מהו הדבר שבונה זוגיות טובה בין שני אנשים? מדוע יש מפגשים בין שני אנשים טובים וחכמים ואיכותיים שמצמיח זוגיות מסוכסכת ועקובה מדם, ואילו מפגשים בין שני אנשים פשוטים ולא מתוחכמים יכולים להצמיח זוגיות מאושרת? מהי התכונה הדרושה לבני הזוג כדי שהחיבור ביניהם יהיה מוצלח?

ראשית, ברור שהתכונה הזאת איננה אהבה, כי ברור שאהבה לא מספיקה. צריך רק לראות את כל אותם אנשים מאוהבים מכף רגל ועד ראש שמדי פעם מרסקים את העצמות אחד לשני. שנית, ברור שזאת גם לא כימיה, כי אנשים שלא מאושרים במערכת אחת של יחסים יכולים למצוא את עצמם לא מאושרים גם עם בן זוג אחר. כלומר, ייתכן שזה לא בגלל המפגש, ולא בגלל בן הזוג השני, אלא בגלל משהו שהם מביאים אתם.

אז אם לא אהבה ולא כימיה, מהו הדבק שיכול לחבר בינינו בצורה איתנה ויציבה? האם אנחנו עצמנו מביאים אתנו את זרע הפורענות הזוגית?

הדבק שיכול להחזיק חיבור זוגי לאורך זמן הוא הרוח הקבוצתית של בני הזוג: האם כל אחד מהם מביא אתו רוח קבוצתית מספיק חזקה שתתגבר על יצר האינדיווידואליות הטבעי שלנו? או האם היצר האינדיווידואלי שלהם יגבר על הצורך שלהם בחיבור זוגי. והתשובה נמצאת תמיד שחור על גבי לבן ביחסים שביניהם.

יחסים זוגיים הם תהליך דינמי שבו עלינו להסתגל לשני צרכים מנוגדים: מצד אחד עלינו להיענות לאינסטינקט החברתי שדוחף אותנו להתחבר עם בן זוג כדי להתנסות באהבה, וכדי להרגיש שאנחנו משמעותיים בשביל מישהו אחר. זה דורש מאתנו לתרום מכל הכישורים והיכולות שלנו למבנה המשותף, כי לשם כך בדיוק צוידנו בכל הכישורים והיכולות האלה.

מצד שני עלינו להיענות לאינסטינקט האינדיווידואלי שלנו, ולתת מענה לדחפים אישיים של ביטוי עצמי ושל חיפוש מקום בעל משמעות לעצמנו.

שני האינסטינקטים האלה סותרים אחד את השני, וכל אחד מהם מושך אותנו לכיוון הפוך. והרוח הקבוצתית היא נקודת האיזון בין שניהם, אותה נקודה שמפגישה את חוויית ה"אני" ואת חוויית ה"אנחנו", אותה לשון המאזניים בין הצורך להיות "אני" ובין הדחף להיות חלק מ"אנחנו", אותה נקודה שבה אנחנו משלבים את הצרכים האישיים שלנו עם צורכי הזוגיות שלנו.

כלומר, רוח קבוצתית היא נקודת האיזון הפנימי, שצומחת מההבנה שאין לנו אף פעם מאבק עם בן זוגנו, אלא זה תמיד מאבק בתוכנו בין שני הצרכים הבסיסיים שלנו: הצורך בחיבור זוגי והצורך בביטוי אישי.

כל המאבקים שאנחנו מנהלים בינינו הם בסך הכל הביטוי החיצוני של המאבק האמיתי: המאבק בתוכנו בין הצורך להגשים את הערכים המשותפים של שנינו ובין, ובין הצורך להגשים את ייעודנו האישי. כלומר, זה מאבק בין אחריות אישית ואחריות זוגית.

המודל הזוגי החדש הוא מבנה של זוגיות מאוזנת, שבה כל אחד מבני הזוג מאזן בתוכו את שני הצרכים האלה, ומבטיח שההתפתחות האישית שלו לא תפגע בחיי הזוגיות שלו, ולהפך, שחיי הזוגיות שלו לא יפגעו בהתפתחותו האישית. והגורם הזה של איזון פנימי אצל כל אחד מבני הזוג חסר מאוד במודל הזוגי שכולנו מכירים. וגם אם זה נראה ממש מלחמה בינו ובינה, זה אף פעם לא כך באמת, כי זה תמיד מלחמה בתוכה ובתוכו בין שני האינסטינקטים שלהם.

במודל הזוגי הישן לא פיתחנו רוח קבוצתית מכיוון שהבנו לא נכון את מושג האיזון: בלבלנו בין איזון ושוויון, ובלבלנו בין מאבק פנימי ומאבק חיצוני. ואם ניסיתם טיפול זוגי, קרוב לוודאי שגיליתם שגם טיפול זוגי משתף פעולה עם הטעות הזאת.

חשבנו שאיזון בזוגיות פירושו שוויון בין שנינו, והפירוש הזה גרם לכל אחד מאתנו להעדיף את הצרכים האישיים שלנו על הצרכים הזוגיים, והכניס אותנו לתחרות בלתי פוסקת של התחשבנות כדי להבטיח את זכויותינו ואת מקומנו ואת הדרך שלנו.
הנה כמה מהגישות שנוצרו מתוך ההבנה השגויה הזאת של מושג האיזון:

• חוסר יכולת להודות בטעות: הגישה הזאת הופכת את בן הזוג השני לאשם הנצחי, ובאווירה המורעלת שהיא יוצרת אין סיכוי ליחסי אהבה.
• חוסר יכולת להתנצל: הגישה הזאת משאירה את בן הזוג השני עם העלבון שלו, שאף פעם לא נעלם והופך עם הזמן למשקע כבד.
• חוסר יכולת לסלוח: הגישה הזאת מעניקה לנו אפשרות לחזור ולהאשים שוב ושוב את בן הזוג השני בגלל אותו פשע גם אחרי שנים רבות.
• עיסוק בחסרונות של השני: הגישה הזאת מבטיחה שבן הזוג השני לא יחשוב שהוא יותר טוב מאתנו.
• עשיית יחסי ציבור לעצמנו: הגישה הזאת מבטיחה שאף אחד לא ישכח מי כאן הטוב יותר.

כל אלה, ועוד גישות רבות, מלמדות על חוסר האיזון הפנימי אצל שנינו, ומבטיחות מערכת זוגית שאף אחד לא מרגיש בה טוב. טיפול זוגי מהמודל החדש מנחה את בני הזוג להיות קבוצה טובה על ידי מתן משקל שווה לצורך של כל אחד לבטא את עצמו, ולצורך של כל אחד להיות חלק ממערכת זוגית מאושרת.