איך מתמודדים עם בגידה של בן זוג

יום ששי, ארבע אחרי הצהרים, בית הקפה הקבוע, ארבע חברות. המפגש צובר מהר מאוד דינמיקה של סיפורים וצחוקים. אבל הפעם רק שלוש חברות משתתפות ברב-שיח. הרביעית שותקת. פניה נפולים. לאט לאט השיחה דועכת. "מה קרה?" הן שואלות אותה.

יחד עם הדמעות נשטף החוצה גם הסיפור: אמש טילפן אליה בעלה והודיע שהוא מאחר בגלל ישיבה בלתי צפויה. כל החושים שלה עברו מיד למצב של כוננות. היא נכנסה למכונית ונסעה לבניין המשרדים שבו הוא עובד. המכונית שלו לא היתה במגרש החנייה. בירור קצר במודיעין העלה שהאיש עזב כבר לפני שעות. הטלפון שלו היה כבוי.

היא חזרה הביתה והמתינה לו. השכל כבר ידע מה שהלב סירב עדיין להאמין. כשחזר שאלה אותו מה עבר עליו, והוא החל לדווח בפרטי פרטים על פגישה שלא היתה ולא נבראה. היא הפסיקה אותו. "אני יודעת את האמת", אמרה בקול קר. "מה את יודעת?" שאל בהפתעה, והיא ענתה: "הכל".

הוא ניסה להתחמק: "אני לא מסתיר שום דבר". אבל היא חסמה את כל הדרכים. "אני יודעת עם מי, איפה, מתי", שיקרה במצח נחושה. "אז אתה רוצה לספר את האמת או להמשיך לשקר?" והוא בחר להודות: "זה היה סטוץ חסר משמעות, לא התכוונתי, זה פשוט קרה".

את הלילה הוא בילה על הספה, והיא בילתה אותו בבכי. "אז מה אני עושה עכשיו?" שאלה את חברותיה הנדהמות.

"לעזוב אותו מיד!" ירתה חברה א'. "אני לא הייתי נשארת אתו אפילו שנייה", הצטרפה חברה ב'. וחברה d' טפטפה עוד קצת שמן למדורה: "מגיע לך משהו יותר טוב". מול הקונצנזוס הזה התכנסה הנבגדת אל תוך עצמה. "ומה עם הילדים? ואיך אני אסתדר עם חצי משרה ודירה שכורה?" אבל החברות הטובות ידעו יותר טוב ממנה מה נכון לה. "מי שבוגד פעם אחת יבגוד תמיד. אסור לך להישאר עם אחד כזה".

לאחר כמה ימים הגיש עורך הדין שלה תביעה לגט. בתום ההליכים היא תצטרך לבנות את חייה כאישה גרושה ואם חד הורית, לארגן מחדש את המבנה הכלכלי, ולהתחיל לחפש אהבה חדשה. והוא יצטרך לוותר על המסגרת המשפחתית, לרדת בצורה ניכרת ברמת החיים שלו, ולעשות חשבון נפש אם כל זה היה כדאי.

על ספסלי בית הדין לענייני משפחה ממתינים זוגות רבים למסמך שיהפוך את עלבון הבגידה לפרידה רשמית. בעידן שלנו, יותר מבעבר, הגירויים והפיתויים מונחים על מפתן ביתה של כל מערכת זוגית. אף אחד לא מחוסן מפני בגידה - גברים ונשים.

אבל לא כולם מחליטים לשבור את הכלים. יש עוד דרכים להגיב על בגידה. בכל מקרה, אם גם את חווה בגידה, או פוחדת מבגידה, זכרי: לא להיות מושפעת מעצות של חברות טובות, אם הן לא מתואמות עם מה שנכון לך.

אם את מסרבת למצוא את עצמך במקום שאת לא רוצה להיות בו, מצאי את הדרך שלך ולכי בה, גם אם היא לא תמצא חן בעיני צוות היועצים שלך. והרי את לא רוצה לחיות את החיים של מישהו אחר, או שמישהו אחר יחייה את חייך במקומך, ואת לא רוצה לקבל את ההחלטות הגורליות ביותר במטרה לרצות את חברותייך.

להלן כמה דוגמאות של בני זוג נבגדים שבחרו כל אחד בתגובה שונה:

בגידה 1: השותקת

"את לא דואגת כשיונתן נוסע כמה פעמים בשנה לחו"ל לעסקים שלו?" שאלה אורית את חברתה יעל, ויעל חייכה: "יונתן הוא האדם הכי נאמן שאני מכירה ואני סומכת עליו בעיניים עצומות. מחר הוא נוסע", הוסיפה, "ואני מתכוונת לישון נהדר בלילה".

היא נכנסה פנימה לקחת כדור נגד כאב ראש, ובדרכה אל ארון התרופות ראתה את המעטפה עם כרטיס הנסיעה של יונתן מונחת על השידה. היא מעולם לא התעניינה במסלול הנסיעה שלו. היא ידעה שהוא נוסע ללונדון ובחזרה. אבל הפעם משום מה היא פתחה את המעטפה. כשחזרה אל המרפסת היא היתה נרעשת. "מה פתאום הוא נוסע ללונדון דרך רומא?" שאלה.

יעל לא עצמה עין באותו לילה. למחרת יונתן נסע, והיא שכרה חוקר פרטי. מהר מאוד קיבלה את הממצאים: מזה שנתיים נוסע יונתן ללונדון באופן קבוע דרך רומא, ונשאר באיטליה שלושה ימים. יעל הבינה מיד את הסיבה לכל המקרים הקטנים שעד כה העדיפה להתעלם מהם: הקונדום שהיא מצאה במזוודה שלו, הנעליים האיטלקיות שהוא קנה כביכול בלונדון, המילון עברית-איטלקית שבו תפסה אותו מעיין.

בימים הראשונים הלכה יעל כסהרורית ובקושי תפקדה. "איך הוא עושה לי דבר כזה אחרי כל מה שעשיתי למענו?" רתחה, והחליטה שבשובו הוא ימצא מנעול חדש בדלת. אבל היא ידעה שאסור לה לקבל החלטה במצב נפשי כזה, והכריחה את עצמה להתאושש ולחשוב בהיגיון.

שם, במקום ההגיוני, היא ידעה שסגירת הדלת בפני יונתן היא לא הדבר שאותו היא רוצה באמת. היא לא התייעצה עם אף חברה, אלא התחילה לשאול את עצמה מהי הדרך הטובה ביותר להבטיח את שלמות המשפחה. בהכירה את יונתן היא חששה שחשיפת הפרשה תגרום לו להסתלק מהבית, והיא קיבלה את ההחלטה הקשה ביותר שקיבלה אי פעם: לא לספר לו שהיא יודעת על מעלליו.

החלטה זאת גבתה ממנה מחיר גבוה של מאמץ נפשי מתמיד. אבל היא לא ויתרה, ונעזרה בייעוץ מקצועי כדי לא להישבר. כשנה לאחר מכן גילתה שיונתן חזר לטיסות ישירות ללונדון. במבט לאחור כמה שנים לאחר מכן איבד הכאב את חדותו, ויעל גילתה שגם היא וגם המערכת הזוגית יצאו מהמאבק הקשה הזה חזקות יותר.

בגידה 2: הנוקם

במשך כמה שבועות חשד אמנון שסיגל מסתירה משהו. ליציאות שלה מהבית לא תמיד היה הסבר מתקבל על הדעת, ובחדר השינה שלהם הפכו כאבי הראש שלה לשגרה. מדי יום הוא בדק את הטלפון שלה וחיטט בארנקה, אבל לא מצא דבר. "כנראה טעיתי", ניסה לשכנע את לעצמו.

יום אחד, במהלך חתונה של חברתה הטובה ביותר, הוא עקב בהנאה אחרי סיגל הרוקדת עם אחיה של הכלה. לפתע קפא במקומו. השניים נעלמו מחוץ לאולם. הוא קם והלך בעקבותיהם אל החצר השוממה. כשהתרגלו עיניו לחושך הוא הבחין בהם, צמודים וללא תנועה. בקושי מצא את דרכו בחזרה למקומו.

כשסיגל חזרה, קורנת ומחייכת, הוא הכריח את עצמו להתנהג כאילו לא קרה דבר. בשלב כלשהו היא שאלה אם הוא רוצה לרקוד והוא אמר שהוא שתה יותר מדי. היא הניחה לו. בדרך הביתה כמעט לא שמע מה היא אומרת. לא היה לו מושג מה עושים במצב כזה, אבל חושיו הרדומים אותתו לו רק דבר אחד: לחכות, להבהיר את המחשבה, לנהוג בשפיות.

הוא חיכה שלושה ימים, ואז היה לו ברור: "אתה לא רוצה להתגרש, אתה לא רוצה לפגוע בילדים, אתה לא רוצה לערער את המבנה המשפחתי. ובעצם אתה אוהב אותה. אם תעלה את הדברים אל פני השטח לא תוכלו לחיות יחד יותר".

זאת היתה החלטה מעשית והגיונית. אבל הכעס שהציף אותו תבע מענה גם הוא. הוא החליט: "אם היא אז גם אני". וכשרוצים זה קורה. כעבור זמן קצר הוא היה מעורב בקשר עם אישה אחרת.

בהתחלה זה נראה פתרון אידיאלי: הוא גם שמר על שלמות המשפחה, גם נקם בסיגל, וגם היו לו ריגושים וריטוטים משלו. אבל ירח הדבש נמשך לא יותר מכמה שבועות עד שהוא התחיל להרגיש שהמטרה הוחמצה, כי איזו מין נקמה זאת אם סיגל ממשיכה להיפגש עם המאהב שלה ולא יודעת בכלל שגם הוא נהנה מהחיים? אם נקמה אז נקמה, החליט, וסיפר לה על הקשר שלו.

לאחר לילה ללא שינה, פצועים בלבם ובנפשם, החליטו השניים להתחיל טיפול זוגי כדי לשקם את היחסים. אבל שניהם עוד יצטרכו ללמוד שפצעי בגידה לא מגלידים לעולם.

בגידה 3: המענישה

המעטפה היתה ללא שם מזהה. דורית הוציאה בהיסח הדעת את המכתב, קראה את הקטע הראשון, ולא האמינה למראה עיניה. היא קראה אותו שוב כדי להיות בטוחה. לא, לא היתה טעות. המכתב היה קצר וענייני: "לדורית, מצטערת אבל אני לא יכולה לחיות יותר עם השקר ואני חייבת לספר לך את האמת הכואבת. לעמי ולי יש רומן כבר הרבה זמן". ובהמשך היו פרטים אינטימיים שרק אישה קרובה מאוד אל עמי יכולה היתה לדעת.

דורית טילפנה אל עמי ובקול רועד דרשה ממנו להגיע מיד הביתה. הוא לא שאל שאלות. כנראה הבין. כעבור חצי שעה הוא היה בבית. היא הושיטה לו את המכתב בציפייה שיפריך את הדברים. אבל הוא נשבר והתוודה: אכן, מזה שנתיים הוא מנהל רומן חשאי עם אישה שהכיר במכון כושר. לאחרונה הוא החליט לנתק את הקשר אתה, אבל היא לא היתה מוכנה לקבל את זה, ובתגובה ניסתה להרוס את הנישואין שלו.

לאחר ההלם, לאחר הבכי, לאחר היאוש, דורית הבינה שיש מצבים בחיים שבהם אדם צריך לקבל החלטה אם להמשיך לכעוס או לסלוח. שני ילדים קטנים ועסק משותף היו נימוקים כבדי משקל. היא החליטה לסלוח, והוא נשבע שזה לא יקרה שנית.

אבל היא לא הצליחה לשכוח. כל דבר הזכיר לה. סרט בטלוויזיה, שיר ברדיו, זוג אוהב ברחוב, ומיד היה נפרץ מעיין הדמעות. היא לא ישנה בלילות בגלל חלומות רעים, והיא לא תפקדה ביום בגלל כאבי ראש. היא התחילה לקחת כדורי הרגעה. כל יום כשעמי חזר הביתה הוא מצא אישה אומללה וסובלת, ומדי יום רגשי האשמה הכבידו עליו יותר.

הוא הרגיש מרומה כי הסליחה שהיא הבטיחה לא באה.

מה קרה כאן? דורית אמנם הכריזה "סלחתי לך", אבל הכעס שהמשיך לחלחל בה הפך את הסליחה שלה למניפולציה של הענשה, בעוד היא מרגישה קורבן סלחני ונדיב.

עמי הבין בהדרגה שלא משנה כמה פעמים יכרע ברך ויתנצל ויבטיח להשתנות, הוא נמצא בעונש מתמיד. הוא התחיל לחפש סיבות לא לחזור הביתה. אחרי שנתיים הוא עזב את הבית.

בגידה 4: הסולח

אורן ורונית, שני צעירים יפים ומוכשרים, היו מושא לקנאה של כל הסובבים אותם בגלל הזוגיות המושלמת שלהם. תמיד רומנטיקה, תמיד יד ביד. הם קראו יחד ספרי צמיחה, הלכו יחד לסדנאות מודעות, וראו בחיזוק ההרמוניה ביניהם מטרה עיקרית.

יום אחד, ברגע של קרבה וחמימות, אורן אמר לרונית: "אני כל כך אוהב אותך, שגם אם יהיה לך סטוץ קטן זה לא ישבור אותי". ורונית אמרה שגם היא לא תעזוב אותו אם הוא ימעד. אורן התכוון שעם אהבה כזאת אף אחד מהם לא יעלה על דעתו לבגוד, אבל רונית הבינה את הדברים כפשוטם. אחרי כמה שבועות היא מצאה את עצמה מעורבת בפלירט קליל.

אורן ידע מהרגע הראשון. אבל נאמן להבטחתו הוא לא אמר דבר. היא יצאה בערב והוא שתק. היא התלחשה בטלפון והוא שתק.

אבל דבר אחד הם לא לקחו בחשבון: שלאף אחד אין שליטה על רגשותיו. הסטוץ הקטן של רונית טפח והפך לסיפור אהבה. בשלב זה אורן התערב ודרש ממנה להפסיק בטענה שהיא חרגה מההסכם ביניהם. ורונית, באומץ ובהגינות, הודיעה שהיא מפסיקה את הקשר מיד.

אורן האמין. הוא לא עסק בהטחת האשמות ולא ביקש לדעת כל פרט. הוא לא דרש ממנה לדווח על צעדיה, הוא לא עקב אחריה והוא לא בדק את הטלפון שלה.

ואז התברר שרונית בהיריון. אורן לא שאל דבר. אבל רונית אמרה לו: "שלא יהיה לך ספק שזה שלך". היא הציעה לעשות בדיקת אבהות. אבל אורן סירב. "זה הילד שלי ואני לא רוצה לדבר על זה יותר".

אורן בחר בנתיב הסליחה. הבחירה הזאת לא באה מתוך חולשת אופי, אלא להיפך, מתוך עמדת כוח של אדם שיודע מה נכון לו. במקום להרשות לקנאה להפעיל אותו הוא התמסר לחיזוק היחסים.

רונית, שראתה אותו חושק שפתיים והולך הלאה, התאהבה בו מחדש. וכשאורן החזיק בפעם הראשונה את עידו הקטן בזרועותיו, היה הסיפור הזה סגור סופית.
ללמוד לסלוח בכל מקרה

האם אפשר בכלל לסלוח? אף אחד לא יכול לצאת מחוויה של בגידה בלי סבל. אבל תמיד יש לנו אפשרות לבחור: בשבירת הכלים, בהנצחת הסבל או בהתעלות מעל העלבון והקנאה. אין כאן בחירה בין מצב טוב ומצב רע, אלא בחירה בתוצאה הרצויה לנו ביותר. אבל בין שאנחנו מחליטים להישאר ובין שאנחנו מחליטים ללכת, התנאי לשיקום הרגשתנו נמצא ביכולת שלנו לעבור למצב של סליחה אמיתית. כי אם לא נסלח נמשיך לסבול, ולא משנה באיזו אופציה נבחר.

ייתכן שאתם שואלים: "מה פתאום אני צריך לסלוח למי שבגד בי?" אבל השאלה איננה אם מגיעה לו סליחה, אלא אם היא מגיעה לך. האם אתה רוצה להמשיך את חייך כשאתה מורעל ממרירות?

סליחה היא מצב נפשי. סליחה היא הכרה בכך שאנשים אחרים אינם מושלמים, שיש להם חולשות ושהם אגואיסטים, בדיוק כמונו: לא מושלמים, עם חולשות ואגואיסטים.

יהיה לך קל יותר לסלוח אם תזכור שסליחה לא מראה על כניעות. להיפך, סליחה היא עוצמה, כי היא מחייבת התעלות מעל יצר הכעס שטבוע בנו.