שתף
שלח לחבר
אימייל
זה נפלא שתמיד יש את מי להאשים: ההורים, בן הזוג, פקקים בכביש. ומה אתנו? אין לנו שום השפעה על מה שקורה לנו? שאלות נוקבות למשתמטים מאחריות אישית.

באופן בלתי צפוי נאלצה חגית ללכת ללוויה של קרובת משפחה, ועד שובה היה אלון חייב לטפל בתינוק שלהם. לשם כך הוא נאלץ לדחות את הכנת הדו"ח למעביד שלו. חגית חזרה הרבה יותר מאוחר מהתכנון מכיוון שאחרי הלוויה היא הלכה עם בני המשפחה לביתם, ובגלל סערת הרגשות היא שכחה להודיע לאלון על האיחור.

אחרי שעות רבות של היעדרות היא הגיעה הביתה נסערת מהחוויה הקשה, וציפתה לקבלת פנים חמה מאלון. אבל במקום חיבוק היא קיבלה פרצוף חמוץ: "אילו היית מודיעה לי שאת מאחרת הייתי מזמין בייבי-סיטר", רטן. חגית נפגעה. "אני לא זקוקה עכשיו לטענות, אני זקוקה לחיבוק", זרקה אליו. והוא אמר: "אני לא יכול לחבק כשאני כועס".

בשלב זה הוצפה חגית בדמעות: "אתה אף פעם לא נמצא אתי כשאני זקוקה לך", התייפחה. "אני לא נמצא אתך?" התפרץ אלון, "מי דחה עבודה חשובה כדי שתוכלי להשתתף בלוויה?" אבל חגית כבר לא היתה מסוגלת להקשיב, והמריבה שפרצה ביניהם נמשכה שלושה ימים.  

חגית נפלה למלכודת שכולנו נופלים לתוכה: כשאנחנו פגועים או כועסים מתבייתת התודעה שלנו על מישהו שעליו אנחנו תולים את האשמה, וננעלת שם. אין לנו שום יכולת להתבונן בעצמנו, ואנחנו משוכנעים לגמרי ש"הכול בגללו".

חגית היתה בטוחה שהיא אומללה בגלל אטימותו של אלון, ולא עלה בדעתה שהגורם האמיתי איננו אצל אלון אלא אצלה. תמיד אנחנו מרגישים ש"הוא" אחראי לסבל שלנו. אבל הכלל הראשון בהתבגרות הוא הכרה בכך שרק אנחנו, ולא אף אחד אחר, אחראים להרגשתנו הטובה או הרעה.

אכן, מישהו אחר יכול להיות טריגר. הוא אומר משהו שלוחץ על כפתור רגיש, והבעיה הנרקיסיסטית הבלתי פתורה שלנו נפתחת מחדש ומתחילה לדמם.

זה לא בגללי

כשאנחנו מצליחים במעשינו אנחנו משוכנעים שהקרדיט מגיע לנו, ושזכית בהישג בזכות תבונתנו וכישורינו. אבל מה קורה כשהדברים לא מסתדרים לפי רצוננו? על מי על מי אנחנו מטילים אז את האחריות? מי אשם כשאנחנו כועסים? וכשאנחנו פגועים אל מי מופנית האצבע המאשימה שלנו?

מכל עבר מעודדים אותנו לחפש את האחריות להרגשתנו מחוץ לעצמנו. אחד הקולבים הפופולריים ביותר הוא המשפחה וההורים: "זה מה שראיתי בבית", "לא קיבלתי אהבה", "הורי התגרשו".

קולב חביב לא פחות הוא התת-מודע. "לא התכוונתי, אבל משהו לא מודע הכריח אותי לעשות את זה", "משהו בתת-מודע גרם לי לומר משהו שלא התכוונתי לומר", "באופן לא מודע אני תמיד בוחרת בן זוג לא מתאים", "יש לי דחף לא מודע לפגוע בעצמי".

השורה האחרונה, מה אני אשם? כך התחנכתי או אני לא מודע למעשי. אז איך אני יכול להיות אחראי לעצמי?

אבל הקולב החביב עלינו ביותר הוא בן זוגנו, ועליו אנחנו תולים את האחריות לרוב הקשיים שלנו. ובינתיים הוא כמובן נוהג באותו אופן כלפינו, ורואה בנו את האשמה לכל הרגשותיו הרעות. זה בולט בכל קונפליקט, בכל מחלוקת, בכל סכסוך. הוא חושב שאת אשמה בכעס שלו, את חושבת שהוא אשם בעלבון שלך, ואף אחד לא רואה את הטעויות של עצמו בהתהוות המצב.

התרכזות בראיית הטעויות שלו מאפשרת לנו להרגיש שאנחנו לא טועים גם כשאנחנו עושים את השטויות הגדולות ביותר. אבל זה מעורר שתי בעיות:

·        אין לנו סיכוי לפתור את המצוקות שלנו כאשר אנחנו מחפשים את הפתרון במקום שבו הוא לא נמצא.

·        אין לנו סיכוי לקיים יחסים תקינים כאשר כל אחד מאתנו עסוק בהאשמת השני.

לקיחת אחריות על הטעויות שלנו חיונית אם כן להרמוניה גם בתוכנו וגם עם בן זוגנו.

מהי אחריות אישית? אחריות אישית מתחילה ומסתיימת בנכונות שלנו להפסיק לחפש אצל מישהו אחר את הגורם לקשיים שלנו, ולחפש אותו אך ורק במקום שבו הוא נמצא באמת: בתפיסות שלנו, בגישות שלנו, בבחירות שלנו, בהחלטות שלנו, ובנכונות שלנו לשלם את המחיר על מה שאנחנו רוצים להשיג.

אחריות להגשמת הציפיות

אנחנו לא יכולים לתפקד בלי ציפיות, כי הציפיות שלנו הן המניע לכל דבר שאנחנו עושים, וכל חיינו מוכתבים על ידיהן. הן קובעות עבורנו איך הדברים צריכים להיות. הן קבועות עמוק בראשנו, ואנחנו מנסים להגשים אותן בחיי היום-יום שלנו.

אבל יש לנו שני סוגים של ציפיות:

הסוג הראשון הוא ציפיות ילדותיות, שיכולות להיות מוגשמות רק על ידי מישהו אחר. זוהי מלכודת, כי אם מישהו אחר ממונה על הגשמת הציפיות שלך והוא לא עומד בזה, את רואה בזה הוכחה שלא אכפת לו ממך.

למשל, את מצפה לערב רומנטי. את מתקשטת ומתבשמת, ונדמה לך שלאחר כל הטרחה הזאת הוא חייב לסחוף אותך אל זרועותיו. אם הוא עומד במשימה שבדמיונך הטלת עליו את מאושרת, ואם במקרה אין לו ראש בשביל זה, את מרגישה מרומה ומקופחת כאילו נמנע ממך משהו שמגיע לך.

הסוג השני הוא ציפיות בוגרות. אלה ציפיות שאנחנו מתכוונים להגשים בעצמנו. אדם שהציפיות שלו בוגרות לא יאשים מישהו אחר אם לא הצליח להגשים אותן, אלא יבדוק את האמצעים שבחר למטרה הזאת.

נניח שאת מצפה לערב רומנטי. את יוצרת אווירה, וכשבן זוגך מגיע הביתה את בודקת אם הוא במצב הרוח הנכון, כי את יודעת שאת יכולה להגשים את הציפייה שלך רק בעזרת שיתוף הפעולה שלו. ואז יכול לקרות אחד מהשניים: או שיהיה לך ערב רומנטי מאוד, או שתגלי שהזמן לא מתאים ותדחי את הסיפור ליום אחר, ולא תרגישי שנגרם לך עוול.

כלומר, כשאת לוקחת אחריות על הציפיות שלך אינך אומללה אם הן לא מתגשמות, כי לא הפכת מישהו אחר אחראי להגשמתן, ולא ראית בהן אמצעי למדידת היחס שלו כלפייך.

איש לא נולד כדי להגשים את הציפיות שלנו, גם לא בן זוגנו. אבל מעטים בינינו מבינים את זה. לכן מה שמנהל בעצם את רוב מערכות היחסים הוא ציפיות ילדותיות של שני הצדדים. כל אחד מצפה מהשני להסכמה עם הדרך שלו, להתחשבות בשגעונות שלו ולמימוש מה שצודק בעיניו. כישלון של ציפיות כאלה צפוי כמובן מראש, וזה בעינינו כישלון ביחס של בן הזוג כלפינו.

גם חגית היתה משוכנעת שאם היא מצפה לחיבוק, אלון חייב למלא את רצונה. היא לא היתה אומללה בגלל אטימותו, אלא בגלל הציפיות הילדותיות שלה שהוא יפנה את עצמו לגמרי בשבילה, בלי קשר למצב רוחו. אילו היא היתה מבינה שרק היא אחראית לציפיותיה, היא היתה מחפשת דרך בוגרת יותר ואמצעים יעילים יותר להגשים אותן. אולי היתה בוחרת בזמן אחר, ואולי היתה פשוט מקדימה ומתנצלת שלא הודיעה לו על האיחור שלה.  

אחריות לתגובות הרגשיות שלנו

התגובות הרגשיות שלנו הן החלק הבלתי אחראי ביותר שלנו. לכן כשאנחנו כועסים אנחנו מרשים לעצמנו לאבד לגמרי את השליטה העצמית. מה הגורם לכך שמצב רגשי יכול לערער כל כך את שיווי המשקל שלנו?

הסיבה היא שברגשות אין שום היגיון ושום תבונה, ובלי היגיון ותבונה אנחנו יכולים להציע רק תגובות בלי היגיון ובלי תבונה. מדוע אין תבונה ברגשות? כי המרכז הרגשי שלנו, שנמצא בחלק הימני של המוח, מגיב עשרות פעמים מהר יותר מהמרכז ההגיוני, שנמצא בחלק השמאלי של המוח. וכאשר אנחנו קולטים איזשהו גירוי מבחוץ, הרגשות כובשים אותנו הרבה לפני שההיגיון נכנס לפעולה.

התוצאה היא שאנחנו מגיבים הרבה לפני שאנחנו מספיקים לשקול את מעשינו. וכך נשארים התבונה וההיגיון מחוץ לתמונה.

אדם שלוקח אחריות על רגשותיו משהה לכמה שניות את תגובתו כדי לאפשר להיגיון לפעול, ומשתמש בפער התגובה הזה כדי להבין את המצב ולשקול את התוצאות. "ספירה עד עשר" מעלה אם כן את הסיכויים שלנו לקחת אחריות, ולהציע תגובה הגיונית ונבונה.

חגית שחררה תגובה מיידית לפני שהיה לה זמן לחשוב. לכן לא רק שהיא לא הרוויחה שום חיבוק, היא גרמה להתרחקות ביניהם והביאה על עצמה אומללות. אילו היתה מאפשרת להיגיון להשתתף בתגובה, היא היתה יכולה לשאול את עצמה שאלה הגיונית: האם אני הייתי יכולה לחבק אותו אילו הוא היה עושה לי אותו דבר?

אחריות על התגובה הרגשית שלנו מתאפשרת כאשר אנחנו מזהים בתוך הכעס שלנו גם את הכעס שלו, ובתוך העלבון שלנו גם את העלבון שלו.

אחריות לתקשורת שלנו

הרבה ניסיונות הידברות הופכים לדו-שיח של חירשים, מכיוון ששני האנשים המעורבים בדיאלוג אינם לוקחים אחריות על האוזניים שלהם, וכל אחד צועק את הכאב שלו בלי לשמוע את הכאב של השני.  

חגית לא לקחה אחריות על מה שהיא שומעת. כשאלון דיבר היא לא שמעה אותו, וכשהיא דיברה היא לא שמעה את עצמה. לכן היא לא קלטה את המצוקה שלו, ולא אפשרה לו לקלוט את המצוקה שלה. תקשורת בוגרת יכולה להתקיים רק בין שני אנשים שלוקחים אחריות לשמוע את עצמם ואת בן זוגם.

זה מתחיל בהקשבה לעצמנו, למילים היוצאות מפינו, לטון הדיבור שלנו, למסרים שאנחנו מבקשים להעביר. אחריות למסר שלנו היא הבטחה שלא תהיה בו האשמה חד צדדית אלא הבנת שני הצדדים, כי זאת הדרך היחידה לקבל הקשבה מבן הזוג.

במקביל ניקח אחריות על הקשבה למה שהוא אומר, ולא למה שאנחנו חושבים על דבריו. וכך נבטיח שנשמע את המסר העמוק שהוא מנסה להעביר אלינו.

אחריות למודעות שלנו

האם זה לא מרגיז שבן זוגך מודע רק למעשים הרעים שלך, ושכל הדברים הנפלאים שאת עושה למענו כאילו נמחקו מהמודעות שלו? אבל בדיקה עצמית כנה תגלה שגם המודעות שלך מוגבלת באותה מידה. גם את נוטה לשכוח את הטוב שהוא עושה למענך, וגם את זוכרת בעיקר את העוולות שהוא גורם לך.

את מסתובבת עם שתי רשימות בראש: ברשימה אחת נמצאים כל הדברים הטובים שאת עושה לבן זוגך, וברשימה השנייה נמצאים כל הדברים הרעים שהוא מעולל לך. ובינתיים בן זוגך מסתובב גם הוא עם שתי רשימות כאלה בדיוק, שבהן מפורטים כל המעשים הטובים שלו וכל המעשים הרעים שלך.

כשאף אחד מכם לא מודע לחיוב ולשלילה ביחד גם של עצמו וגם של רעהו, איזה סיכוי יש למפגש אמיתי ביניכם?

אילו חגית היתה לוקחת אחריות למודעות שלה, היא היתה מודעת לכך שגם אלון היה במצוקה. ואז היא לא היתה כל כך כועסת שהוא לא היה פנוי להשתתף במצוקה שלה.

במקביל, אילו אלון היה מודע לסערת הנפש שלה, קרוב לוודאי שהוא היה מקבל את פניה בחום, ורק אחר כך מבקש ממנה שלהבא היא תודיע לו על איחורים. 

הכל מתחיל אצלנו

התרגלת להאשים אחרים במצבי הרוח שלך, ובכך הפכת את עצמך לתלויה לגמרי בזולת, כאילו אינך אלא עלה נידף על קצה הענף, שנע מצד אל צד על פי מעשיו של מישהו אחר. תארי לך איזו הרגשה נפלאה צפויה לך כשתגלי שאינך עלה אלא את העץ עצמו, כי את יכולה לשלוט במצבי הרוח שלך, ואם תחליטי – איש לא יוכל לערער את שיווי המשקל שלך.

זה יקרה כשתלמדי את עצמך לומר את משפט הקסם: "הסיבה להרגשתי הרעה חייבת להיות בתוכי, ולפיכך גם הפתרון נמצא אצלי". אם תפנימי משפט זה תגלי שהכל מתחיל בך ולא במישהו אחר. אז הרגשתך לא תהיה תלויה באיש, ואף אחד לא יוכל לבחור עבורך את מצב הרוח שבו את רוצה להיות.

הרשי לעצמך להתבונן במחשבות וברגשות שלך שהובילו לאירוע, והיווכחי עד כמה הם היו אחראיים למה שקרה. זה יהיה קשה בהתחלה, כי זה יחייב אותך לגלות שאת נוהגת לעתים בחוסר היגיון או בחוסר הגינות. אבל ברגע שתראי את גודל האחריות שלך למצב, תגלי גם את הכוח האדיר שיש לך לשלוט בחייך, כוח שלא ניצלת עד היום כי לא ידעת על קיומו.

קשיים יהיו לעולם. בן זוגך לא תמיד ייענה לרצונך, לא תמיד יבין אותך, לא תמיד יסכים אתך. אבל אם תיפלי שוב למלכודת, ותוצפי שוב בכעס או בעלבון, הזכירי לעצמך ששוב מסרת לו את האחריות ששייכת רק לך. אולי נדמה לך שחיפוש הטעות אצלך יחליש אותך, אבל תגלי שהוא דווקא מחזק אותך, כי שוב לא תרגישי קורבן של מישהו אחר, ולא תהיי מושפעת ממעשיו של איש.

השאלה הגדולה שלך לקראת אחריות אישית היא באיזו מידה את מוכנה להיות כנה עם עצמך, ולראות את האמת על עצמך לאורך כל הדרך. האם את מסכימה להפסיק להשתמש באנשים אחרים כשעיר לעזאזל למצבי הרוח שלך? האם את מוכנה לקבל דרך חיים שבה איש אינו אשם, ורק את יוצרת את הרגשתך?

כשאת מעבירה את האחריות להרגשתך אל מישהו אחר, את בוחרת בחולשה. תחזירי לעצמך את הכוח כשתביני שהסבל לא בוחר בנו אלא אנחנו בוחרים בו. הבנה זו תזכה אותך ברווח כפול: בן זוגך שוב ישמש כתובת להאשמות שלך, ואת תפסיקי להיות כתובת לרחמים של עצמך. מהמקום הזה תוכלי להראות גם לו שהכרה בטעויותינו ובאחריותנו אינה גורעת דבר מכבודנו ומעוצמתנו.

ועם דוגמה כזאת גדול הסיכוי שגם הוא לא ירצה יותר לראות בך אשמה למצבי הרוח שלו.

לצפייה בסרט האם אתה קרבן

מי אשם בטעויות שלך?
דירוג 1 כוכבים (20%) 1 הצבעות

 

מאמרים אחרונים

אנשים נוספים קראו גם

שיחה 5: המאבק בין הצודק והצודקת

בשיחה החמישית אתם כבר יודעים שתקשורת מרחיקה היא המחלה שלנו, ושתקשורת מקרבת היא הריפוי שלנו. מכאן אתם עולים לכיתה גבוהה יותר, ולוקחים את הדברים צעד גדול קדימה לתיקון שתי טעויות ענקיות בתקשורת שכולם עושים, ושבגללן התקשורת שלכם נשארת ברמה של גן ילדים.

זה נפלא שתמיד יש את מי להאשים: ההורים, בן הזוג, פקקים בכביש. ומה אתנו? אין לנו שום השפעה על מה שקורה לנו? שאלות נוקבות למשתמטים מאחריות אישית.

באופן בלתי צפוי נאלצה חגית ללכת ללוויה של קרובת משפחה, ועד שובה היה אלון חייב לטפל בתינוק שלהם. לשם כך הוא נאלץ לדחות את הכנת הדו"ח למעביד שלו. חגית חזרה הרבה יותר מאוחר מהתכנון מכיוון שאחרי הלוויה היא הלכה עם בני המשפחה לביתם, ובגלל סערת הרגשות היא שכחה להודיע לאלון על האיחור.

אחרי שעות רבות של היעדרות היא הגיעה הביתה נסערת מהחוויה הקשה, וציפתה לקבלת פנים חמה מאלון. אבל במקום חיבוק היא קיבלה פרצוף חמוץ: "אילו היית מודיעה לי שאת מאחרת הייתי מזמין בייבי-סיטר", רטן. חגית נפגעה. "אני לא זקוקה עכשיו לטענות, אני זקוקה לחיבוק", זרקה אליו. והוא אמר: "אני לא יכול לחבק כשאני כועס".

בשלב זה הוצפה חגית בדמעות: "אתה אף פעם לא נמצא אתי כשאני זקוקה לך", התייפחה. "אני לא נמצא אתך?" התפרץ אלון, "מי דחה עבודה חשובה כדי שתוכלי להשתתף בלוויה?" אבל חגית כבר לא היתה מסוגלת להקשיב, והמריבה שפרצה ביניהם נמשכה שלושה ימים.  

חגית נפלה למלכודת שכולנו נופלים לתוכה: כשאנחנו פגועים או כועסים מתבייתת התודעה שלנו על מישהו שעליו אנחנו תולים את האשמה, וננעלת שם. אין לנו שום יכולת להתבונן בעצמנו, ואנחנו משוכנעים לגמרי ש"הכול בגללו".

חגית היתה בטוחה שהיא אומללה בגלל אטימותו של אלון, ולא עלה בדעתה שהגורם האמיתי איננו אצל אלון אלא אצלה. תמיד אנחנו מרגישים ש"הוא" אחראי לסבל שלנו. אבל הכלל הראשון בהתבגרות הוא הכרה בכך שרק אנחנו, ולא אף אחד אחר, אחראים להרגשתנו הטובה או הרעה.

אכן, מישהו אחר יכול להיות טריגר. הוא אומר משהו שלוחץ על כפתור רגיש, והבעיה הנרקיסיסטית הבלתי פתורה שלנו נפתחת מחדש ומתחילה לדמם.

זה לא בגללי

כשאנחנו מצליחים במעשינו אנחנו משוכנעים שהקרדיט מגיע לנו, ושזכית בהישג בזכות תבונתנו וכישורינו. אבל מה קורה כשהדברים לא מסתדרים לפי רצוננו? על מי על מי אנחנו מטילים אז את האחריות? מי אשם כשאנחנו כועסים? וכשאנחנו פגועים אל מי מופנית האצבע המאשימה שלנו?

מכל עבר מעודדים אותנו לחפש את האחריות להרגשתנו מחוץ לעצמנו. אחד הקולבים הפופולריים ביותר הוא המשפחה וההורים: "זה מה שראיתי בבית", "לא קיבלתי אהבה", "הורי התגרשו".

קולב חביב לא פחות הוא התת-מודע. "לא התכוונתי, אבל משהו לא מודע הכריח אותי לעשות את זה", "משהו בתת-מודע גרם לי לומר משהו שלא התכוונתי לומר", "באופן לא מודע אני תמיד בוחרת בן זוג לא מתאים", "יש לי דחף לא מודע לפגוע בעצמי".

השורה האחרונה, מה אני אשם? כך התחנכתי או אני לא מודע למעשי. אז איך אני יכול להיות אחראי לעצמי?

אבל הקולב החביב עלינו ביותר הוא בן זוגנו, ועליו אנחנו תולים את האחריות לרוב הקשיים שלנו. ובינתיים הוא כמובן נוהג באותו אופן כלפינו, ורואה בנו את האשמה לכל הרגשותיו הרעות. זה בולט בכל קונפליקט, בכל מחלוקת, בכל סכסוך. הוא חושב שאת אשמה בכעס שלו, את חושבת שהוא אשם בעלבון שלך, ואף אחד לא רואה את הטעויות של עצמו בהתהוות המצב.

התרכזות בראיית הטעויות שלו מאפשרת לנו להרגיש שאנחנו לא טועים גם כשאנחנו עושים את השטויות הגדולות ביותר. אבל זה מעורר שתי בעיות:

·        אין לנו סיכוי לפתור את המצוקות שלנו כאשר אנחנו מחפשים את הפתרון במקום שבו הוא לא נמצא.

·        אין לנו סיכוי לקיים יחסים תקינים כאשר כל אחד מאתנו עסוק בהאשמת השני.

לקיחת אחריות על הטעויות שלנו חיונית אם כן להרמוניה גם בתוכנו וגם עם בן זוגנו.

מהי אחריות אישית? אחריות אישית מתחילה ומסתיימת בנכונות שלנו להפסיק לחפש אצל מישהו אחר את הגורם לקשיים שלנו, ולחפש אותו אך ורק במקום שבו הוא נמצא באמת: בתפיסות שלנו, בגישות שלנו, בבחירות שלנו, בהחלטות שלנו, ובנכונות שלנו לשלם את המחיר על מה שאנחנו רוצים להשיג.

אחריות להגשמת הציפיות

אנחנו לא יכולים לתפקד בלי ציפיות, כי הציפיות שלנו הן המניע לכל דבר שאנחנו עושים, וכל חיינו מוכתבים על ידיהן. הן קובעות עבורנו איך הדברים צריכים להיות. הן קבועות עמוק בראשנו, ואנחנו מנסים להגשים אותן בחיי היום-יום שלנו.

אבל יש לנו שני סוגים של ציפיות:

הסוג הראשון הוא ציפיות ילדותיות, שיכולות להיות מוגשמות רק על ידי מישהו אחר. זוהי מלכודת, כי אם מישהו אחר ממונה על הגשמת הציפיות שלך והוא לא עומד בזה, את רואה בזה הוכחה שלא אכפת לו ממך.

למשל, את מצפה לערב רומנטי. את מתקשטת ומתבשמת, ונדמה לך שלאחר כל הטרחה הזאת הוא חייב לסחוף אותך אל זרועותיו. אם הוא עומד במשימה שבדמיונך הטלת עליו את מאושרת, ואם במקרה אין לו ראש בשביל זה, את מרגישה מרומה ומקופחת כאילו נמנע ממך משהו שמגיע לך.

הסוג השני הוא ציפיות בוגרות. אלה ציפיות שאנחנו מתכוונים להגשים בעצמנו. אדם שהציפיות שלו בוגרות לא יאשים מישהו אחר אם לא הצליח להגשים אותן, אלא יבדוק את האמצעים שבחר למטרה הזאת.

נניח שאת מצפה לערב רומנטי. את יוצרת אווירה, וכשבן זוגך מגיע הביתה את בודקת אם הוא במצב הרוח הנכון, כי את יודעת שאת יכולה להגשים את הציפייה שלך רק בעזרת שיתוף הפעולה שלו. ואז יכול לקרות אחד מהשניים: או שיהיה לך ערב רומנטי מאוד, או שתגלי שהזמן לא מתאים ותדחי את הסיפור ליום אחר, ולא תרגישי שנגרם לך עוול.

כלומר, כשאת לוקחת אחריות על הציפיות שלך אינך אומללה אם הן לא מתגשמות, כי לא הפכת מישהו אחר אחראי להגשמתן, ולא ראית בהן אמצעי למדידת היחס שלו כלפייך.

איש לא נולד כדי להגשים את הציפיות שלנו, גם לא בן זוגנו. אבל מעטים בינינו מבינים את זה. לכן מה שמנהל בעצם את רוב מערכות היחסים הוא ציפיות ילדותיות של שני הצדדים. כל אחד מצפה מהשני להסכמה עם הדרך שלו, להתחשבות בשגעונות שלו ולמימוש מה שצודק בעיניו. כישלון של ציפיות כאלה צפוי כמובן מראש, וזה בעינינו כישלון ביחס של בן הזוג כלפינו.

גם חגית היתה משוכנעת שאם היא מצפה לחיבוק, אלון חייב למלא את רצונה. היא לא היתה אומללה בגלל אטימותו, אלא בגלל הציפיות הילדותיות שלה שהוא יפנה את עצמו לגמרי בשבילה, בלי קשר למצב רוחו. אילו היא היתה מבינה שרק היא אחראית לציפיותיה, היא היתה מחפשת דרך בוגרת יותר ואמצעים יעילים יותר להגשים אותן. אולי היתה בוחרת בזמן אחר, ואולי היתה פשוט מקדימה ומתנצלת שלא הודיעה לו על האיחור שלה.  

אחריות לתגובות הרגשיות שלנו

התגובות הרגשיות שלנו הן החלק הבלתי אחראי ביותר שלנו. לכן כשאנחנו כועסים אנחנו מרשים לעצמנו לאבד לגמרי את השליטה העצמית. מה הגורם לכך שמצב רגשי יכול לערער כל כך את שיווי המשקל שלנו?

הסיבה היא שברגשות אין שום היגיון ושום תבונה, ובלי היגיון ותבונה אנחנו יכולים להציע רק תגובות בלי היגיון ובלי תבונה. מדוע אין תבונה ברגשות? כי המרכז הרגשי שלנו, שנמצא בחלק הימני של המוח, מגיב עשרות פעמים מהר יותר מהמרכז ההגיוני, שנמצא בחלק השמאלי של המוח. וכאשר אנחנו קולטים איזשהו גירוי מבחוץ, הרגשות כובשים אותנו הרבה לפני שההיגיון נכנס לפעולה.

התוצאה היא שאנחנו מגיבים הרבה לפני שאנחנו מספיקים לשקול את מעשינו. וכך נשארים התבונה וההיגיון מחוץ לתמונה.

אדם שלוקח אחריות על רגשותיו משהה לכמה שניות את תגובתו כדי לאפשר להיגיון לפעול, ומשתמש בפער התגובה הזה כדי להבין את המצב ולשקול את התוצאות. "ספירה עד עשר" מעלה אם כן את הסיכויים שלנו לקחת אחריות, ולהציע תגובה הגיונית ונבונה.

חגית שחררה תגובה מיידית לפני שהיה לה זמן לחשוב. לכן לא רק שהיא לא הרוויחה שום חיבוק, היא גרמה להתרחקות ביניהם והביאה על עצמה אומללות. אילו היתה מאפשרת להיגיון להשתתף בתגובה, היא היתה יכולה לשאול את עצמה שאלה הגיונית: האם אני הייתי יכולה לחבק אותו אילו הוא היה עושה לי אותו דבר?

אחריות על התגובה הרגשית שלנו מתאפשרת כאשר אנחנו מזהים בתוך הכעס שלנו גם את הכעס שלו, ובתוך העלבון שלנו גם את העלבון שלו.

אחריות לתקשורת שלנו

הרבה ניסיונות הידברות הופכים לדו-שיח של חירשים, מכיוון ששני האנשים המעורבים בדיאלוג אינם לוקחים אחריות על האוזניים שלהם, וכל אחד צועק את הכאב שלו בלי לשמוע את הכאב של השני.  

חגית לא לקחה אחריות על מה שהיא שומעת. כשאלון דיבר היא לא שמעה אותו, וכשהיא דיברה היא לא שמעה את עצמה. לכן היא לא קלטה את המצוקה שלו, ולא אפשרה לו לקלוט את המצוקה שלה. תקשורת בוגרת יכולה להתקיים רק בין שני אנשים שלוקחים אחריות לשמוע את עצמם ואת בן זוגם.

זה מתחיל בהקשבה לעצמנו, למילים היוצאות מפינו, לטון הדיבור שלנו, למסרים שאנחנו מבקשים להעביר. אחריות למסר שלנו היא הבטחה שלא תהיה בו האשמה חד צדדית אלא הבנת שני הצדדים, כי זאת הדרך היחידה לקבל הקשבה מבן הזוג.

במקביל ניקח אחריות על הקשבה למה שהוא אומר, ולא למה שאנחנו חושבים על דבריו. וכך נבטיח שנשמע את המסר העמוק שהוא מנסה להעביר אלינו.

אחריות למודעות שלנו

האם זה לא מרגיז שבן זוגך מודע רק למעשים הרעים שלך, ושכל הדברים הנפלאים שאת עושה למענו כאילו נמחקו מהמודעות שלו? אבל בדיקה עצמית כנה תגלה שגם המודעות שלך מוגבלת באותה מידה. גם את נוטה לשכוח את הטוב שהוא עושה למענך, וגם את זוכרת בעיקר את העוולות שהוא גורם לך.

את מסתובבת עם שתי רשימות בראש: ברשימה אחת נמצאים כל הדברים הטובים שאת עושה לבן זוגך, וברשימה השנייה נמצאים כל הדברים הרעים שהוא מעולל לך. ובינתיים בן זוגך מסתובב גם הוא עם שתי רשימות כאלה בדיוק, שבהן מפורטים כל המעשים הטובים שלו וכל המעשים הרעים שלך.

כשאף אחד מכם לא מודע לחיוב ולשלילה ביחד גם של עצמו וגם של רעהו, איזה סיכוי יש למפגש אמיתי ביניכם?

אילו חגית היתה לוקחת אחריות למודעות שלה, היא היתה מודעת לכך שגם אלון היה במצוקה. ואז היא לא היתה כל כך כועסת שהוא לא היה פנוי להשתתף במצוקה שלה.

במקביל, אילו אלון היה מודע לסערת הנפש שלה, קרוב לוודאי שהוא היה מקבל את פניה בחום, ורק אחר כך מבקש ממנה שלהבא היא תודיע לו על איחורים. 

הכל מתחיל אצלנו

התרגלת להאשים אחרים במצבי הרוח שלך, ובכך הפכת את עצמך לתלויה לגמרי בזולת, כאילו אינך אלא עלה נידף על קצה הענף, שנע מצד אל צד על פי מעשיו של מישהו אחר. תארי לך איזו הרגשה נפלאה צפויה לך כשתגלי שאינך עלה אלא את העץ עצמו, כי את יכולה לשלוט במצבי הרוח שלך, ואם תחליטי – איש לא יוכל לערער את שיווי המשקל שלך.

זה יקרה כשתלמדי את עצמך לומר את משפט הקסם: "הסיבה להרגשתי הרעה חייבת להיות בתוכי, ולפיכך גם הפתרון נמצא אצלי". אם תפנימי משפט זה תגלי שהכל מתחיל בך ולא במישהו אחר. אז הרגשתך לא תהיה תלויה באיש, ואף אחד לא יוכל לבחור עבורך את מצב הרוח שבו את רוצה להיות.

הרשי לעצמך להתבונן במחשבות וברגשות שלך שהובילו לאירוע, והיווכחי עד כמה הם היו אחראיים למה שקרה. זה יהיה קשה בהתחלה, כי זה יחייב אותך לגלות שאת נוהגת לעתים בחוסר היגיון או בחוסר הגינות. אבל ברגע שתראי את גודל האחריות שלך למצב, תגלי גם את הכוח האדיר שיש לך לשלוט בחייך, כוח שלא ניצלת עד היום כי לא ידעת על קיומו.

קשיים יהיו לעולם. בן זוגך לא תמיד ייענה לרצונך, לא תמיד יבין אותך, לא תמיד יסכים אתך. אבל אם תיפלי שוב למלכודת, ותוצפי שוב בכעס או בעלבון, הזכירי לעצמך ששוב מסרת לו את האחריות ששייכת רק לך. אולי נדמה לך שחיפוש הטעות אצלך יחליש אותך, אבל תגלי שהוא דווקא מחזק אותך, כי שוב לא תרגישי קורבן של מישהו אחר, ולא תהיי מושפעת ממעשיו של איש.

השאלה הגדולה שלך לקראת אחריות אישית היא באיזו מידה את מוכנה להיות כנה עם עצמך, ולראות את האמת על עצמך לאורך כל הדרך. האם את מסכימה להפסיק להשתמש באנשים אחרים כשעיר לעזאזל למצבי הרוח שלך? האם את מוכנה לקבל דרך חיים שבה איש אינו אשם, ורק את יוצרת את הרגשתך?

כשאת מעבירה את האחריות להרגשתך אל מישהו אחר, את בוחרת בחולשה. תחזירי לעצמך את הכוח כשתביני שהסבל לא בוחר בנו אלא אנחנו בוחרים בו. הבנה זו תזכה אותך ברווח כפול: בן זוגך שוב ישמש כתובת להאשמות שלך, ואת תפסיקי להיות כתובת לרחמים של עצמך. מהמקום הזה תוכלי להראות גם לו שהכרה בטעויותינו ובאחריותנו אינה גורעת דבר מכבודנו ומעוצמתנו.

ועם דוגמה כזאת גדול הסיכוי שגם הוא לא ירצה יותר לראות בך אשמה למצבי הרוח שלו.

לצפייה בסרט האם אתה קרבן

מי אשם בטעויות שלך?
דירוג 1 כוכבים (20%) 1 הצבעות

 

מאמרים אחרונים

אנשים נוספים קראו גם

ממה אנחנו מתגוננים?

כולנו חיים בהתגוננות, ואצל כולנו זה מאותה סיבה: אנחנו פוחדים שיאשימו אותנו, שיבקרו אותנו, שלא יעריכו אותנו. הבעיה היא שחיים בהתגוננות גובים מחיר גבוה על כל מערכות החיים שלנו.

האם אפשר לבחור מה להרגיש?

מה גורם לנו להרגיש את הרגשות שלנו ולחשוב את המחשבות שלנו ולעשות את המעשים שלנו? והאם יש לנו איזושהי השפעה על השלושה האלה שיוצרים את חיינו?

סגירת תפריט

הרשמו עכשיו לניוזלטר של ד"ר צביה גרנות וקבלו מדי בוקר מאמר מטלטל:

מרגישים שאתם זקוקים לעזרה?
צרו איתי קשר וביחד נשקם את הזוגיות