את משקיעה בחיפוש אהבה את מיטב משאבי הזמן והנפש שלך. את הולכת למפגשים, נותנת צ'אנס, יוצרת קשרים - בקיצור את עושה ה-כ-ל. אבל בסופו של יום את חוזרת לאותה נקודת התחלה: בחורים פשוט לא מוכנים להתחייב.

ואכן, גברים רבים בני ימינו מתקשים לקבל על עצמם אחריות לקשר מחייב. אבל האם זה נכון רק לגבי גברים? האם מובן מאליו שנשים באמת מחפשות קשר מחייב? הגיע הזמן לבדוק את התיאוריה.

כלפי חוץ כל אחת רוצה להיות ביחסים קבועים. אבל עמוק בתוכנו קיים גם רצון הפוך להימנע מקשר מחייב. והנה המלכודת: בעוד שהרצון לאהוב הוא גלוי לך לחלוטין, הרצון שלך להימנע מאהבה אינו מודע לך כלל. והחיים חוזרים ומוכיחים לך איזה משני הרצונות מנהל את חייך.

פשוט בדקי את עצמך: האם את מתחברת עם בני זוג שמחפשים באמת יחסי זוגיות, או האם את חוזרת ומוצאת את עצמך מעורבת ביחסים שאינם מובילים לקשר מחייב?

הסיבה לרצון הלא מודע להימנע מהתחייבות הוא פחד לגלות שהאדם הנבחר לא יראה בנו את אהבת חייו. זאת האמת שמאחורי הקלישאה של "פחד להיפגע". הפחד מהדחייה גורם לנו להימנע מפתיחות אמיתית כלפי מי שיכול לדחות אותנו.

פתיחות אמיתית דורשת מאתנו להסתכן בכך שאולי יימצאו בנו פגמים, והרבה נשים וגברים מוכנים מוותרים בלא יודעין על אהבה, על מערכת זוגית, על משפחה ועל הורות, ובלבד שלא יצטרכו להתנסות במצב כל כך מכאיב.

אבל האירוניה היא שחוסר פתיחות פועל בשני הכיוונים. כשההגנות שלך שומרות עליך מפני התנסויות שליליות, את סוגרת את עצמך גם בפני כל האהבה שמוצעת לך, כי שום אהבה לא יכולה להיכנס אליך כשדלתות לבך מוגפות בפניה. וכך, בעוד נשמתך הבוגרת עורגת לאהבה, הילדה שבך גורמת לך להסתתר מפניה בפחד.

דחייה - הפחד הגדול ביותר

אף אחד לא אוהב להידחות, להיכשל, להיות מתוסכל. ואף על פי כן, בתחומי חיים אחרים אנחנו לא מאפשרים לפחד הזה למנוע מאתנו לעשות מה שחשוב בעינינו. אנחנו נרשמים לאוניברסיטה אף על פי שאנחנו עלולים להיכשל במבחן, אנחנו מתקבלים למקום עבודה אף על פי שאולי לא יקדמו אותנו, אנחנו יוצרים קשרים חברתיים אף על פי שחברים יכולים לאכזב אותנו.

ואילו הפחד לקבל דחייה מבן זוג יכול לשתק לגמרי את השאיפה העמוקה ביותר שלנו להיות ביחסי קרבה אמיתית.

הפחד להיפגע על ידי אדם אהוב נובע מהמושג המעוות שאנחנו מביאות אתנו מהילדות לגבי האהבה. הילדה שבך זוכרת היטב את האהבה שקיבלת מהוריך. זאת היתה אהבה ללא חשבון וללא גבולות וללא הגבלות. לא היית צריכה להוכיח שאת ראויה לה, כי היא הובטחה לך ללא תנאי. גם אם היית ילדה רעה, גם אם כעסו עליך, גם אם נענשת, בסופו של דבר לקחו אותך ההורים אל חיקם כי היית הדבר היקר להם מכל.

ומכיוון שרובנו גוררים אתנו כל חיינו צורך ילדותי זה באהבה ללא תנאי, כל אהבה שתלויה ביחס שאנחנו נותנות היא הדבר המאיים ביותר. מדוע? כי אנחנו עלולות לגלות שהוא לא מקבל מאתנו את מה שהוא אוהב.

אישה-ילדה מכירה רק אהבה אולטימטיבית ומוחלטת שמתקבלת חרף אנוכיותה ועל אף תובענותה, ממש כפי שאמא אהבה אותה. ואם מנהלת את חיינו ילדה שרוצה רק אהבה לא מציאותית, מה הפלא שנשים כל כך רבות מפחדות לאהוב?

אישה בוגרת אינה פוחדת מאהבה כי היא יודעת מה המחיר: התאמת ציפיותיה למציאות, והסתגלות לצרכים של בן זוגה. והיא מוכנה לשלם את המחיר הזה.

פחד ממחויבות איננו אם כן נחלתם של גברים בלבד. ההבדל בין גברים ונשים הוא רק בדרך השונה שבה מבטא כל אחד מהמינים את הפחד שלו ממחויבות. אצל גברים הסירוב להתחייב משלים את דימוי הצייד שמחפש שדות ציד חדשים, בעוד שאצל נשים הסירוב להתחייב סותר את התפיסה העצמית של בת זוג אוהבת ואמא מסורה.

כדי לשמר את הדימוי העצמי שלהן שהן משתוקקות למערכת זוגית חמה ואוהבת, משתמשות נשים רבות בלא יודעין במניפולציות, שמאפשרות להן להתחמק ממעורבות מחייבת בלי שהן תצטרכנה לומר "לא" גלוי.

נראה עתה כמה מהתכסיסים הלא מודעים שבעזרתם מצליחות נשים להישאר באזור הבטוח, ומבטיחות את עצמן מפני האפשרות להיסחף לקשר מחייב.

בוחרות בבן זוג לא מתחייב

בגיל שלושים ושלוש הרגישה רונית כמו נוסע שרץ בעקבות הרכבת המתרחקת. "אני לא יודעת למה נדבקים אלי תמיד כל הגברים שפוחדים להתחייב", היא מספרת בכאב אמיתי. הקשר הראשון שלה היה עם סטודנט באנתרופולוגיה, שכבר בפגישה הראשונה סיפר לה על תוכניותיו להתגורר באפריקה לאחר תום לימודיו כדי לחקור את מנהגי השבטים.

שנתיים הם היו ביחד, ואז ארז הבחור את חפציו ונסע להגשים את החלום שלו. האמנם רונית לא קלטה מראש שבחלום הזה אין לה מקום?

למודת ניסיון בחרה רונית בפעם השנייה בן זוג "בטוח" שהתכוון להישאר בארץ. אבל הפעם היא בחרה בחור בן שלושים וחמש שעדיין גר בבית הוריו, ועדיין לא היה לו מושג ברור במה הוא רוצה לעבוד.

כעבור שלוש שנים שלא קידמו אותה לנישואין הוא הסביר לה שבעצם "הוא לא בשל עדיין", וש"הוא אוהב אבל לא מאוהב". האם היא לא תפסה קודם שבחור בגיל הזה, שלא מוצא את עצמו במסלול של עבודה מחייבת, מתקשה לראות את עצמו אחראי לזוגיות ולמשפחה?

המניפולציה הלא מודעת של רונית גלויה לעין, בתנאי שלא מקשיבים להצהרות שלה על רצונה ביחסים, אלא בוחנים את בני הזוג שבהם היא בוחרת. רונית חוזרת ובוחרת בן זוג שאינו רוצה או אינו מסוגל להתחייב, ובכך היא מבטיחה לעצמה קשרים שלא יביאו התחייבות, בלי שהיא תיראה כמי שגורמת לכך.

להיטות יתר שמבריחה אותו

סיגל וניר נקלעו למשבר. לאחר שלושה חודשים של יציאה משותפת היא דרשה לדעת אם הוא רציני בכוונותיו, ומתי הוא מתכוון לחשוב על הצעד הבא. הוא אמר שהוא רציני מאוד, אבל על מגורים משותפים הוא מוכן לחשוב רק לאחר סיום לימודיו בעוד שנה.

היא ראתה בזה ביטוי לזלזול וחוסר התחשבות מצדו. "אני לא יכולה להרשות לעצמי לבזבז זמן על יחסים שלא מובילים לקשר מחייב", הודיעה לו, והציבה בפניו איום: או מגורים משותפים תוך שלושה חודשים או פרידה. הוא הרים את הכפפה ועזב.

כמובן שסיגל היתה מסוגלת להמתין עוד שנה, ואילו רצתה באמת להצעיד את היחסים לקראת התחייבות משותפת, היתה מאפשרת לניר לקבל החלטה כה קריטית בתקופה מתאימה יותר.

אבל סיגל נקטה בתחבולה הלא מודעת שנשים רבות בוחרות בה: גם כשהן יודעות שהוא עדיין לא בטוח לגבי ההמשך, וגם כשברור להן שהתנאים אינם בשלים עדיין לכך, הן דורשות להניע את היחסים לשלב שזמנו טרם הגיע.

בכך הן מבטיחות שהוא יימלט על נפשו, בעוד שהן ממשיכות להאמין שהן בסך הכל מבטאות את להיטותן להתחתן.

יחסי און-אנד-אוף

רונית ואלדד מנהלים במשך שלוש שנים מערכת יחסים על גבי נדנדה של "לא יכולים ביחד ולא יכולים לבד". פעם בכמה חודשים, ודווקא כשהיחסים מביאים אותם לרקיע השביעי, מגיע תורו של אחד מהם לומר את "השלום". לאחר שבועות ספורים מרים אחד מהם את הטלפון והם חוזרים.

וזה הדפוס: כשאחד מתקרב השני מתרחק. כשהם יחד הם מתכתשים וכשהם בנפרד הם מתגעגעים.

את הרווח שמפיקה רונית מיחסים כאלה אפשר לראות בקלות אם מסתכלים בכיוון הנכון: היא מבטיחה לעצמה "להרגיש עם ולהיות בלי", וכך יש לה אשליה של יחסים עם אקשן מתמיד של פרידות והתפייסויות, יחד עם ביטחון שמחויבות לא תהיה.

טונות של משאבי הנפש שהיא משקיעה חוזרות ומוכיחות לה עד כמה היא רצינית לגבי הקשר הזה, אבל בעת ובעונה אחת היא לא משלמת את המחיר האולטימטיבי של התחייבות אמיתית..

אישה שמפחדת ממחויבות תמצא תמיד את האדם שישתף אתה פעולה במשחק של "לנסות כדי להיכשל", ושיבטיח לה אשליה של איחוד עם ביטחון של פירוד.

בני זוג כאלה חוזרים זה אל זו כל עוד הם בטוחים שאחד מהם תמיד יבטיח את הפירוד הבא. וכך, שני אנשים שפוחדים ממחויבות מצילים איש את רעותו ממערכת זוגית אמיתית.

רוצה את מי שלא רוצה אותה

עופרה מתאהבת תמיד במי שאינו מחזיר לה אהבה. בפעם הראשונה היא התאהבה בידיד נפש, שסירב להפוך את הידידות לקשר אינטימי כי הוא לא רצה לאבד ידידות כל כך יפה. ובסופו של דבר עופרה איבדה אותו גם כידיד.

אחרי התאוששות ממושכת התאהבה עופרה שוב, הפעם במנהל שלה, גבר נשוי, נאמן לאשתו ונמנע מיחסי קרבה במסגרת העבודה. היא פיזרה רמזים ושלחה הודעות אלקטרוניות קורצות, וההתעלמות שלו הפכה את חייה לסיוט, פגעה קשות בתפקוד שלה, ובסופו של דבר גרמה לה לאבד את מקום עבודתה.

ובמשך כל השנים האלה למי עופרה סירבה? היא לא נענתה לבחור איכותי מאוד שהתאהב בה במבט ראשון "כי היא נבהלה", והיא סיימה קשר אחרי שלושה חודשים עם בחור שמאוד מצא חן בעיניה כי הוא הציע מגורים משותפים והיא הרגישה "שהוא לוחץ".

התכסיס הלא מודע של עופרה שקוף מאוד והאמת שמאחוריו גלויה לגמרי: עופרה מסוגלת לרצות רק מי שאינו רוצה אותה, ודוחה כל מי שרוצה אותה, כי כך היא מבטיחה שלא יהיה מפגש של שני רצונות שרוצים להתאחד זה עם זה.

מפחדות לוותר על עצמאותן

דנה אפילו לא מנסה להתחבר עם בן זוג. "טוב לי ככה ושום דבר לא חסר לי", היא מתמוגגת. " אני לא רוצה שמישהו יגיד לי מה לעשות, ואני לא מתכוונת לבטל את מה שאני רוצה כי זה לא מוצא חן בעיני מישהו".

מאחורי מגילת העצמאות של דנה מסתתרת השקפה בדלנית, שהציר שלה הוא "אני רוצה לדאוג רק לעצמי". זאת אישה שסוגדת לריבונותה ולאי-תלותה, והיא לא מודעת לכך שמאחורי היומרה של עצמאות והנאה מחופש היא מחפשת בעצם הגנה מדחייה. היא עושה את זה על ידי התקשרות אל יצור שלעולם לא ידחה אותה: היא עצמה.

עצמיות שיכולה להיעלם בקלות כזאת היא חלשה מאוד, ואישה שמפחדת להימחק או לבטל את עצמה מצהירה בעצם על חוסר האמון שלה בעצמה וביכולותיה להיות נוכחות מלאת עוצמה בחייו של בן זוגה.

סוגרת את הלב

האישה הפוחדת מהתחייבות מנסה להתגונן מדחייה באמצעות מניעת אהבה מעצמה. התמודדות עם הפחד מדחייה אפשרית רק למי שמוכנה לוותר על מערך הגנה הרסני כזה. השינוי יקרה כאשר תוכלי להביא אל המודעות הבהירה והצלולה שלך את המושגים הילדותיים שלך על אהבה אולטימטיבית ללא תנאי, ולהיווכח איך הפחד שלך להתנסות ביחסים שכרוכים אולי גם בפגיעה מכתיב את כל התנהגותך.

תוכלי לזהות בקלות את הפחד הזה ממחויבות על פי הגברים שאליהם את נמשכת. האם הם מאפשרים יחסים יציבים או לא? האם הם רוצים יחסים מחייבים או לא? האם הם עונים יותר על הציפיות שלך למערכת יחסים מחייבת, או האם הם עונים יותר על הפחדים שלך מפניה?

הדרך הגרועה ביותר שאת יכולה לבחור היא להמשיך בחיפוש קדחתני אחרי יחסים קבועים, יחד עם הבטחת הכשלתם. נשים שבוחרות באפשרות הזאת הן כמו נוסע ברכבת שמתכוון לבקר במקומות חדשים, אבל אינו מאפשר לרכבת לעזוב את התחנה שבא הוא נמצא. הן דוחפות את עצמן כל הזמן עם שתי ידיהן קדימה, אבל הרגל נמצאת כל הזמן על הבלמים, והן מתפלאות שאינן מגיעות לשום מקום.

הפחד שלך להיפגע מדחייה גורם לך למנוע את עצמך ממי שרוצה אותך, וסגירת לבך בפני אנשים אחרים גורמת לך לחשוב שהם סוגרים את עצמם בפניך. וכך, כשלבך סגור אינך יכולה לקבל דבר אפילו אם הוא מונח ממש על סף דלתך.

אז כל עוד רצון לא מודע להימנע ממחויבות בוחר בשבילך את בני זוגך, מה הפלא שאת מוצאת את עצמך שוב ושוב במערכות יחסים שאינן "מתקדמות"?

כשתרשי לעצמך לחוות גם דחייה, ותאפשרי לעצמך לפרוץ את תחומי האזור הבטוח שלך, תרגישי כאילו רצועה הדוקה משתחררת. זוהי הנקודה שבה את הופכת מאישה-ילדה לאישה בוגרת שמובילה את חייה לאהבה, ושלא מפחדת מפגיעה כי היא יודעת שהיא מצוידת היטב בכוח הדרוש להתמודד עם תסכולים.