משני מרחבים נפרדים למרחב משותף אחד
התכנית "אחד למען השני" היא טיפול זוגי קצר, ממוקד ומעשי. היא מבטיחה תוצאות לטווח ארוך, היא נגישה לכולם, והיא כבר העבירה זוגות רבים מיחסי איבה ליחסי אהבה.
כשהתחלתי לעבוד בתור מטפלת זוגית העסיקה אותי מאוד השאלה מדוע יש זוגות שמצליחים לחיות באהבה, בעוד שזוגות אחרים לא מצליחים להשתחרר ממעגל סגור של איבה ותסכול. התחלתי לחפש תשובות בכל מפגש עם בני זוג שבאו אלי לטיפול זוגי, והתנסיתי יחד אתם בעוד כאב, בעוד דמעה, בעוד אכזבה, עד שהגעתי לתשובה:
הזוגות השבויים במעגל סגור של איבה ותסכול מנהלים את היחסים בשני מרחבים נפרדים, והזוגות שמצליחים לחיות ביחד באהבה מנהלים את היחסים במרחב משותף אחד.
ההבנה הזאת הולידה את התכנית המיוחדת שלי לטיפול זוגי "אחד למען השני": משני מרחבים נפרדים למרחב משותף אחד. והחלק שלי בתכנית הוא להציע לבני הזוג דרך לעבור מהמציאות הנפרדת שבה הם לכודים, למציאות משותפת שאליה הם יגיעו בסוף התהליך.
זוגות רבים המסיימים אצלי טיפול זוגי קצר בהצלחה, מבקשים ארגז כלים לניהול תקשורת זוגית מקרבת. ארגז כלים שיוכלו לפתוח בעת קונפליקט זוגי, להקשיב וליישם את הטכניקות שנלמדו במהלך הטיפול הזוגי כיצד לעבור מתקשורת מרחיקה לתקשורת מקרבת. לפניכם השיחה הראשונה מתוך הקורס מעבר מתקשורת מרחיקה לתקשורת מקרבת. קורס שמאות זוגות צופים ומיישמים אותו מדי יום ושומרים על הזוגיות שלהם כל פעם מחדש.
אז איפה מתנהלים היחסים שלכם, במרחב משותף או בשני מרחבים נפרדים? זאת השאלה הראשונה שטיפול זוגי אמור להציב בפני בני הזוג.
מהם המרחבים הנפרדים ומהו המרחב המשותף?
הרבה מאוד מערכות יחסים מתנהלות בשני מרחבים נפרדים. ובמרחבים נפרדים מדברים בשפות שונות וחותרים למטרות שונות. הבנות לא נוצרות, הסכמות לא מתהוות, בעיות לא נפתרות, מריבות לא נבלמות, והטינות המצטברות יוצרות משקעים כבדים ומעיקים.
כשבני זוג מצליחים ליצור מרחב משותף הם לומדים להגיע להסכמות מתוך רצון טוב על כל דבר שנוגע לשניהם. ומה שהכי חשוב: הם שומרים על רוח של שיתוף פעולה גם במצבים שבהם אין הסכמה.
במרחב המשותף מדברים בשפה אחת וחותרים למטרות משותפות. ולכן ביחסים שמתנהלים במרחב משותף הבעיות נפתרות ולא חוזרות על עצמן, החיכוכים נבלמים ולא הופכים למריבה, והצרכים האישיים של בני הזוג מקבלים מענה ולא הופכים למשקעים.
איך נלכדים במרחבים הנפרדים?
אנחנו מסתדרים נפלא אחד עם השני כשיש הסכמה בינינו, ואנחנו אויבים אחד לשני כשאנחנו לא מסכימים. וכשהתחומים שבני הזוג לא מסכימים לגביהם רבים יותר מהתחומים שעליהם הם מסכימים, בני הזוג מתחילים להתרחק יותר ויותר לשני קצוות נפרדים, עד שכל אחד מהם נלכד בקצה שלו והופך אותו למרחב הפרטי שלו. וכך נוצרים המרחבים הנפרדים.
התהליך סמוי מהעין, אבל התוצאות שלו ברורות: עכשיו לכל אחד מהם יש מרחב אישי משלו, וכל אחד לוקח אל המרחב שלו רק את עצמו: את הצרכים שלו, את הרצונות שלו, את הרגשות שלו.
בתנאים כאלה אף אחד לא יכול כמובן להיות מאושר, וכל אחד מהם בטוח שבן זוגו אשם באומללות ובבדידות שלו. כל אחד מרגיש שבן זוגו לא עושה למענו דבר, וכל אחד משוכנע שהוא עצמו עושה הכל למען בן זוגו.
כך מתארגנים החיים המשותפים סביב דפוסים קבועים של גישות מפרידות, שמאפשרים לכל אחד לראות רק את הסבל של עצמו, ורק את היחס הגרוע של השני. וכשהחיים מופעלים על ידי דפוסים קבועים, אף אחד לא יכול לשנות את הרגשתו ואת התנהגותו.
למה אי אפשר לנהל יחסים תקינים במרחבים נפרדים?
דפוסים קבועים הם התנהגות שחוזרת על עצמה. הם כופים עלינו לנהוג שוב ושוב באותה דרך: להתרגז תמיד מאותם דברים, להגיב תמיד באותו אופן ולתקשר תמיד באותה צורה, כאילו אנחנו משכפלים כל הזמן את אתמול ושלשום. לכן כשאנחנו שבויים בדפוסים קבועים אנחנו לא מסוגלים לשנות את הדעות שלנו, את התגובות שלנו ואת ההחלטות שלנו.
ועל הדפוסים הקבועים שמפעילים יחסים נפרדים נפרט בהרחבה בהמשך.
לא קשה לנחש מה קורה ליחסים שמנוהלים על ידי דפוסים קבועים של גישות מפרידות: הוא מנסה לשכנע אותה שהיא לא בסדר, והיא מנסה לשכנע אותו שהוא לא בסדר, וכל אחד מנסה להוכיח שהוא עצמו בסדר, ואיש מהם לא יכול לשנות את הגישה שלו.
התוצאה היא שאף אחד לא מקשיב לשני, אף אחד לא נענה לצרכים של השני, ואף אחד לא שואל את עצמו איך לגרום לשני להיות מאושר. והשניים האלה שנשבעו פעם לאהוב אחד את השני לתמיד מוצאים את עצמם מנותקים זה מזה, בלי מפגש אמיתי בין הלבבות והמחשבות והתקוות.
בני זוג כאלה לא יוכלו לשנות את דפוס היחסים הקבוע שלהם בלי שהם יגלו קודם את הדרך ממציאות נפרדת למציאות משותפת.
איך מופעלת התכנית "אחד למען השני"?
כאן נכנסת לתמונה התכנית שלי "אחד למען השני". זוהי מעין תכנית לחילוץ בני הזוג מהגישות המפרידות של המרחבים הנפרדים, והיא מציעה דרך לעבור ליחסים במרחב משותף שאין בהם יותר "אני לעומת אתה" אלא רק "אני וגם אתה", אין בהם יותר "הכל בגללך" אלא רק "הכל בגללנו", ואין בהם יותר שאלה של "מה חשוב לי" אלא רק השאלה "מה חשוב לשנינו".
התכנית "אחד למען השני" היא גישה מעשית ויעילה, והיא מבטיחה תוצאות מהירות ולטווח ארוך. היא נגישה לכל אחד, ובאמצעות התהליך המובנה והשיטתי שעליו היא מבוססת היא כבר הוכיחה את הצלחתה עם זוגות רבים מאוד שעברו מיחסי איבה ליחסי אהבה.
התכנית "אחד למען השני" מורכבת מארבעה שלבים:
- שלב ראשון: מפסיקים להוציא את הרע אחד מהשני, ולומדים להוציא רק את הטוב זה מזה.
- שלב שני: עוברים מגישה נפרדת של "אני", לגישה משותפת של "אנחנו שנינו".
- שלב שלישי: פותרים את הבעיות החוזרות על ידי זיהוי המסר הסמוי שמתחת לדברים הגלויים.
- שלב רביעי: הופכים את הדפוסים המפרידים לדפוסים מחברים.
לזהות את הדפוסים המפרידים ולבחור בדפוסים המחברים
דפוס ההתגוננות
דפוס ההתגוננות הוא דפוס של פחד קבוע שמתכוונים לפגוע בנו. וכשאנחנו לכודים בדפוס התגוננות אנחנו רואים בכל דבר כמעט כוונה לפגוע בנו, ומוכנים כל הזמן להגן על עצמנו מפגיעה.
בדפוס הזה החיים מלאים באיומי פגיעה: כל הערה היא איום, כל ביקורת היא איום, כל חוסר הסכמה הוא איום. וכשיש איום חייבים לא רק להילחם נגדו אלא גם לנצח אותו, אחרת הוא עלול לנצח אותנו. לכן דפוס ההתגוננות הוא המקור למאבקי כוח, שבהם חייב כל אחד מבני הזוג לגרום לשני להפסיד. וכמובן שהתוצאה היא הפסד קבוע לשניהם.
בני זוג מתגוננים עסוקים מאוד בשאלות כוחניות של "מי ימצמץ הראשון". הם חיים בהרגשה שהמפסיד הוא מי שיטלפן הראשון, מי שיתנצל הראשון, מי שישתנה הראשון, מי שיודה ראשון בטעות, מי שיאמר הראשון אני אוהב אותך.
המחשבה המעוותת בדפוס הזה היא שבכל מחלוקת יש רק צד אחד מנצח וצד אחד מפסיד. זה אומר שאם אני רוצה להרוויח, אתה חייב להפסיד. כי אם קיימת רק האפשרות הזאת של אחד מרוויח ואחד מפסיד, מובן מאליו שכל אחד מאתנו רוצה להיות תמיד בצד המרוויח. ואז מובן מאליו שאני לא מוכנה להתנצל ראשונה.
התוצאה היא שבדפוס ההתגוננות מכירים רק יחסים של "או הדרך שלי או הדרך שלך". ומכיוון שבני זוג שלכודים כלשהו לא יכולים לשנות את הגישות הקבועות שלהם, דפוס ההתגוננות לא משאיר שום מקום ליצירת יחסים בין שווים.
במעבר מהמרחבים הנפרדים אל המרחב המשותף לומדים לבטוח כל אחד בכוונות החיוביות של השני, וכך לנטרל את הפחד של שניהם מפגיעות. זוהי בניית בסיס חדש של אמון הדדי באהבה ובאכפתיות של השני, שיחליף את הבסיס הקודם של פחד מהכוונות השליליות של השני. וגישה כזאת מאפשרת לצדדים לסיים כל מחלוקת באהבה.
דפוס ההתחשבנות
דפוס ההתחשבנות הוא הנהלת החשבונות של שני אנשים שלכל אחד מהם יש קושי גדול לקבל אפשרות שהוא פחות מהשני: פחות צודק, פחות טוב, פחות אמין. התוצאה הבלתי נמנעת של יחסים בתבנית כזאת היא ויכוחים אין-סופיים מי נתן יותר, מי עשה יותר, מי התאמץ יותר, כשהצורך היחיד שמנחה כל אחד מהם הוא להוכיח שהוא יותר.
כדי לנצח בתחרות הזאת מגמד כל אחד את החלק של עצמו בבעיות שביניהם, ומעצים את החלק של השני לממדים של שק מגרעות ענקי. כך מנסה כל אחד לשמור על היתרון של עצמו, ועל כך מוכנים שניהם להילחם עד טיפת דמם האחרונה.
המחשבה המעוותת בדפוס הזה היא שאנחנו עושים רק דברים נפלאים, ובן זוגנו עושה רק דברים שליליים, ואף אחד לא רואה את המעשים הנפלאים של הצד השני, ואת המעשים השליליים של עצמו.
במעבר מהמרחבים הנפרדים אל המרחב המשותף לומדים בני הזוג לעבור מתפיסה של "אני" לעומת "אתה", לתפיסה של "אנחנו". אין יותר "בגללך" כי זה תמיד "בגלל שנינו". הם מתחילים להכיר בזה שכל אחד הוא לפעמים שלילי ולפעמים חיובי, ולכן אין מקום יותר להתחשבנות ביניהם. שניהם תמיד באותה סירה, וכל אחד מהם לומד להכיר בזה שגם הוא פוגע לפעמים, שגם הוא לא מתחשב לפעמים ושגם הוא אנוכי לפעמים.
דפוס התקשורת האטומה
בדפוס התקשורת האטומה יכול להתנהל רק דו שיח של חירשים. אף אחד לא מדבר עם השני כדי ללמוד כל אחד על המצוקה של השני, אלא כל אחד מדבר רק על עצמו: על מה שכואב רק לו ועל מה שחשוב רק לו ועל מה שמפריע רק לו. ואז אף אחד לא שומע את השני, ואז ברור שאף אחד לא יודע מה כואב לשני. זה דפוס של חוסר הקשבה הדדי, שמביא ליחסים רק חוסר הבנה.
ובלי הקשבה והבנה נשארת התקשורת הזוגית תלויה רק בפרשנות האישית של כל אחד, והיא לא מאפשרת להבין את הכוונות האמיתיות של השני. ולזה מתווספים הרבה שיבושים נוספים בתקשורת: חוסר סבלנות לשמוע את הדברים של השני, מתפרצים לתוך דבריו, מדברים יותר מדי, שותקים יותר מדי, או מסבים את הנושא שהוא מעלה לנושא אחר.
המחשבה המעוותת בדפוס הזה היא שלא חשוב מה כואב לו ולכן לא צריך לשמוע אותו, כי חשוב רק מה כואב לנו, ורק הוא חייב לשמוע אותנו ולהבין סוף סוף מה עובר עלינו.
במעבר מהמרחבים הנפרדים אל המרחב המשותף לומדים את כלל הזהב של הקשבה: להקשיב לשני בדיוק באותו אופן שבו היינו רוצים שהוא יקשיב לנו. אם אנחנו רוצים שהוא ישמע לא רק את הצעקות והבכי שלנו אלא גם את המצוקה שמאחוריהם, זה בדיוק גם מה שאנחנו אמורים לשמוע ממנו: לא את הכעס וההתפרצויות שלו אלא גם את מה שכואב לו. כך מאפשרים להקשבה הדדית להניח את הבסיס למרחב משותף.
דפוס ההאשמות
דפוס ההאשמות הדבר המפריד ביותר, ואין הרבה דברים שגורמים לכם להתרחק לקצוות יותר מההאשמות שאתם מטיחים אחד בשני. כי בלי האשמות, אותו טריגר עצמו יעורר שיחה במקום מריבה, ואולי אפילו שיחה מקרבת. ושום שיח מקרב לא יכול להתנהל ביניכם כשהשאלה העיקרית שלכם היא מי כאן אשם.
למה כל כך חשוב לנו להאשים את השני בבעיה? כי אם לא נאשים אותו, את מי נשאר להאשים? רק את עצמנו. וזה הרעיון הגרוע ביותר, כי הצורך להיות חפים מפשע הוא חמצן לנשימת הנפש הגאוותנית שלנו.
כדי להוכיח שאנחנו זכאים, מישהו אחר חייב להיות אשם. ועל זה אנחנו מוכנים לאבד את הדברים היקרים לנו ביותר: את האהבה, את השלום, את היציבות והביטחון.
המחשבה המעוותת בדפוס הזה היא שאם אנחנו מאשימים מישהו אחר אנחנו יוצאים בסדר. יש לנו עליונות מוסרית, אנחנו פטורים מלהרגיש אשמים, אנחנו לא צריכים לבדוק את החלק של עצמנו ביצירת הבעיה, והעיקר – אנחנו לא צריכים להשתנות.
במעבר מהמרחבים הנפרדים למרחב המשותף לומדים לצאת מתבנית ההאשמות, לקראת כניסה למרחב משותף שבו אין אף פעם אחד אשם ואחד חף מפשע, אלא יש בו תמיד שניים שהם אחראים ביחד, ובאותה מידה, לכל דבר שקורה להם, טוב או רע. כשהם יגיעו למרחב המשותף הם לא ישתתפו יותר במשחק ההרסני של "אתה אשם", ויתחילו לשחק על פי הכלל של המרחב המשותף שהוא "שנינו יחד בסירה הזאת".
דפוס העלבון
הדפוס הזה הוא הסיבה האמיתית לכל המריבות, לפרידות ולגירושין, כי כל עלבון הוא תגובה רגשית על הרגשה של חוסר הערכה. אולי נדמה לכם שאתם רבים "בגלל כל שטות" או בגלל "חוסר תקשורת", ועל פני השטח זה בהחלט נראה כך. אבל מתחת לדברים מסתתרת תמיד הסיבה הסמויהעלבון בגלל הרגשה של חוסר הערכה.
אז גם אם הסיבות הגלויות למריבות משתנות כל הזמן, הסיבה הסמויה של חוסר הערכה לא משתנה לעולם, ולא משנה מהי השטות ששימשה עילה למריבה.
תחשבו שכל אחד מאתנו מסתובב עם שלט על החזה ועליו כתוב: "תן לי להרגיש שאתה מעריך אותי". אם תראו בדמיונכם את השלט הדמיוני הזה תבינו את המניע האמיתי של כל דבר שכולנו עושים ואומרים.
כשאנחנו צריכים להיות צודקים, כשאנחנו מתעקשים על הדרך שלנו, כשאנחנו מתווכחים על הדעה שלנו, כשאנחנו קורסים כי מתנגדים לנו, תמיד יש מאחורי הדברים בקשה נסתרת: "תסכים אתי כדי שארגיש שאתה מעריך אותי".
המחשבה המעוותת בדפוס הזה היא שהערך שלנו נקבע על ידי היחס של מישהו אחר. כאילו מחמאה מראה שאנחנו מוצלחים והערה ביקורתית קובעת שאנחנו לא שווים. זאת מחשבה מהגיהנום כי היא נותנת לכל אדם אחר את הכוח להשפיע על ההרגשה שלנו לגבי עצמנו.
במעבר מהמרחבים הנפרדים למרחב המשותף מגלים את הסוד של שלוות נפש: הבנה שהיחס שאנחנו מקבלים ממישהו אחר לא אומר דבר על מי שאנחנו, אלא זה אומר רק איך הוא מרגיש עם עצמו. מילה לא נחמדה, הערה, ביקורת, לגלוג, התעלמות, אלה כולם מצבי נפש של הפוגע והם שייכים רק לו. ועם ההבנה הזאת מוכנים בני הזוג ליחסים במרחב משותף שבו אף אחד לא נפגע ממצבי הרוח של השני ולא מתגונן מפניהם, אלא מזמין אותו לדבר.
דפוס הסטנדרט הכפול
הדפוס הזה הוא ביטוי של הצביעות ביחסים משובשים: כל אחד מבני הזוג בדפוס הזה פוסל את השני כפי שהוא, ובמקביל דורש מהשני לקבל אותו כפי שהוא. וזאת נוסחת היחסים בדפוס הזה: אף אחד לא מקבל את השני, אבל כל אחד דורש מהשני לקבל אותו. מה שאסור לו מותר לנו, ומה שאנחנו לא דורשים מעצמנו אנחנו דורשים ממנו.
אנחנו פוסלים את הדעות שלו אבל אנחנו כועסים כשהוא פוסל את הדעות שלנו, אנחנו מבטלים את הרצונות שלו אבל כועסים כשהוא לא מתחשב ברצונות שלנו, אנחנו שוללים ממנו את זכותו להרגיש את מה שהוא מרגיש אבל אנחנו כועסים כשהוא לא מתחשב ברגשות שלנו.
המחשבה המעוותת בדפוס הסטנדרט הכפול היא תקן שונה ביחס שלנו אל בן זוגנו וביחס שלנו אל עצמנו, כמו סוחר שמשתמש במשקל אחד כדי לקנות שק קמח, ובמשקל אחר כדי למכור אותו.
במעבר מהמרחבים הנפרדים אל המרחב המשותף לומד כל אחד מבני הזוג לראות גם את הצד הקטנוני, המתחשבן, המניפולטיבי, התוקפני והאגואיסטי של עצמו, לסלוח לחולשות של השני בדיוק כפי שהוא סלחני לחולשות של עצמו, לקבל את השני בדיוק כפי שהוא רוצה שהוא יקבל אותו, ולהכיר במעלות של השני בדיוק כמו ההכרה שהוא רוצה לקבל מהשני במעלות שלו. עד ששניהם יכולים להיכנס למרחב המשותף עם גישות מחברות במקום הגישות הישנות שהפרידו ביניהם.
דפוס הבומרנג
בדפוס הבומרנג לא מכירים את החוק הקיומי הראשון, לפיו מה שנותנים זה מה שמקבלים. בני זוג שלכודים בדפוס הזה לא זוכרים שהמחשבות שלהם חוזרות אליהם, שהמילים שלהם חוזרות אליהם ושהמעשים שלהם חוזרים אליהם.
הם שוכחים שמחשבות טובות ומילים טובות ומעשים טובים יחזירו להם את האהבה והשמחה שהם רוצים, ואילו מחשבות שליליות ומילים שליליות ומעשים שליליים יחזירו להם את היחס השלילי שהם התרגלו לקבל אחד מהשני.
בני זוג בדפוס הזה לא זוכרים שיחס גורר יחס, והם מצפים שהשני יקבל אותם באהבה וכבוד גם אם הם נותנים לו מצדם יחס של חוסר הערכה, או אם הם מעצבנים, או אם הנוכחות שלהם לא נעימה. זה דפוס שבו בני הזוג דואגים כל אחד לטובת עצמו, בלי שמישהו יטרח בכלל לשאול את עצמו מהי טובתו של השני.
המחשבה המעוותת בדפוס הזה היא שמגיע למישהו לקבל את מה שהוא רוצה בלי שהוא יצטרך להרוויח את זה. ואין מערכת יחסים מעוותת יותר מזוגיות שבה כל אחד מבני הזוג חושב שמגיע לו לקבל מבן זוגו אהבה והערכה, בלי שהוא יצטרך לתת קודם יחס שמצדיק הערכה ואהבה.
במעבר מהמרחבים הנפרדים למרחב המשותף יוצאים מהתבנית הקבועה של "אם אקבל ממך אהבה והערכה אתן אהבה והערכה גם לך". כאן לומדים להבין שחוקי השיתוף לא עובדים ככה, כי המשותף קודם נותנים הערכה ואהבה ורק אחר כך מקבלים אותן. כדי לחיות במרחב המשותף צריכים השניים לזכור כל הזמן ששום דבר לא מגיע בחינם, ושכל דבר צריך להרוויח עם יחס מתאים: אהבה אנחנו מרוויחים עם יחס אוהב מצדנו, התחשבות אנחנו מרוויחים עם התחשבות מצדנו, פרגון אנחנו מרוויחים עם פרגון מצדנו.
תבנית האוברדרפט הרגשי
בדפוס האוברדרפט הרגשי חיים בני הזוג בחסר מתמיד: חסר בפרגון, חסר בהערכה, חסר בהתחשבות וחסר באכפתיות. החסר הזה הכניס אותם לחובות רגשיים גדולים שמשאירה אותם ביתרה שלילית מתמדת. והכלכלה הרגשית הזאת גורמת לכל המשק הזוגי להזדעזע בגלל כל דבר שטותי.
וכך הערה קטנה ומרגיזה, אמירה ביקורתית מעצבנת, ביטול דעתו של בן הזוג, וכמובן תגובת הנגד של השני, גורמים מיד למפולת בשוק המשותף שלהם, עד שבהדרגה מתחיל כל אחד מהם להרגיש פחות אהוב, פחות רצוי ופחות בטוח. והחסר רק גובר והולך.
חובות רגשיים הם האויב האכזרי ביותר של כל זוג שרוצה לבנות יחסי אהבה והדדיות. חובות רגשיים הורגים מוטיבציה, הורסים הערכה עצמית, קוטלים ביטחון עצמי, מפוגגים תקווה, והם הגורם המדרבן ביותר לפרידה.
במערכת זוגית שחובות רגשיים כבדים רובצים עליה אף אחד לא יכול לתפקד בשמחה ובמאור פנים, אף אחד לא יכול לתקשר בנועם וביעילות, ואף אחד לא יכול להרגיש ביטחון בבן זוגו, ביטחון ביחסים וביטחון בעצמו.
המחשבה המעוותת בדפוס הזה היא שאפשר גם את זה וגם את זה: גם לכעוס ולפגוע ולהשפיל ולבגוד ולהתעלם, וגם לצפות ליחסי אהבה וקרבה. העיוות הוא שבני הזוג בחובות רגשיים לא רואים את הקשר בין הגישות השליליות שלהם ובין מפלס היחסים הנמוך שלהם.
במעבר מהמרחבים הנפרדים למרחב המשותף יוצאים בני הזוג מתבנית הגישות המפרידות שדלדלו את הבנק שלהם, ועוברים לגישות מחברות של חיבה ודאגה על בסיס יומי. עם הפקדות רגשיות יומיות של נגיעה קטנה, של חיוך קטן ושל מילה קטנה הם עוברים ל"כלכלת אסימונים": עוד הערכה, עוד הצעת עזרה, עוד מילת טובה. עד שהמאזן השלילי מתחיל להיות חיובי. וכך הם מבטיחים שהחשבון במרחב המשותף שלהם יהיה תמיד בפלוס.
גילינו את המעברים מהדפוסים המפרידים, ועכשיו אנחנו ביחד במרחב אחד משותף, פתוח ומואר. אבל אנחנו לא מסיימים את התהליך בלי להבטיח שהחזרנו את האהבה ליחסים. ובמרחב המשותף קורה הדבר הזה מעצמו, כי כל אחד מבני הזוג מחויב לגרום לבן זוגו להיות מאושר.
המטרה של התכנית "אחד למען השני" היא נקודת מפנה עם תוצאות לטווח ארוך, לא פחות מזה. וכשאתם מתחייבים, הגורל הולך אתכם.
הכשרתי הפורמלית היא דוקטורט במדעי ההתנהגות והסמכה בטיפול זוגי וטיפול אישי. ועל הגישה המיוחדת שלי תוכלו ללמוד עוד במגוון הגדול של מאמרים המוצעים לכם באתר שלי.
