אין רגש חזק יותר מאהבה רומנטית. בגללה אנשים מוכנים לעזוב משפחות, להרוס קשר עם הילדים, לפגוע בקריירה, לאבד הרגשת ביטחון, להפסיד רכוש. נסו להסביר לאדם מאוהב על הסבל שהוא גורם לאשתו ולילדיו, או נסו להזהיר אותו שהוא עלול לאבד את עבודתו, את כספו ואת הכבוד העצמי שלו. תגלו שאתם מדברים עם אדם שיש לו רק חצי מוח.

מהו הדבר שגורם לאוהב לאבד פרספקטיבה הגיונית כלפי החיים? הסיבה היא הכמות הגדולה של יחידות אהבה והערצה שהוא מקבל מאדם אחר, שגורמת להרגשת החשיבות העצמית שלו לגעת בעננים. ומהרגע שהוא התנסה בעננים, הוא לא יכול לוותר עליהם. ועכשיו, כדי להבטיח את המשך האספקה הסדירה של דלק למיכל האגו המרוקן, הוא מרעיף בחזרה יחידות אהבה על אותו אדם. המתמטיקה של האהבה מדויקת מאוד: ככל שאדם מורעב יותר להרגשת חשיבות עצמית כי הוא לא מקבל אותה בבית, הוא מועד יותר למצוא אותה בחוץ. רומן צדדי מתפתח אם כן כי שני אנשים מספקים זה לזה מענה לצרכים הרגשיים העמוקים ביותר שלהם, שלא מקבלים מענה בבית.

יש כמה צרכים רגשיים בסיסיים שקיימים אצל כולנו: צורך בביטויי חיבה, צורך בסיפוק מיני, צורך בשיח זוגי על רגשות ותכניות משותפות, צורך בהנאה משותפת מבילויים וריגושים וחוויות, צורך בפתיחות וכנות, צורך בטיפוח המראה החיצוני של בן הזוג, צורך בתמיכה כלכלית וביטחון, צורך בשיתוף הוגן בתפקידי הבית, צורך במעורבות בהתנהלות המשפחתית וההורית, צורך ביחסים טובים עם המשפחות, צורך במשוב של הערכה והכרה, צורך במרחב אישי.

במידה כזאת או אחרת כל אחד מאתנו זקוק לכל הסיפוקים האלה, אבל לא באותה מידה. יש מי שחיבה וחיזור הם הדבר החשוב לו ביותר, ומישהו אחר שמרחב אישי הוא עבורו צורך שאי אפשר לוותר עליו. הצורך הבלתי מסופק שונה אם כן מאדם לאדם, אבל העיקרון שווה: רעב רגשי מחפש מקור שישביע אותו.

אם אנחנו מרגישים מסופקים ממה שאנחנו מקבלים מבן זוגנו, ובן זוגנו מרגיש מסופק ממה שהוא מקבל מאתנו, רמת הפיתוי שלנו לחפש בחוץ מילוי תהיה קטנה, וגבוהה הסבירות שנשמור על נאמנות הדדית. אבל מעטים בינינו זוכים למענה מלא לצרכים הרגשיים שלהם, כי מעטים בינינו מעניקים מענה מלא לצרכים הרגשיים של בני זוגנו. לכן כל כך רבים בינינו מועדים להיות מעורבים ברומן מהצד.

הנטייה שלנו להיקלע לרומן מהצד מושפעת אם כן משני גורמים: הגורם הפנימי והגורם החיצוני. הגורם הפנימי הוא המידה שבה נענים הצרכים הרגשיים שלנו על ידי בן זוגנו, והגורם החיצוני הוא מפגש עם אדם שיציע להעניק לנו בדיוק את מה שחסר לנו. אם שני הגורמים האלה מצטלבים, נוצרת סבירות גבוהה לבגידה. ככל שגדול יותר הרעב לסיפוק הצרכים הרגשיים שלנו, וככל שאדם אחר מספק יותר את החסר הזה, גדול יותר גם הסיכוי שהבגידה תהפוך לרומן, ואפילו לרומן עמוק.

אסור לאף אחד מאתנו להתעלם מהמסקנה הנובעת מהדברים האלה: התפקיד שלנו כבני זוג הוא מעל הכל לספק את הצרכים הרגשיים של בן זוגנו, וללמד אותו למלא את הצרכים הרגשיים שלנו. זאת העבודה האמיתית בין בני זוג שנחושים לשמור על היחסים שלהם: לזהות את הצרכים הרגשיים אחד של השני, ולהבין את חובתו של כל צד להבטיח לשני את ההרגשה שכל כך דרושה לו.

אז מה עלינו לעשות? כשהתחלנו לצאת עשינו מאמץ גדול כדי לספק אחד את הצרכים הרגשיים של השני, כי לא היה דבר חשוב לנו יותר מאשר לתת מעצמנו כדי לגרום אושר לאיש האהוב עלינו. וכך כל אחד השתדל ללמוד מה דרוש לשני, וכל אחד התאים את עצמו למה שהשני צריך.

מה קרה שזה נעלם? חשבנו שהמשימה הושלמה ופשוט הפסקנו להתאמץ אחד למען השני. כך גם הפסקנו לנוע אחד לעבר השני. כשאחד מאתנו התחיל להרגיש שלא מתחשבים במה שחשוב לו, גם הוא הפסיק להתחשב ברעהו. וזהו, הלולאה נפתחה.

אחר כך התלוננו: "אנחנו כל כך שונים", "אנחנו כל כך לא מתאימים", וחיפשנו הסברים: "גדלנו בבית שונה". אבל אלה תירוצים, כי ברור שאנחנו שונים זה מזה. זהו טבע החיים. פשוט עברנו ממאמץ מרוכז לחוסר מאמץ. וזאת טעות גדולה, כי גם אם היא לא מביאה לידי בגידה, מספיק שהיא הגורם ליצירת שני בני זוג מתוסכלים ואומללים.

בני זוג שרוצים להבטיח את היחסים שלהם חייבים אם כן להתחייב לעבודה זוגית על בסיס יומי: כל יום לבדוק את החשבון הרגשי של שניהם, וכל יום להפקיד בחשבון מעשים אוהבים כדי למנוע אוברדראפט רגשי שיסכן את היציבות הזוגית שלהם, ולהבטיח ששניהם מרוצים ומסופקים.