הרבה מאוד מערכות יחסים הן מלחמה אחת מתמשכת להשגת הדברים החשובים לנו ביותר: אהבה, הערכה וכבוד. זהו המשולש הקדוש שמונח ביסודה של כל מלחמה זוגית. בשביל המשולש הזה אנחנו נמצאים במערכת היחסים, והוא הסיבה לכל המלחמות הזוגיות והריבים שלנו כשאנחנו לא משיגים אותו.

מאחורי כל מלחמה בזוגיות או ריב זוגי נמצא אותו תסכול מכאיב כשבן הזוג לא נותן לנו את מה שאנחנו רוצים יותר מהכל. גם אם נדמה לנו שאנחנו רבים בגלל חוסר הסכמה כלשהו בינינו, כמו לגבי רכישת בית חדש או טיסה לחו"ל או ביקור שבועי אצל ההורים, בשורה האחרונה אנחנו נלחמים לקבל מהשני הוכחה שהוא אוהב אותנו ומעריך אותנו ומכבד אותנו.

אם הוא רק יוותר לנו, אם הוא רק יסכים אתנו, אם הוא רק ישמח למלא את רצוננו, זאת תהיה כל ההוכחה שאנחנו צריכים לאהבה ולהערכה ולכבוד שלו כלפינו, וזה ימיס את לבנו כמו חמאה ביום חמסין. כי הרי לא את הבית או את הטיסה אנחנו רוצים. את ההסכמה והוויתור אנחנו רוצים כדי להוכיח לנו שאנחנו הדבר החשוב לו ביותר. מניפולציות בזוגיות הן לא הנשק המתאים לקבלת משולש האהבה מבן זוג שלא נותן אותו.

הרעיון שאפשר לכופף אותו על ידי כעס או מניפולציות רגשיות כדי שישתכנע להראות לנו אהבה או הערכה או כבוד, הוא הרעיון המוזר ביותר מכל הרעיונות המוזרים שלנו, כי אף אחד מאתנו לא זכה אי פעם לקבל מבן זוגו אהבה או הערכה או כבוד בעזרת כעס או דמעות או פגיעות.

אהבה והערכה וכבוד נקבל מבן זוגנו רק אם הוא ירגיש כלפינו אהבה והערכה וכבוד, ואת הרגשות האלה הוא ירגיש כלפינו רק אם נהיה ראויים להם בעיניו.

כלומר, רק אם במעשים שלנו נעורר בו אהבה וכבוד והערכה, ורק אם נימנע ממעשים דוחים ופוגעים ומעצבנים. כי מה לעשות, אף אחד לא אוהב ולא מעריך ולא מכבד מישהו שמעיר לו הערות פוגעות, שמבקר אותו, שמקפיד על כל שטות, שמתרשל ומתעצל ומנצל.

אז כן, אולי הוא יקבל אתכם כמו שאתם עם הקטנוניות והתוקפנות, עם ההערות והחמיצות, עם העלבונות והזלזול. אבל בואו, בלי תמימות. הרי אנחנו לא חושבים שהוא גם יאהב את זה ויעריך את זה ויכבד את זה. האם אנחנו יכולים להעריך את התכונות האלה אצלו? והאם אנחנו יכולים באמת להעריך את התכונות האלה אצלנו עצמנו?

אז דבר ראשון, לפרק את הנשק.
דבר שני, להפסיק להיות קטנוניים ותחרותיים ומתחשבנים.
דבר שלישי, להציע נוכחות מאצילה ומעשירה.
ודבר אחרון, להבטיח שאנחנו מקור לשאר רוח, לרצון טוב ולרוח טובה.