במשך חמש שנים יצאה עירית עם גלעד, וכל אותו זמן הוא לא היה בטוח לגבי עתידם המשותף. "הוא עדיין לא בשל, ומצדי זה סבבה", גילתה הבנה אין-סופית. הפגישות ביניהם נקבעו תמיד על פי הנוחות שלו, והיא היתה תמיד זמינה בשבילו.

לא היה אירוע שהיא לא היתה מוכנה לבטל כשהוא התפנה אליה. כאשר הוא החליט לנסוע לחפש את עצמו היא עזרה לו לארוז מזוודה. "הוא זקוק לספייס כדי לחשוב", הסבירה בהבנה, וחיכתה לו עד שחזר. כמו תמיד.

יום אחד הוא לקח מזוודה הרבה יותר גדולה, ולא חזר עוד. עירית לא היתה מסוגלת להבין איך הוא היה כפוי טובה כזה אחרי כל מה שהיא עשתה למענו. לאחר טיפול פסיכולוגי ממושך היא התאוששה והיתה מוכנה למערכת היחסים הבאה.

שנה לאחר מכן היא מצאה את עצמה בקשר עם גרוש, שהיה זקוק להבנה רבה משום שהוא לא החלים עדיין מהגירושין. היא הבינה עד הסוף את כל ההתלבטויות שלו: "הוא נפגע מאוד ועכשיו הוא זהיר, ומצדי זה סבבה".

עברו שנתיים, ויום אחד הוא הודיע לה שהוא אוהב אותה אבל לא מאוהב בה, וש"זה לא זה".

בכל אחת מאתנו נמצאים כל תשעת הטיפוסים הפסיכולוגיים. לכן בכל אחת מאתנו נמצאת גם "מעניקה" קטנה, וכל אחת מאתנו יכולה להיקלע למעורבות בין-אישית עם בן זוג שלוקח ולא נותן. אבל רוב הנשים יחלצו את עצמן ממלכודת כזו מהר ככל האפשר, ויימנעו מלהיכנס אליה פעם נוספת. ואילו עירית חוזרת ומוצאת את עצמה בתפקיד של משקיעה חד-צדדית, מכיוון שהיא "מעניקה" בטבעה.

אם גם את מוצאת את עצמך פעם אחר פעם מבטלת את הצרכים הבסיסיים שלך כדי שבן זוגך יואיל בטובו להישאר אתך, הדברים הבאים מכוונים אליך, מכיוון שכמו עירית גם את שייכת כנראה לטיפוס "המעניקה".

לתת כדי לקבל

"המעניקה" מצמצמת ככל האפשר את רצונותיה. היא ערוכה לרַצות את בן זוגה, לומר "כן" לכל שיגעון שלו, והיא נחושה לא לדרוש לעצמה דבר. היא נענית לכל צרכיו על ידי התאמת רצונותיה לרצונותיו, והיא מוותרת על הציפיות שלה כדי להשביע את רצונו, לפייס אותו, להנעים לו ולהיות תמיד בשבילו. "זה מפני שאני כל כך אוהבת אותו", היא אומרת לחברותיה המשתוממות.

היא מאמינה שאם היא רוצה שהוא יישאר אתה, היא חייבת להקריב למענו את הרצונות שלה, ואם הוא לא מרוצה במידה מספקת, היא מגבירה עוד יותר את הוויתורים ומחוות הנתינה שלה.

היא חושבת: "אם אציב דרישות שיסתרו את הנוחות שלו הוא יעזוב אותי". היא מאמינה שאם היא תקבל את השיגעונות שלו ותעלים עין מהחולשות שלו, הוא יגלה איזה נכס היא בשבילו.

אילו היא היתה מודעת למניעיה האמיתיים, היא היתה מגלה שכל מה שהיא עושה, היא עושה כדי לקבל תמורה: לגרום לבן זוגה להרגיש חייב ואסיר תודה לה, כדי שיהיה בטוח שאין לה תחליף בחייו. למרות שהיא נראית כמציעה אהבה, למעשה היא מחפשת אותה. היא מוכנה לעשות למענו כל דבר, מכיוון שכל דבר עדיף על הכאב שבדחייה.

הענקה ללא חשבון מכסה על צורך נואש בהגנה, באישור, בהערצה, ביחס מיוחד. "המעניקה" רוצה רק לזכות באישור ולהימנע מדחייה. אבל אהבתה איננה אהבה אלא ניצול. היא אוהבת כדי לקבל, והנתינה הנדיבה שלה משמשת לה בעצם אמצעי של פיתוי ושוחד.

מחכה לפירורים

הדבר היחיד ש"המעניקה" מצפה לו הוא שבן זוגה יבין שאין לו חיים בלעדיה. היא משועבדת לחלוטין לקפריזות שלו ולמגבלותיו, כאילו אין בתוכה איש, כאילו אף אחד לא בבית, כאילו אין לה שום יחסים עם עצמה.

היא הסנגורית שלו בכל מצב שהוא אטום או אדיש אליה. "הוא אוהב אותי מאוד, אבל הוא פוחד מרגשותיו", היא אומרת בהבנה, ואינה שומעת את יבבת התלות הבוקעת מקולה הסדוק.

היא כל כך מעורבת בצרכים שלו, שהיא שוכחת את הצרכים של עצמה. היא מדכאת את רגשותיה על מנת להבטיח את אהבתו, ולא מרשה לעצמה להיות מתוסכלת או פגועה.

זוהי עמדת תלות של אישה שמאמינה שהיא שווה רק כאשר מישהו אוהב אותה. תפיסה קבצנית זו הופכת את "המעניקה" לפושטת יד המחזרת על הפתחים של אדם אחר, בתקווה שישליך לעברה פירורים של תשומת לב לחיזוק הערכתה העצמית.

עד לאותו רגע ש"נופל האסימון", והיא מגלה שהיא משקיעה בשום דבר. לפתע היא מרגישה מנוצלת, ועם האכזבה באה ההאשמה: "נתתי את נשמתי לאדם שלא היה ראוי לזה בכלל. איזו טיפשה הייתי". המערך ההגנתי שלה מתהדק, ומאגר של רחמים עצמיים נפתח, עם קצה היסטרי בצורת התפרצויות של רוגז.

וכשהיא מתחילה להיות כועסת, היא נמצאת כבר במקום גבוה יותר. הכעס מעיד על כך שהיא מבינה לאיזה מקום עלוב הביאה את עצמה, שהיא לא העשירה כלל את בן זוגה ולא את עצמה, וששניהם מרוששים עוד יותר. הכרה זו מאפשרת לה לבחון את המניעים המוטעים המפעילים אותה, ולנוע מהם לעבר ידיעה עצמית חדשה.

השינוי מתחולל כשהיא יכולה לומר לעצמה: "עשיתי בשבילו הכל, ומה אתי? עכשיו אטפל גם בעצמי". היא לומדת להציב גבולות ולהתייחס גם לצרכים של עצמה. ועם המודעות החדשה לצרכים שלה היא יכולה לנוע מעלה, ולהתחיל להתחבר עם עוצמתה האמיתית.

חופשיה לאהוב וחופשיה לוותר

כדי לחלץ את עצמה מדפוס הנותנת הנואשת, צריכה "המעניקה" לבצע תפנית פנימית מנתינה ענייה לנתינה של אדם החווה את השפע שלו. לשם כך היא חייבת לעבור את כל השלבים של התהליך, מאובססיה של צייד האורב לטרף, למניפולציות של הזדקקות נואשת, לתכסיסי חנופה של ילדה חסרת אונים - ועד לאהבה אמיתית שיכולה לתת רק אישה שיודעת שברשותה משהו בעל ערך.

נקודת המפנה מתחוללת כש"המעניקה" משתחררת מההרגל למדוד את ערכה על פי מידת הזדקקותו של בן זוגה אליה, והיא מתחילה להעריך את עצמה על פי יכולתה לתת מהלב ולא ממחלקת החשבונות.

זוהי אמירה של עושר והצהרה של אהבה. היא מבינה שכדי שיהיה לה מה לתת היא חייבת לחיות את עצמה, את חייה, את רצונותיה ואת רגשותיה. אין לכך תחליף. והיא רוצה לחלוק כל מה שיש לה רק עם שותף שחולק אתה כל מה שיש לו.

"מעניקה" שהתרגלה לזהות את עצמה דרך רצונות של מישהו אחר זקוקה לאומץ רב כדי להתבונן פנימה, ליצור מגע עם רגשותיה, ולהתחיל להיות השראה לעצמה. זוהי טריטוריה חדשה בשבילה, וההתעוררות לצרכים של עצמה מורגשת בהתחלה כמאבק: "האם הוא יאהב אותי גם אם אומר לו מה אני מרגישה?"

זה זמן של בלבול במערכת היחסים, מכיוון שגם בן זוגה מגלה לפתע שיש לה רצונות. היא רוצה ללכת לחוגים, היא רוצה ללמוד, היא רוצה להתפתח. כמו שאמרה הנפש הטובה מסצ'ואן: "האלים רוצים שאהיה טובה גם אל עצמי". היא מתחילה להיות טובה אל עצמה בלי להרגיש שהיא אנוכית, ובלי לפחד שבכך היא מרחיקה את בן זוגה מעליה.

והעיקר, היא מוכנה גם לקראת האפשרות שהוא יעדיף לחפש משרתת חדשה. ואם זה יקרה - היא מוכנה ללכת לדרכה, משום שהיא לא רוצה עוד לחלוק את עצמה עם גבר שזקוק למשרתת.

כשהיא חולקת עם בן זוגה כל מה שיש בה בלי לוותר על עצמיותה, כשהיא רוצה אותו בכל מאודה אבל מוכנה גם לוותר עליו, וכשהנתינה שלה מעשירה גם אותו וגם אותה, היא יכולה להתחיל לבנות את הזוגיות שעליה היא חולמת - אתו או עם בן זוג ראוי יותר.