תחרות במסכנות

אורית פורחת כשהיא מספרת שבן זוגה "הורס אותה", ש"היא בכתה כל הלילה", שיש לה הרגשה "שהיא הולכת למות". מצבים רבים גורמים לה "לטפס על הקירות". ופעמיים בשבוע לפחות היא "מרגישה שהיא משתגעת".

אורית היא טיפוס "השולל". חייה מרוצפים בפגיעות ובעלבונות, והיא משקיעה משאבי נפש רבים בהתגוננות, שלעתים לובשת אופי מסתגר, ולעתים אופי מאשים ותוקפני.

כמובן, כל אחד מאתנו יכול להרגיש מדי פעם שכל העולם נגדו. אבל אם את נוהגת להגדיר את עצמך "רגישה מדי", או אם אתה נעלבת מכל מילה, או אם את מדברת בעיקר על הקשיים שלך, את רשאית לסמן את עצמך כ"שוללת".

שליטה באמצעות אומללות

"השולל" הוא הקרוב ביותר מכל הטיפוסים לעמדת הקורבן. אנשים רבים חיים בחוויה של קורבן. אם תקשיבי מהצד לשיחות שהם מנהלים תקבלי רושם שהם מנהלים תחרות מי מסכן יותר, מי סובל יותר, מי נפגע יותר, מי מתנסה בעוול גדול יותר. כל המיתוסים לימדו אותנו שהקורבן הוא מסכן חף מפשע, שמשלם בסבל על מעשיו הטובים. רבים בינינו אוהבים להיות קורבנות משום שבדרך זו הם זוכים באהדה וברחמים, ומפתיע להיווכח באיזו להיטות אנשים רבים גולשים לתפקיד נחות זה.

השולל הוא קורבן פסימי שלא מנסה בכלל להרגיש טוב. ואין טעות גדולה יותר מצדנו מאשר לנסות לעודד אותו. יש לו רווחים ניכרים מהסבל שלו, והוא לא מתכוון לוותר עליו.

"השוללת" מרגישה שהיא סובלת רק משום שנהגה בהגינות ובן זוגה ניצל את טוב לבה. היא יוצרת רושם שהיא חלשה, אבל למעשה באמצעות פגיעוּתה היא שולטת בסביבתה. היא תובעת את זמנם של הסובבים אותה, את תשומת לבם ואת סבלנותם, ובהדרגה היא בונה לעצמה עמדת כוח. היא גורמת לאחרים להלך על קצות אצבעותיהם משום שהם יודעים שהיא "נפגעת בקלות", וכך היא מנסה להשיג מהם מה שהיא לא יודעת להשיג בדרך בוגרת, ישירה, הוגנת ויעילה.

כל אישיותה של "השוללת" בנויה סביב הפחדים והדאגות והמרירות שלה. היא נוטה להיות חמוצה, לעתים קרובות היא שוללת ומבקרת, בדרך כלל היא רואה שחורות. יוצרת רושם שהיא נגד הבעד ובעד הנגד. בקלות היא מתמוטטת לתוך שלולית של דמעות, והיא יכולה לנטור איבה זמן רב.

נדמה לנו ש"השוללת" מרגישה אשמה, ולא מעט אסכולות פסיכולוגיות נבנו סביב תיאוריית האשמה. אבל למעשה את האחריות לקשיים שלה היא תולה בכל אחד אחר, רק לא בעצמה. התלונות הן המשענת שלה במאמציה להימנע מלהרגיש שגם לה יש חלק בהתהוות המצב, והרחמים העצמיים מחזקים את הרגשתה שאנשים אחרים גורמים לה עוול.

סחטנות רגשית

הרגש השולט ב"שוללת" הוא העלבון, והעלבון הוא גם הנשק הסודי שלה במאבקה להשיג תשומת לב והתייחסות. אמנם לא קיים עונש כבד יותר מעלבון שאנחנו יכולים להטיל על עצמנו, ואין דבר שמפריע יותר מעלבון להשגת רווחה פנימית ויחסים תקינים. אבל מאחורי הסבל והרגשת ההשפלה, העלבון הוא למעשה כלי מניפולטיבי אפקטיבי מאוד להשגת משאלותינו.

"השוללת" עוסקת אפוא בלא יודעין בסחטנות רגשית, שמביאה לה שלושה רווחים ניכרים:

1. חיזוק עליונותה המוסרית. אמנם כשהיא נעלבת נדמה לה שהערך העצמי שלה הידרדר לנקודת האפס. אבל למעשה מחזק העלבון את הרגשתה שהיא הכי טובה והכי צודקת. היא חושבת: "זה לא מגיע לי אחרי כל מה שעשיתי למענו", "אני לעולם לא הייתי עושה לו דבר כזה", ומחשבה זו משגרת אותה לפסגה של התעלות מוסרית. ככל שהיא נעלבת יותר היא מרגישה יותר ראויה ויותר צודקת. הדימוי העצמי שלה מתחזק אפוא באמצעות העלבון, ולא נחלש בגללו כפי שזה נדמה.

2. שחרור מביקורת עצמית ומאחריות אישית. העלבון עוזר ל"שוללת" להכחיש את האפשרות שאולי היא לא קורבן של מישהו אחר אלא קורבן הגישות שלה. העלבון הוא אפוא כלי ערמומי מאוד לחסימת תודעתה בפני בדיקה עצמית כנה. במקום לבחון את עצמה ואת מעשיה היא נכנסת להלוך נפש של מקופחת או של מותקפת, וממקום זה היא רואה את כל הטוב בעצמה ואת כל הרע באחרים. כך היא יוצאת מהעניין עם ביטחון מחודש בטוב לבה ובצדקתה, ופטורה לחלוטין מהצורך לשנות משהו בעצמה.

3. יצירת רגשי אשמה באדם האחראי להרגשתה. כשהיא קורסת באומללות היא גורמת לאחרים להרגיש אשמים בסבל שלה. היא יודעת שאף אחד לא מסוגל לחיות עם אשמה, ועל ציפייה זו בנויה האסטרטגיה שלה. לכן עלבון אינו אלא אצבע מאשימה המופנית תמיד אל הזולת, ועם אמצעי סחיטה רב עוצמה זה היא מקווה לאלץ אותו להתנצל, להודות באשמה, לבקש סליחה ולהבטיח להשתנות.
קיימים שני סוגים של "שולל":

1. "המסתורית": כשהיא נפגעת היא מתכנסת אל תוך עצמה לזמן בלתי מוגבל של דומיה. "מה קרה?" שואל הוא. "כלום", עונה היא. "עשיתי משהו?" הוא מנסה. "אני לא רוצה לדבר על זה", היא סוגרת. ומעבר לחומה שהקימה ביניהם היא אומרת בלבה: "הוא צריך לדעת בעצמו", "הוא צריך להבין בעצמו", "אם הוא אוהב אותי הוא צריך להרגיש מה שאני מרגישה".

2. "המתחשבנת": כשהיא נפגעת היא חייבת לומר לו מה בדיוק היא מרגישה. היא קוראת לזה "אנחנו מדברים על הכל". למעשה היא מדברת רק על האטימות וחוסר ההתחשבות שלו, ולחיזוק טענותיה היא מוציאה מהמוזיאון את כל העוולות שהוא גרם לה מפגישתם הראשונה. ובהזדמנות זאת היא מכניסה גם את בני המשפחה שלו לתמונה, כדי להבטיח שהוא ירגיש אשם עד הסוף.

תלות רגשית

"השוללת" משוכנעת שיש לה רק בעיה אחת: שהיא רגישה מדי. ואכן, מספיק במילה אחת כדי שהיא "תרגיש נורא". אבל האמנם זאת רגישות? הבה נראה.

כש"השוללת" מתאהבת, היא ממנה את בן זוגה להיות מקור ההערכה העצמית שלה. מכיוון שהיא לא מחוברת עם סמכות פנימית שתספק לה ביטחון בערכה, היא הופכת את בן זוגה לראי שלה, ופונה אליו כדי שיראה לה מיהי באמת. היא מחכה כל הזמן להוכחות מצדו שהיא נפלאה בעיניו, וכאשר מגיעים ממנו סימנים אחרים, היא מרגישה שהיא מאבדת את המשענת היחידה שמחזיקה אותה.

לא מדובר אם כן ברגישות ברגישות, אלא בתלות רגשית באדם אחר. מהרגע שהעניקה "השוללת" לבן זוגה את הסמכות לקבוע את ערכה, את הרגשתה ואת מצב רוחה, היא שיעבדה את עצמה אליו לגמרי. וכך, כשהוא זוכר את יום ההולדת שלה היא מרגישה מיוחדת ומשמעותית, וכשהוא שוכח לטלפן היא מרגישה מחוסלת.

הרגישה האמיתית

"שוללת" שלמדה להכיר בכך שגישתה המוטעית מביאה אומללות על עצמה ועל סביבתה, יכולה להיות אדם רגיש באמת. עד כה הרגש העיקרי שחוותה היה עלבון. עתה היא לומדת שסליחה היא היפוכו של עלבון, ושסליחה מאפשרת לה לחוות את איכויותיה הגבוהות.

היא יכולה ללמוד לסלוח לבן זוגה על טעויותיו כאשר היא מגלה שכמוהו גם היא טועה לפעמים, שכמוהו גם היא פוגעת לפעמים, ושכל אחד מהם מחפש למעשה הערכה עצמית אצל רעהו במקום אצל עצמו. ממקום זה היא יכולה לגלות שהיא לא קורבן. וזה השלב שבו "השוללת" מפסיקה לשלול.

ל"שוללת" שעשתה הסבה פנימית יש יכולת מיוחדת להשתמש ברגישות הגבוהה שלה לא נגד בן זוגה, אלא בעדו. מהמקום הזה היא אישה רגישה באמת, שמזהה את המצוקה והצרכים והמניעים גם של עצמה וגם של בן זוגה.

אותם רגשות שקודם גרמו לה להתמקד בעצמה ולהיות אטומה אליו, עוברים המרה מרגשות שליליים לרגשות חיוביים, מרגשות מפרידים לרגשות מחברים, מרגשות מכאיבים לרגשות מרפאים.

וכאשר היא חוצה את הקווים ועוברת מתלות לקבלה, היא יכולה להיות שותפה ביחסי תלות הדדית של שני אנשים המפיקים את הטוב ביותר זה מזו.