא מקימה חומה מפרידה בינך ובין הזולת, היא מונעת ממך לייצג בצורה בוגרת ויעילה את העמדה שלך, והיא הופכת אותך לקורבן. לכן אין דבר הרסני יותר בעולמנו מאשר הערכה עצמית סדוקה ושבירה.

איך נוהג אדם שאינו הגנתי? כשנמתחת עליו ביקורת הוא לא מתגונן בפניה אלא מנסה פשוט להעריך אותה. אם יש בה מידה של אמת הוא משתמש בה כמשוב מועיל. אם אין בה אמת הוא מתייחס אליה כעדות לא על עצמו אלא על המבקר, על כוונותיו השליליות או על אבחנתו המוטעית.