אם יש לכם בראש כללים איך בן הזוג שלכם אמור להתייחס אליכם, אתם בצרות. כי זה אומר שהוא צריך לעשות רק דברים שמשתבצים במערך הכללים שלכם. אחרת הוא לא בסדר, אחרת הוא לא בן אדם, אחרת הוא ראוי להערות וטענות והאשמות. אם למשל לפי מערכת הכללים שלכם הוא "צריך" לוותר על נסיעה לחו"ל עם החברים שלו והוא לא מוותר, הוא בן זוג חסר התחשבות. ואיפה הבעיה? הבעיה היא שלכל אחד מאתנו יש כללים משל עצמו, והם שונים מהכללים של השני, וכל אחד מצפה מהשני לעמוד בכללים שלו.

אם אנחנו רוצים להבטיח שלא נהרוס את היחסים, אז לפני הכל אנחנו צריכים להכניס לראש היפה שלנו שאין דבר כזה כללים מוסכמים, ואין דבר כזה כללים שמקובלים בכל מערכת יחסים. זה קיים רק בדמיון שלנו, שם כל העולם צריך להתנהל על פי הכללים שלנו כי זאת מערכת הכללים הראויה היחידה. אז אין דבר כזה. יש רק מערכת כללים אישית ופרטית של כל אחד מאתנו, שצמחה בתוכנו יחד עם כל ההשפעות שספגנו במהלך חיינו. ומערכת הכללים הזאת היא המולדת של כל הציפיות האישיות והפרטיות שלנו.

כלומר, הציפיות שלנו הן רק שלנו, והן לא חייבות לחול על בן זוגנו, בדיוק כפי שהציפיות של בן זוגנו לא אמורות לחול עלינו. ובכל זאת ראו זה פלא: כל אחד מאתנו מנסה לדחוק את השני לתוך מסגרת הציפיות שלו, וכל אחד מאתנו משוכנע שהשני צריך לעשות את הדברים שאנחנו מצפים ממנו. וזאת הקומדיה הטרגית של היחסים שמשתבשים: בעוד שהיא מצפה שהוא יקיים את הציפיות שלה, הוא מצפה שהיא תקיים את הציפיות שלו.

זאת מערכת יחסים שבה כל אחד מנסה לכופף את השני, כי כל אחד מצפה שהשני יהיה כמוהו: מתחשב כמוהו, רגיש כמוהו, מעניק כמוהו, אחראי כמוהו. אבל לא מוכן לחיות על פי הכללים והציפיות של השני. ואף אחד לא רואה את זה. ואז היא כועסת עליו למשל כי הוא לא אומר לה שהוא אוהב אותה אף על פי שהוא מרגיש ש"זה לא הוא", והוא כועס עליה שהיא לא רואה כמה דברים הוא עושה בשביל הבית כדי להראות לה כמה הוא אוהב אותה, אף על פי שבעיניה זה סתם תפקיד.

והנה השאלה הגדולה: למה אנחנו חושבים שבן זוגנו צריך בכלל לעמוד בציפיות שלנו? למה אנחנו חושבים שהוא צריך בכלל לגלות אחריות על פי הציפיות שלנו? או שיהיה סבלני על פי הציפיות שלנו, או שיהיה סלחני או מתחשב או נדיב כי זה מה שאנחנו מצפים ממנו? למה אנחנו מצפים שהוא לא יכעס עלינו אם אנחנו פוגעים בו? או למה אנחנו חושבים שהוא צריך לקבל אותנו עם הרגזנות שלנו, או עם ההימנעות שלנו, או עם ההרגלים שלנו שמעצבנים אותו, כי אלה הציפיות שלנו?

אמנם הדמיון המתעתע שלנו בטוח שבן זוגנו "צריך" להתנהג על פי הסטנדרט שלנו, ושהוא "חייב" לעשות את הדברים הנכונים בעינינו, ושהוא "מוכרח" להתייחס אלינו כמו שאנחנו מצפים ממנו. אבל צר לנו לבשר לכם את הדבר הבא: במציאות אף אחד לא צריך ולא חייב ולא מוכרח ולא אמור לעשות שום דבר שאנחנו מצפים ממנו. ולא משנה כמה המילים האלה מזעזעות אותנו, זאת האמת.

ובכל זאת, זאת לא כל האמת. כי אילו זאת היתה כל האמת, לא היינו יכולים לחיות עם אף אחד. אבל יש אמת נוספת: גם אם אף אחד לא חייב להגשים את הציפיות של השני, כל אחד יכול להתאים את עצמו לציפיות של השני. וכל אחד גם ישמח לעשות את זה אם זה יהיה כדאי לו.

בואו נחזור על זה: אף אחד לא מוכן להתאים את עצמו לציפיות של השני רק מכיוון שהשני דורש את זה ממנו. אבל כל אחד ישמח להתאים את עצמו לציפיות של השני אם זה ישתלם לו. כי ככה אנחנו בנויים: כשמשהו משתלם לנו, אנחנו רוצים אותו. וכשאין בדבר שום רווח, אנחנו לא רוצים אותו.

וכאן האתגר הגדול: תנו לבן הזוג הרגשה שכדאי לו לעשות את מה שאתם מצפים ממנו. כדאי לו לתת לכם תמיכה, כדאי לו להתחשב בכם, כדאי לו להקשיב לכם. ולמה כדאי לו? בגלל ההתחשבות והתמיכה וההקשבה שהוא יקבל מכם. ובגלל עוד דבר שהוא החשוב ביותר לכל אחד: בגלל ההערכה שכל אחד יתן לשני.