"עכשיו" איננו רגע ההווה הבא והולך, אלא הוא זמן שבו נפגשים כל הזמנים: העבר והשפעותיו, העתיד וציפיותיו, וההווה המתווך ביניהם. "עכשיו" הוא אם כן כל השיעורים שהנחיל לנו העבר, וכל הציפיות שמושכות אותנו אל העתיד. בתור שכזה, ה"עכשיו" הוא כל רגע של חיינו שיוצר את הווייתנו מכאן והלאה.
זמן הוא שרשרת של ימים ההולכים אל קִצם, אבל מעבר לכך, זמן הוא גם הממד שבו אנחנו מִתכלים ונולדים מחדש בכל שנייה. בכל רגע מכאן והלאה תהיה קצת שונה, ובסופו של כל יום לא תהיה אותו אדם שהיית בראשיתו, לא במבנה המולקולרי של גופך ולא בתכולת מחשבותיך והתובנות שלך. כל השינויים האלה, המתחייבים מעצם תנועת החיים, הם ההשפעות ההדדיות וזיקת הגומלין בינך ובין הסובב אותך.
"מודעות עכשיו" היא מודעוּת לציר הזמן שעליו מתחוללת הווייתנו המשתנה ללא הרף. היא ידיעה שכל מה שהיה קודם איננו עוד, ושכל רגע הוא ראשיתו ובריאתו של כל מה שיהיה לאחר מכן. ללא מודעוּת ל"עכשיו" אנחנו חווים את צרכינו רק בטווח המיידי שלהם, בלי לראות את הרצף הנמשך מהם אל מה שיוולד מהם אחר כך.

סיבה ותוצאה

היקום פועל על פי עקרון הסיבה והתוצאה. כל דבר שאנחנו עושים היום נולד מתוך שרשרת אין-סופית של דברים הנמשכת מראשית העבר, ויוליד שרשרת אין-סופית שתימשך אל העתיד האין-סופי. "עכשיו" הוא רצף בלתי ניתן להפרדה של היה, הווה ויהיה. הוא הזמן המשתרע בין הסיבה והתוצאה, ומוכללים בו כל התוצאות של העבר וכל הסיבות של העתיד.
חוק הסיבה והתוצאה, כאשר אתה ער לו, הוא תזכורת שכל דבר שאתה עושה עכשיו יהיה לו המשך שתצטרך לחיותו אחר כך. אינך יכול לעשות דברים שיפגעו בך אם אתה יודע שהם יפגעו בך. כשאתה עושה דברים שפוגעים בך, המודעות שלך סגורה בפני מה שיקרה מאוחר יותר. אתה רואה רק את קצה אפך ואתה "לא חושב עד הסוף". אתה אומר לעצמך: "אחרַי המבול", או "נעבור את הגשר כשנגיע אליו" או "המחר ידאג לעצמו".
מודעות מוגבלת אינה מסוגלת לחבר את המעשה של הרגע הזה עם התוצאות, עם הנזק, עם המחיר. כולנו חכמים לאחר מעשה: "לא חשבתי על זה", "איבדתי שליטה", "לא ידעתי מה אני עושה".
המודעות שלך תהיה פתוחה "עכשיו" כאשר תהיה חכם בעת המעשה, כאשר תוכל לשמור על שליטה בתגובותיך במהלכו של כל מצב, וכאשר תהיה ער למה שעלול לנבוע ממעשיך בכל רגע. מעשיך היום יקבעו את עתידך מחר, וכשהמודעות שלך פתוחה, אתה חווה ברגע של ה"עכשיו" כמִקשה אחת גם את האירועים הנוכחיים וגם את מה שהם יולידו.
"עכשיו" הוא חוליה מחברת בין ההחלטות שקיבלנו בעבר, שאת תוצאותיהן אנחנו חיים עתה, ובין ההחלטות שאנחנו מקבלים עתה, שאת תוצאותיהן נחייה מחר ומחרתיים. זה הזמן היחיד שבו יש לנו אפשרות להשפיע על ההתפתחויות. לכן "עכשיו" הוא הזמן המשמעותי היחיד שניתן לחיותו.
למעשה, כל חיינו מתקיימים "עכשיו". כשהיינו בעבר הוא היה ה"עכשיו" של אז, והוא הפך לעבר רק מנקודת ההווה. וכל הרגעים שעוד צפויים לנו בעתיד יהיו כולם רגעי "עכשיו" כאשר נחיה אותם.
הדברים שאנחנו עושים בכל רגע מעצבים את עתידנו וקובעים את אופיים של הימים הבאים. לפיכך, מודעוּת ל"עכשיו" מחוברת למוקד ההתהוות של כל החיים המצפים לנו עדיין. כשהמודעות שלנו פתוחה "עכשיו", אנחנו מכוּונים אם כן אל העתיד, כדי לחיותו בצורה האיכותית ביותר.

"עכשיו" איננו "הרגע"

גישות נהנתניות מעודדות אותנו לחוות רק את הרגע הזה בטענה שזה כל מה שיש. תפיסה זו אומרת כך: העבר מת ועל כן אינו חשוב, והעתיד אינו ידוע ולא נוכל להשפיע על התהוותו. לכן עלינו לחוות רק מה שקורה לנו ברגע הזה. כמו שאמרה המלכה לעליסה: "כאן צריך לרוץ ככל שאת יכולה כדי להישאר במקום אחד".
אבל הסיסמאות "מה שיהיה יהיה", או "אכול ושתה כי מחר נמות" הן משנתם של מבַלֵי עולם, שאינם מרגישים חובה להשקיע בהתפתחותם. היא מעודדת את אווירת הנהנתנות, ויוצרת הווי חיים שהרוח התנדפה ממנו בתוך המון הסחות דעת.
כאשר ריגוש החושים הוא החיים האמיתיים, והמטרה היא לנוע מחוויה לחוויה, אתה בונה הוויה המבוססת על שטחיות, ומשליך ממך והלאה הזדמנויות לצקת איכות בעלת ערך לחייך. על כך אתה משלם פרמיה גבוהה באובדן הכיוון להתפתחותך, ובסופו של דבר גם באובדן הנאה.

לחיות ברצף

"עכשיו" איננו הווה נקודתי החולף ביעף, אלא על-זמן המחבר עבר והווה ועתיד לרצף אחד, ומחזיק בתוכו כל מה שהיה וכל מה שיהיה. לכן הוא כל החיים. כפי שהגדיר זאת בודהה: "מה שהנך הוא מה שהיית, ומה שתהיה הוא מה שאתה עכשיו".
ה"עכשיו" הוא דרך ולא זמן. הוא מחבר את כל הזמנים לרצף של משמעות אחת. העבר נושא בתוכו את כל הסיבות למה שאנחנו היום, בעתיד מקופלות כל התוצאות של מה שאנחנו היום, ובין שניהם משתרע ה"עכשיו", שהוא כל רגע שבו אנחנו זוכרים את הקשר בין מה שהיה, מה שיש ומה שיהיה.
היכולת לראות את הזמן כולו מתוך רגע אחד היא אחת הסגולות הגדולות של שׂכלנו, שאנחנו כמעט לא משתמשים בה. פילון, הפילוסוף היהודי, שהיה תלמיד של אפלטון, אמר: "עכשיו פירושו נצח שאין לו גבולות, והוא אינו אוזל. פרקי זמן של חודשים ושנים הם רעיונות של אדם שמחשב הכל במספרים, אבל השם האמיתי של הנצח הוא עכשיו".
כשהאשימו המבקרים את הסופר מרסל פרוסט שביצירת הענק שלו "בעקבות הזמן האבוד" הוא צולל לתוך פרטים מיקרוסקופיים בהתנהגותו של האדם, השיב פרוסט: "הכלי שלי איננו מיקרוסקופ, כי אם טלסקופ המכוון כלפי הזמן". ושקספיר כותב ב"רומיאו ויוליה": "כי יש ימים רבים בכל דקה".

לראות באדם את כל רגעי חייו

כשהמודעות שלך פתוחה "עכשיו" מאבד הזמן את משמעותו הרגילה, וכל רגע מקבל משמעות של נקודת זינוק לעתיד. אייזק ניוטון אמר: "הרחקתי ראות משום שעמדתי על כתפיהם של ענקים". ואכן כמה הרחיק לראות! כל ההמצאות, ששינו את פני המציאות, נשענו על אינסוף הצלחות וכישלונות, ניסויים וטעויות, וכך הניחו את היסוד לכל הגילויים שצמחו מהם. כל שלב קובע סף חדש, והופך את הסף המקסימלי של אתמול לסף המינימלי של מחר.
אורן של גלקסיות רחוקות שאנחנו רואים עכשיו, היה זקוק למיליוני שנים כדי להגיע אלינו. כשאנחנו צופים בהן עכשיו, אנחנו רואים אותן כפי שהיו לפני מיליוני שנים. באיזה זמן אם כן אנחנו נמצאים? האם אנחנו נמצאים בעידן בן מיליוני שנה, כפי שהוא נראה מנקודת ראותנו? או האם אנחנו נמצאים בעתיד שיתקיים בעוד מיליוני שנה, כפי שאנחנו נראים מנקודת ראותן של הגלקסיות?
כשאתה פוגש אדם, האם אתה פוגש רק את ההווה שלו? אתה פוגש למעשה את אמו ואת אביו שפינקו או דיכאו אותו, את אחיו ואחיותיו שהתחרו בו או עזרו לו, את מוריו שהעריכו או ביטלו אותו, את חבריו שאהבו או שנאו אותו, את חלומותיו שהיו מעודדים או מפחידים, את מצבה הכלכלי של משפחתו שאִפשר או הגביל, את המסרים החברתיים של התרבות שבה גדל, את כל הציפיות שלו בעתיד ואת כל הפחדים שלו מפני הבאות.
אתה פוגש למעשה פקעת של מיליוני חוטים המשתרעים מראשית עברו, ונמשכים אל עתידו, וכל אלה יוצרים יחד את האדם שאותה אתה פוגש.
איך יתחולל מפגש אמיתי בינינו אם כל אחד מאתנו רואה ברעהו רק את הרגע הזה? כשאנחנו לא רואים בכל אדם תוצאה הכרחית של ההיסטוריה האישית שלו, לא יכולות להיווצר הבנה וקבלה בינינו, וכל מפגש חייב להכיל פוטנציאל לשיפוט.
מפגש אמיתי יכול להתקיים רק עם מודעות לכך שאנחנו מגלמים את כל מה שצמח מרגעי העבר שלנו, ואת כל הזרעים של רגעי העתיד. הידיעה שכל אדם הוא מה שהנו כתוצאה מהתנסויותיו במסע האישי שלו, תשים קץ לציפיות המגוחכות שלנו שהוא יהיה משהו אחר.
באותה מידה, הידיעה שהוא הולך אל העתיד הנכון לו, תשחרר אותנו מכעס ושיפוט כשהוא מסרב לסמן את דרכו על פי מפת הדרכים שלנו.