שבת בבוקר. אביב בחוץ. את רובצת על המרפסת, בוהה באקווריום ומקשיבה לעפרוני על העץ. אין תוכניות, אין שום לחץ. הזמן כולו שלך. מכירה את ההרגשה? כל אחת מאתנו רוצה לחוות מדי פעם זמן חופשי ויום נטול מטרות, מכיוון שבכל אחת מאתנו יש "מרחפת" קטנה. כזכור, כל הטיפוסים נמצאים בכל אחת מאתנו. אבל רובנו רוצות לדעת שאחרי הבטלה מצפים לנו חיים.

לא כן "המרחפת". כשהיא חושבת על סבאבה היא לא מתכוונת לפסק זמן, היא מתכוונת לדרך חיים. היא המציאה אמרות בנוסח "כמה טוב לא לעשות כלום ואחר כך לנוח", או "אל תדחה למחר מה שאתה יכול לדחות למחרתיים", והיא מגשימה אותן.

אז אם השאיפה העיקרית שלך בחיים היא להעביר את הזמן, ואם הדבר האהוב עליך ביותר הוא להסתלבט, ואם את עוסקת בהרבה נושאים שאינם מקדמים אותך, ואם את צוברת עניינים בלתי גמורים - הדברים הבאים מכוונים אליך, מכיוון שאת כנראה "מרחפת" אמיתית.

"המרחפת" היא ילדה טובה. היא מקרינה קבלה. היא לא שיפוטית ולא ביקורתית ולא מאיימת. היא צנועה, עדינה ונגישה. אין לה ציפיות גבוהות מעצמה ולא מאף אחד אחר. קל לרצות אותה, ויש לה מעט מאוד תביעות כלפי האחרים. היא לא תחרותית, היא חסרת יומרות, והיא לא מנסה למשוך תשומת לב.

אין טינות בחייה. היא סולחת ושוכחת. קונפליקטים היא משאירה מאחור וממשיכה הלאה. כל אלה עושים אותה נוחה כמו נעלי בית. כל אחד יאמר עליה שהיא נחמדה. בקיצור, מעטים האנשים שאינם מחבבים אותה.

רוצה לא רוצה

היא משיגה הלוך נפש כה מאוזן ויציב על ידי הימנעות ממאבקים, מלחצים וממצוקות. שלוש מילות המפתח שלה הן ויתור, הסכמה, הסתגלות. כל מבוקשה הוא שלא ילחצו עליה ולא יציגו בפניה דרישות, ובתמורה היא לא עושה בעיות ונמנעת מלהיות נטל. לשם כך היא מכבה מנועים, הולכת עם הזרם, לא יוצרת התנגדות, ומוכנה לומר "כן" גם לדברים שהיא בכלל לא רוצה.

היא מקטינה את האש מתחת לרצונותיה, ואז אין לה רצונות. או כפי שזה נראה בעיני אנשים אחרים, היא לא יודעת מה היא רוצה. וכשלא רוצים יש איזון פנימי, מכיוון שכל האופציות זהות בחשיבותן.

אבל בלי שיהיה לה רצון היא לא יכולה ליזום איזשהו שינוי בחייה או לקבל החלטות, כי גם ביצוע שינוי וגם קבלת החלטה מחייבים לגלות רצון. כדי לפתור דילמה מטרידה זאת נוקטת "המרחפת" במדיניות של בת יענה. וכשטומנים את הראש בחול אין בעיות, אין מה לפתור ואין מה לשנות.

וכך, היא מתמקמת על הגדר, מורידה פרופיל ומעבירה את עצמה אל הרקע. ולאט לאט היא מאבדת את ההגדרה העצמית ואת הזהות העצמית.

אבל דפוס המחיקה העצמית של "המרחפת" פוגע קודם כל בה עצמה, וזאת בשלושה תחומים:

לא מחוברת למציאות

"המרחפת" לא משקיעה את משאביה בתחומים פרקטיים. קריירה? פרנסה? עמידה בחובות? "אני לא אדם חומרני, אני רוחנית", או "אני לא שאפתנית, אני אוהבת לזרום", היא מסבירה מדוע היא מסתפקת בתפקידים סתמיים.

וכך, בעודה משייטת לה להנאתה, היא כמו נוצה המעופפת מעל הדברים. שאננות שכלית ועצלות רגשית הן הריפוד הרך שבתוכו חיה "המרחפת", שמגשימה פתגם זן עתיק: "מים עכורים נעשים צלולים אם מניחים להם לנפשם".

לא מודעת

בעוד נשים כה רבות משקיעות משאבים רבים כל כך כדי לפתח מודעות, "המרחפת" משקיעה את רוב מאמציה כדי להימנע ממודעות. מודעות היא האויב שלה, כי מודעות דורשת ממנה לדעת שהיא דורכת במקום. לכן היא רוצה להרדים את שכלה, לא לעורר אותו. "נתתי לכל דאגותי לפוג בין החבצלות", כותב ג'ון הקדוש, משורר בשעות הפנאי ו"מרחף" במשרה מלאה.

איך "המרחפת" מונעת מודעות? התודעה החולמנית שלה מאומנת בהסחת דעת ובפיזור נפש. היא מרבה לחלום בהקיץ על שום דבר, כמו אדם המביט בשעון בלי לראות את השעה, והיא ממלאה את ראשה במידע בלתי רלוונטי. וכך היא יכולה להיות נוכחת באופן פיזי, בלי להיות ערה למה שקורה סביבה.

הסחת דעת היא הדרך שלה להתעלם מהחיים האמיתיים, ולחיות בעולם של משאלות לב. היא מתנהלת לאיטה כאילו החיים הם משהו שצריך לעבור אותו, והיא שואבת השראה בעיקר מסיסמאות בנוסח "מה שיהיה יהיה", "הכל יהיה בסדר", "לא צריך לדאוג".

לא מתפתחת

"המרחפת" מוכנה לוותר על צמיחה אישית כדי לחסוך מאמץ, התמודדות ועמידה במבחנים, והיא נסוגה ברגע שהנתיב שבו היא הולכת נעשה קשה. מה שהיא היתה, זה מה שהיא מוכנה להמשיך להיות. וכך היא שוכחת את קיומה ואת עצמיותה.

היא מחליפה צרכים חיוניים בתחליפים בלתי חיוניים, תופרת לעצמה תפקידים שהיא תוכל להיעלם בתוכם, וחולמת על עיסוקים שאינם דורשים מאמץ: להכין גלויות צבעוניות, לצפות בציפורים, לפתור תשבצים, לאפות עוגיות, ועוד דברים טריוויאליים מסוג זה.

וכך, מחיקה עצמית הופכת לאמצעי העיקרי שבעזרתו היא מבטיחה לעצמה קיום בלי התמודדות ובלי קשיים. אבל יצירת חיינו אינה יכולה להתהוות כשאנחנו בוחרים באופציה של נוחות וביטחון. היא יכולה להתהוות רק מתוך האומץ ללכת עם האתגרים ולזרום עם ההתרחשויות.

זוגיות משובשת

שלושה קשיים מלווים בדרך כלל את מערכות היחסים האינטימיות של "המרחפת":

1. היא חסרת אונים לגבי תפקידים מעשיים בסיסיים, וההימנעות שלה מלקחת אחריות מאלצת את בן זוגה לעשות את רוב הדברים במקומה. השלווה של "המרחפת" היא באופן בלתי נמנע על חשבון בן זוגה. יש מאחורי זה אנוכיות רבה, אבל זוהי אנוכיות כל כך עדינה וענוגה, שלעתים קרובות הוא כלל לא מבחין בה.

2. על אף התלות שלה, נשארת "המרחפת" כאילו בתוך בועה משלה, ולא לוקחת חלק ממשי בדיאלוג הזוגי. היא מגלה מעט מאוד הבנה כלפי הצרכים הבלתי ממומשים של בן זוגה, וכשהתסכולים שלו נערמים היא מסרבת לראות אותם. היא פשוט לא מבינה מה הוא רוצה ממנה. כשהוא כבר ממש כועס היא מנסה לפייס אותו בלי לפתור דבר, ולאחר שהתרצה נדמה לה שהמשבר עבר. עד שהמציאות טופחת בפניה.

3. "המרחפת" שוכחת לקדם את עצמה, להתפתח, להרחיב את אופקיה ולהעשיר את עצמה, והיא לא מבינה עד כמה מצטמצמת התרומה שלה למערכת הזוגית כשהיא נשארת אדם לא מפותח. אם במקביל מתחוללת תנועה של התקדמות והתפתחות בחייו של בן זוגה, מתרחב לאט לאט הפער בין השניים, עד שהוא מאבד את העניין בה.

המעבר למודעות אישית

המפנה מתחיל כאשר "המרחפת" תופסת עד כמה שלוות הנפש שלה פגיעה ושבירה אם היא ממשיכה להזניח את התפתחותה האישית. חייה מקבלים תפנית כאשר היא מבינה ששלווה איננה יכולה להיות תכלית, שלווה יכולה להיות רק תוצאה נלווית של התכלית. והתכלית המשמעותית היחידה של כולנו היא התפתחות פנימית לדרגה האנושית הגבוהה ביותר שאליה יכול כל אחד להגיע.

את השלווה שהיא תמיד חיפשה משיגה "המרחפת" רק כאשר היא נותנת זכות קדימה ליעד זה. וכשהיא מוכנה להשקיע את כל המשאבים הנחוצים בצמיחתה, היא מגלה שלווה מסוג חדש, שאינה כרוכה עוד בהתעלמות מהמציאות החיצונית והפנימית, אלא דווקא במודעות לה. זוהי שלווה שנובעת מחיבור הרמוני של מה שמחוצה לה, עם ערנות מלאת חיוניות כלפי מחשבותיה, רגשותיה ורצונותיה.

"המרחפת" שהתעוררה יכולה להעניק את עצמה לאחרים לא ממקום של מחיקה עצמית, אלא ממקום של אדם שיש לו מה לתת. עדיין היא ילדה טובה, ועדיין אין לה מניעים נסתרים, יומרות, אגו נפוח, דאגות למעמדה וליוקרתה או שאיפה להרשים. אבל יש לה נכונות לחיות את החיים במלואם, עם הקשיים שבהם.

בלידה שנייה זו שחווה "המרחפת" באה לעולם אישה בעלת תודעה אישית וזהות אישית, שיכולה לתמוך בחייהם של אחרים ולהוות עוגן רגשי עבורם. מכיוון שהיא משתדלת להיות מודעת, היא תמיד שם כשזקוקים לה, אכפתית וקשובה, מתפשרת ומסתגלת, נינוחה ומקבלת.

עם התמימות והמתינות ונועם ההליכות שלה היא פונה אל הטבע האנושי של כל אדם, ומציעה מקדש של שלום לאלה המחפשים נחמה ומנוחה ושלווה.