כל דבר בא מהכל, וכל דבר הולך אל הכל. כל דבר בך מוביל באלפי נימים סמויות אל הרוח המשותפת, חומרי גופך באו מהחיים המשותפים, דעותיך ואמונותיך באו מהתודעה המשותפת. אין-ספור חוטים מוליכים אליך כל מי שאי פעם חי בעולם מרגע הבריאה, ויחד כולנו יוצרים את הנשמה המשותפת.
כולם מתגלמים בתוכך ליצירה האישית שהיא אתה, ויצירתך האישית תמשיך לטוות את החוטים הלאה אל כל מי שיבוא אחריך בשרשרת ההולכת אל האין-סוף. וכך היא תתמזג ביצירה המשותפת.
המציאות הפרטית היא אשליה. קיימת רק התהוות מתמדת בין כל המציאויות הפרטיות. המציאות הפרטית שלך והמציאות הפרטית שלי מושפעות זו מזו ומשפיעות זו על זו בדרכים שונות. אתה מושפע מאנשים אחרים, שמביאים אתם השפעה ממעגלים המגיעים מקצווי עולם, וההשפעה שלך על אנשים שאתה פוגש תתגלגל אף היא עד אין קץ. האסטרונום האנגלי הנודע סיר ארתור אדינגטון ניסח את הקשר האוניברסלי ההדדי הזה במילים היפות: "כשאלקטרון רוטט, היקום רועד".

מורשת נצחית

כל דור מקבל את העולם כפי שהכינו אותם הדורות הקודמים. חוני המעגל היה הולך בדרך. ראה אדם נוטע חרוב. שאל אותו: "החרוב, בעוד כמה שנים נותן פירות?" אמר חוני: "שבעים שנה". שאל האיש: "כלום יודע אתה שתחייה שבעים שנה?" אמר חוני: "מצאתי את העולם עם חרובים. כשם שנטעו לי אבותי, אף אני אטע לבני".
האסטרונום הדני בן המאה השש-עשרה טיכו ברהה צפה במשך עשרות שנים בגרמי השמים, וקבע את מיקומם. יוהאנס קפלר, הפיזיקאי המהפכן, השתמש בכל הידע הרב הזה, ובתחילת המאה השבע-עשרה ניסח את חוקי התנועה של כוכבי הלכת. כשבעים שנה אחריו הוציא ניוטון מתוך חוקים אלה את שלושת עקרונות התנועה הידועים שלו.
כיום יודע כל מדען שעבודתו אינה אלא בסיס לגילויים של אלה שיבואו אחריו, ובלעדי זה אין לעבודתו שום ערך. כל דור מכין את העולם של הדור הבא, וכך הקשר אינו ניתק לעולם. "הרחקתי לראות כי עמדתי על כתפיהם של ענקים", כך סיכם ניוטון את עבודתו.

אפסיות ונשגבות ביחד

הקיום הפרטי שלך והקיום הפרטי שלי מבטיח את המשכיותה של האנושות הלאה והלאה אל האין-סוף. זוהי התלות הנצחית של כולנו זה בזה: החזק תלוי בחלש והחלש בחזק, הטוב מוגדר על ידי הרוע והרוע אינו יכול להיות מובן בלי הטוב, העבר מאפשר את העתיד והעתיד מקיים את העבר, החיים יוצרים את המוות והמוות מספק משמעות לחיים.
אבל תלות הדדית זאת היא גם מקור הכוח של כל אחד מאתנו, כי בה טמונה הידיעה בחיוניותו של כל אחד למערכת, ובתפקיד הבלעדי והייחודי שכל אחד ממלא בשלמות הזאת.
חז"ל אמרו שתמיד ילך אדם עם שני פתקים בכיס. באחד יהיה כתוב "עפר ואפר אנוכי", ובשני ייכתב "העולם למעני נברא". אינך אלא תא אחד בודד בגופו של השלם. לא יותר מזה, אבל גם לא פחות מזה. ובתור שכזה אין שיעור לאפסיותך ואין שיעור לנשגבותך. הכרה בכך שהנך גם תא זעיר ונידח בשלם, וגם חוליה חיונית בשרשרת האבולוציה שאינה יכולה להתקיים בלעדיך, מביאה את כל היקום אליך.
מנקודת ראותה של השלמות לאיש מאתנו אין חשיבות גדולה יותר מרעהו, וכל אחד מאתנו חיוני במידה שווה לקיומה של המציאות כפי שהיא. כשאתה מבין זאת, אתה תופס שחשיבותך האמיתית נובעת לא מהערכתו של אדם אחר, אלא מהיותך יסוד חיוני המקיים את השלמות. לכן, כשאתה מחובר אל הווייתך הרוחנית, אתה מחובר בהכרתך אל המקור היחיד הראוי לכך שתשאב ממנו את הערכתך העצמית.
כל עוד היית מנותק משורשיך הרוחניים, נאלצת לחפש אישור לערכך אצל אנשים אחרים. כשאתה תופס שערכך טמון בחיוניותך לשלמות, אינך זקוק עוד לשום הערכה אחרת. אתה מופלא, אתה חשוב, אתה מיוחד, אתה הכרחי, אתה ללא תחליף, לא מכיוון שמישהו אחר חושב כך, אלא מכיוון שהשלמות חושבת כך.
בהכרה זו נמצא השחרור שלך מהתלות בזולת שאפיינה את חייך האגוצנטריים, ושהפכה את חייך לעבדות נרצעת.