רגשי אשמה הוטבעו בנו מגיל צעיר מאוד, על ידי סדרה בלתי פוסקת של האשמות מצד אנשים טובים אבל טועים: ילד רע, תפסיק להרעיש, אתה לא זהיר, אתה לא מחונך, כמה פעמים צריך להגיד לך? כמה זמן לוקח לך לסדר את המשחקים שלך? למה אתה לא שם לב? אולי תיזהר?

כמעט כל אחד מאתנו עבר שטיפת מוח כזאת, שהטביעה את החותם שלה בנפשנו הצעירה הרבה יותר עמוק מכל הדברים הטובים שאמרו לנו. בגלל שטיפת המוח שאנחנו לא בסדר, הגענו כולנו אל החיים הבוגרים עם רגשי אשמה עמוקים שאנחנו לא בסדר. ומנת חיים שלמה לא יכולה להספיק לנו כדי להוכיח שאנחנו כן בסדר.

ההרגשה שאנחנו לא בסדר היא הדבר הקשה לנו ביותר. וכדי להקל על הסבל אנחנו יוצרים עם הזמן היפוך בתודעתנו: "אני לא בסדר" הופך ל"אתה לא בסדר". וכך הופך רגש אשמה להאשמה.

זאת הסיבה שאנחנו תמיד מחפשים מישהו אשם, מישהו אחראי, מישהו לומר לו "בגללך". וזאת הסיבה שבגללה אנחנו נלחמים בחירוף נפש כזה להוכיח שאנחנו צודקים והוא טועה.

על קדושת הדגל הזה אנחנו מוכנים להפוך את חיי הזוגיות לגיהנום של מריבות, לשרוף את הבית, ולהרוס את היקר לנו ביותר. זה הסיפור של רגשי אשמה שהופכים להאשמה.

למנוע רגשי אשמה אצל ילדינו

תחשבו על זה בפעם הבאה כשתשאירו את הילדים שלכם עם הרגשה שהם לא בסדר, כי כל צורה של "אתה לא בסדר" חורטת בנפשם לכל חייהם צורך להוכיח שהם לא אשמים על ידי האשמת מישהו אחר. כל דבר אפשר לומר להם גם בלי נזיפה ובלי האשמה.

ותחשבו על זה בפעם הבאה כשאתם מאשימים את בן הזוג שלכם, כי כל מילת האשמה כלפיו מיועדת להסיר את האשמה מעצמכם.

ריפוי היחסים מתחיל בריפוי רגשי האשמה שלנו. כי בלי רגשי אשמה, אין גם האשמה. אבל ריפוי רגשי אשמה הוא תהליך שנועד לחזקים ולנחושים שבינינו, כי הוא דורש את הדבר הקשה ביותר: סליחה מצדנו לכל מי שגרם לנו בעבר להרגיש שאנחנו לא בסדר.

זה אומר סליחה לאבא ולאמא, סליחה לגננת ולמורה, סליחה למפקד בצבא, סליחה לשכן הבריון. זה אומר סליחה לכל מי שפגע בנו, וזה קל יותר כשאנחנו מבינים שכולם האשימו אותנו כדי להקל על רגשי האשמה שלהם.

כי זה מה שאנחנו יודעים בעולם הזה: להעביר את רגשי האשמה שלנו אל האחרים: אל בן זוגנו, אל ילדינו, אל הכפופים לנו. וכולנו מגנים כל הזמן על עצמנו בעזרת האינסטינקט של "לא אני אשם אלא אתה אשם".

ריפוי רגשי אשמה

ריפוי רגשי האשמה שלנו הוא התנאי ליחסים טובים עם אדם אחר. וריפוי רגשי האשמה שלנו אפשרי רק אם אנחנו פשוט שוברים את הכלים ולא משחקים. חד משמעי: יוצאים מהמשחק ההרסני הזה. מי שרוצה יכול להמשיך להאשים את האחרים כדי להרגיש שהוא עצמו לא אשם, אבל אנחנו לא בעסק הזה יותר.

אז מה, אסור להעיר כשמשהו לא בסדר? בוודאי שכן. חייבים לתקן ולשפר. אבל רק אחרי שריפאנו את רגשי האשמה שלנו. כי רק בלי רגש אשמה אין האשמה, ורק בלי האשמה יכול להיות בינינו דיאלוג אפקטיבי שפותר את כל הקונפליקטים בחן ובחסד ובאהבה.