פעם היה המין פעולה פונקציונלית פשוטה של מילוי צורך ביולוגי, כמו אצל בעלי חיים. האדם הקדמון לא היה זקוק לסבך של רגשות ומערכות יחסים כדי לספק את צרכיו המיניים. הוא הסתובב לו ביער בחיפוש אחר ציד, ראה אישה, השכיב אותה על הארץ, ביצע בה את זממו והלך לדרכו שמח וטוב לב.

קרוב לוודאי שגם היא נהנתה בדיוק כמוהו, וכשחזרה למערה שלה לא העסיקה את ראשה השאלה אם הוא יצלצל למחרת, או אם הוא טיפוס שמוכן להתחייב. שניהם פעלו באופן טבעי לגמרי לאדם בדרגת התפתחות של חיה, וביצעו פעילות זאת בפשטות הראשונית שבה נועדה להתבצע, טבעית כמו הרוח החומקת בין ענפי העצים.

אבל אלפי שנות תרבות הטביעו חותם עמוק בכל דפוסי ההתנהגות והחשיבה של האדם, וקרוב לוודאי שגם הצופן הגנטי של המין האנושי עבר התמרה ועידון. הצורך של האדם להסתגל לחיים בחברה התגלה כחזק לא פחות מהיצרים האינסטינקטיביים שלו.

והאבולוציה, שנענתה לכיוון ההתפתחות החברתית של האדם, סייעה לו להתפתח באופן שיהיה מתואם עם הסביבה. לשם כך היא הכריחה אותו להתאים גם את יצריו המיניים למערכת התנהגותית המאפשרת קיום מסגרות משפחתיות וחברתיות נורמטיביות.

הכיוונים מתחילים להתפצל

חוסר השוויון הראשון החל להתפתח כאשר האישה הבינה שאיש-החיל, שטמן בה את זרעו, הוא היה התקווה היחידה שלה להבטיח חיים לעצמה ולצאצאיה. היא לא יכלה לנטוש את ילדיה ולחפש מענה לצרכים שלה, ויצר ההישרדות דרש ממנה להסתגל לכל רצונותיו.

דרכים אלה שוכללו במשך הדורות ל"מניפולציה נשית" ול"אינטואיציה נשית". עד היום הם נושאים את החותם של חושים נשיים מיוחדים, כדי לזהות מה חשוב לו ומה הוא אוהב כדי שהיא תוכל לספק את צרכיו.

בראש ובראשונה היא למדה להיכנע לדרישותיו המיניות כאשר חפץ בה, ולדכא את תשוקותיה כאשר הוא לא חפץ בה. לשם כך היה עליה לעדן את יצריה, ולתת תמיד עדיפות לרצונו של נותן-החסות.

תהליך התפתחותו של הגבר היה הרבה יותר פשוט. לא עמדה בפניו שום תביעה לעדן את יצריו או לפתח רגישות כלפי הצרכים של בת-חסותו. הוא לא נדרש לפתח אמפתיה וקבלה, והיה לגיטימי לגמרי בעיניו להמשיך לטפח את עצמו ואת תשוקותיו.

כך התפצלו מסלולי ההתפתחות של הגבר והאישה לשתי דרכים נפרדות, שבהן הם הולכים עד עצם היום הזה: הגבר היה והנו יצור מיני המחפש אוטונומיה, שליטה וחופש, ואילו האישה קיבלה על עצמה יותר ויותר את תפקיד הצד החותר ליצירת אינטימיות וחיים משותפים.

אין כאן תפקיד חשוב יותר וחשוב פחות. הטבע, שראה בתרומתה המופנמת של האישה אנרגיה שוות-ערך בעוצמתה לכוחנות המוחצנת של הגבר, בחר באישה להוביל את תהליך ההתחברות בין המינים, ורק תסביך "האישה המדוכאת", המכרסם גם בנשים העצמאיות של ימינו, גורם להן לחשוב שתפקידן נחות.

כמו חתולים מיוחמים

אמנם נכון הדבר שמין הוא פונקציה ביולוגית בראש ובראשונה. אבל מי שאינו כולל רגשות בפעילות המינית שלו, מתכחש לטבעו המקורי. ואילו אצל אנשים מאוהבים מעלה האהבה את המין מדרגת פעולה אינסטינקטיבית נחותה לדרגת חוויה עשירה, המחזקת את הקרבה ומייצבת אותה.

זה מכבר השתחררנו מרמת התפתחות של ישות ביולוגית בלבד, וברמת ההתפתחות שאליה הגענו אנחנו אמורים לשלוט ביצרינו. בניגוד לבעלי חיים, אנחנו יכולים להחליט אם לבצע פעילות מינית או לא ואפילו לוותר עליה לגמרי. היצר המיני לא שולט בנו עוד. אנחנו מסוגלים לרסן אותו במסגרת של כללים וחוקים ונורמות חברתיות, ולגייס אותו לשירותה של הרמוניה זוגית.

לכן אין דבר עצוב יותר ממראה של גבר ואישה שגופותיהם נלפתים בתזזית, ולשונותיהם מלקקות את אברי הגוף האינטימיים ביותר, ונוזלי גופם מתערבבים אלה באלה, ולאחר דקות ספורות הם פונים זה מזה והולכים כל אחד לדרכו, ממש כמו חתולי אשפתות.

גוף בלי רוח

בחיפושינו אחר הגורמים לכישלון האוניברסלי ביצירת מערכות יחסים, אנחנו רשאים בהחלט להעניק תואר דוקטור של כבוד למין מופרד מרגש, שהפך משאת נפש של אנשים רבים כל כך. ואם פעם היה מין מופרד מרגש תחביב של גברים בלבד, היום המוני נשים מצטרפות להילולה, נותנות לה תוקף ולגיטימיות, ומקטינות עוד יותר את הסיכוי למצוא את עצמן במערכת יחסים.

מין מופרד מרגש הוא פעילות של שני אנשים המנצלים זה את גופו של זה כדי לצרוך הנאות גוף, בלי לשתף בחוויה אף חלק אחר של הווייתם. אין שם רוח ואין שם רגש. יש שם רק שחרור הורמונים והפרשת נוזלים, לא יותר ולא פחות.

הפרדתו של המין מרגש מפרידה אותו גם מהאדם שאתו הוא מתרחש, והופכת אותו לפעילות מכנית, פיזית, אינסטינקטיבית ואגואיסטית. ומי שמחפש מפגשים רק כדי לענג את גופו, אומר בכך שהעניין שלו באנשים אחרים מוגבל לכמה אברים בגופם, ואומר בכך שאין לו עצמו להציע לאנשים אחרים אלא כמה אברי גוף רטובים ומיוזעים.

הילולת עינוגים של אנשים בודדים

תשוקה מינית שמתעלמת מרוחו של האדם מורידה את כל הווייתו למדרגה הנמוכה ביותר של גוף ללא רוח. זה סוג התשוקה המולידה את כל הפשעים המיניים ואת כל סוגי הסטיות המיניות.

ההפרדה בין מין ובין קשר אנושי היא רובה ככולה תרומתו של העולם הגברי. מכאן גם העובדה שכמעט כל העבירות והסטיות המיניות הן מעללים גבריים. אכן גם בעולמה הפנימי של האישה לא חסרים שלדים שעלינו להיפטר מהם, אבל התוקפנות המינית איננה אחד מהם.

האם שמעת אי פעם על התעללות מינית או על ניצול מיני שבוצעו על ידי אישה? או על אישה שהתעללה מינית בפרי בטנה? או על אישה שכפתה יחסי מין על ילד? או על אונס? או על השתתפות באונס קבוצתי? אם שמעת, לא היה זה אלא מקרה חריג ויוצא דופן מאין כמוהו, שרק מעיד על הכלל.

תרומתה של האיכות הנשית למערכות יחסים ולפעילות המינית היא החיבור, ובהתחברות עמוקה הגוף איננו אלא אמצעי. הגוף יוצר הפרדה של אני-אתה. האיחוד נעשה ברוח, במקום שבו אין פירוד וכולנו הוויה אחת. אבל תרומה זו של האישה, שאין שיעור לחשיבותה, אבדה ואיננה במרחבי החופש המיני המוצע לאישה העצמאית.

במקום להגשים את ייעודן הנשגב כנושאות הדגל של האיחוד בין המינים, בוחרות נשים רבות לפצות את עצמן על דורות של אפליה באימוץ סממני המיניות הגברית. ועל טעותן זו משלמת החברה המערבית כולה בהרס המערכות הזוגיות, ומשלמות נשים רבות בבדידות ובסבל.

השחרור מאפשר לנשים להשפיע על כל מהלך חברתי הרבה יותר מאשר אי פעם. אבל במקום לנצל כוח השפעה זה כדי להעלות את המין לאיכות של חיבור והתמזגות, נוהרות נשים בהמוניהן אל הילולת העינוגים הגדולה, ומסייעות בכך לתגבר את המיניות הגברית המפרידה.

תקוותן של נשים רבות להשיג שוויון על ידי הצטרפות לחגיגת החופש המיני, גורמת לכך שבסופו של דבר הן עצמן הקורבנות הגדולים ביותר שלו, משום שהגברים מקבלים בשמחה את כל השפע שהן נותנות להם בחינם, בלי שיצטרכו להיות מעורבים במערכת יחסים מחייבת.

ממד זה של אבחנה בין מיניות אגואיסטית ובין מיניות מחברת מוזנח לגמרי בתודעה הקולקטיבית של חברה מחפשת עינוגים. לא שוויון מיני עם הגברים דרוש לנו כדי ליהנות מיחסי מין הרמוניים, אלא הבנת הצרכים השונים של גברים ונשים ומיזוג הרמוני ביניהם.

ניגודים והבדלים אינם מעידים על נחיתות. אם נשים יכירו בכך הן יפסיקו אולי להתאמץ להיות מה שאינן, ובמקום זה יתחילו לחפש דרכים לתת ביטוי מלא לטבען האמיתי השונה מטבעם של הגברים, ולשלב את השניים ביצירת האהבה הגדולה.