אגוצנטריות היא שער ליהירות, משום שהיא עוסקת בהאדרה עצמית. ענווה היא מפתח לחוכמה, משום שהיא נמנעת מהתהדרות בסגולות מדומות, ופועלת כדי שתכונות אלה תתקיימנה.
אדם מודע לומד להכיר בכך שהענווה היא העוצמה האמיתית שלו. הוא מכיר בכך שהוא מיוחד רק בעיני עצמו, והכרה זו מעניקה לו את היכולת לפתח את עצמיותו לדרגה הגבוהה ביותר.
יהירות אינה אלא אשליה לגבי מה שהנך, וענווה היא ידיעה מפוכחת מה אינך. לכל אחד יש כישורים מסוימים שבזכותם הוא מוכשר יותר ממספר אנשים אחרים, ואין לו כישורים אחרים שבזכותם מספר אנשים אחרים מוכשרים יותר ממנו. לכל אחד מאתנו יש יותר כסף מאשר לאנשים מסוימים ופחות כסף מאשר לאנשים אחרים.

כל אחד גם יותר וגם פחות

כל אחד מאתנו צעיר מאנשים מסוימים ומבוגר מאנשים אחרים. כל אחד יפה יותר מכמה אנשים ויפה פחות מכמה אחרים. לכל אחד יש השכלה בתחום מסוים והוא בור ועם הארץ בתחומים אחרים. היחסיות של כל דבר בחיים מבטלת את הרעיון האבסורדי שלמישהו יש עדיפות על מישהו אחר.
כשנשאל האוראקל מדלפי מיהו החכם מכל אדם, השיב: "סוקרטס". כששמע זאת סוקרטס עצמו, הוא היה מופתע מאוד. איך ייתכן שייחשב לחכם מכולם דווקא הוא, המודע באופן כה עמוק לבורותו, ואשר טבע את האימרה "עכשיו אני יודע שאינני יודע"? תשובתו של האוראקל היתה: "דווקא העובדה שאתה האדם היחיד המכיר בבורות שלו, היא שעושה אותך לחכם מכולם". וקונפוציוס אמר: "ידע אמיתי הוא הכרה בשיעור בורותך".
האגוצנטרי מרגיש תמיד שהוא יודע. הוא לא מהסס להביע דעה בכל מצב, והוא מצרף את קולו למקהלת הדעות הטיפשיות שאנשים משמיעים כל הזמן זה באוזניו של זה. האדם המוגשם אינו ממהר להביע דעה, כי הוא אינו חושב שדעותיו הן בהכרח מקור החוכמה. הוא מעדיף להקשיב, להתבונן וללמוד. וכאשר הוא מביע בסופו של דבר דעה יש לה ערך רב, משום שתמיד יש בה ראייה מקיפה יותר, לעולם אין בה שלילת דעה אחרת, והיא תמיד מכוונת להיטיב ולשפר.
ד"ר ג'וזף ברויר, ידידו של זיגמונד פרויד, וגיבור ספרו של ארווין יאלום "כשניטשה בכה", מדגים תרגיל במעבר מיהירות לענווה. בשלב הראשון הוא מנפח את עצמו כדי להיכנס לדמותו של הרופא הווינאי השחצן, וכדי לשוות לדמותו את החשיבות העצמית האופיינית לטיפוס זה. אחר כך הוא מוציא את האוויר מריאותיו וחוזר לממדים האמיתיים של עורו. ואז הוא פורץ בצחוק על העמדת הפנים המגוחכת שלו.

יהירות סמויה

ענווה היא אחת התכונות החסרות ביותר בחברה שלנו, ואילו יהירות, גלויה או סמויה, מאפיינת את רובנו. כשהיא גלויה אין היא צריכה שום הוכחות, היא זועקת את עצמה. אבל דווקא היהירות הסמויה רווחת הרבה יותר, ולמעשה רובנו לוקים בה ואיש כמעט אינו פטור ממנה. ומכיוון שהיא סמויה גם מעיניו של היהיר עצמו, כולנו יהירים בלי שיהיה לנו צל של מושג על כך.
הצורה הנפוצה ביותר של יהירות סמויה היא הזדהות מוחלטת עם השקפותינו ומחשבותינו כאילו הן פסגת החוכמה וההיגיון: "אני שוקל כל דבר בזהירות", "אני חושב על כל הצדדים לפני שאני מגיע להחלטה", "הרהרתי על זה הרבה זמן לפני שהגעתי למסקנה זו", "חשבתי על זה כל היום", "אני לא מפסיק לחשוב על הנושא", "אני אדם דעתן", "כשהאינטואיציה שלי אומרת לי משהו, היא אף פעם לא טועה".
נדמה לנו שמחשבותינו מצטיינות בראייה עמוקה, שהן מעניינות מאוד ושהן בעלות ערך רב. הרגשה זו מולידה ביטחון בצדקת מחשבותינו, ואנשים החושבים אחרת נתפסים בעינינו כטועים וחסרי היגיון. תפיסה עצמית כזאת היא קרקע לצמיחת רברבנות והתנשאות. גאוותנות היא אפוא ניפוח הערך העצמי לממדים כוזבים, וענווה היא ידיעת הערך העצמי האמיתי.
ענווה היא הגשר ליצירת העצמי שבו נהיה גאים באמת, מכיוון שהיא פותחת את כל השערים למודעות מלאה, בלי פחד מפני מה שנגלה בעצמנו. לכן ענווה היא גם גשר בפיתוח חשיבה הוליסטת בדרגה הגבוהה ביותר.