מתי בפעם האחרונה הצדקתם את בן זוגכם שכועס עליכם? מתי בפעם האחרונה הבנתם למה הוא לא מכבד אתכם? מתי בפעם האחרונה הבנתם למה הוא לא נמשך אליכם? מתי בפעם האחרונה הבנתם למה הוא לא סולח לכם? אם אתם כמו רוב הזוגות, אז קרוב לוודאי שמעולם לא הבנתם את הכעס שלו ומעולם לא הצדקתם אותו, כי קרוב לוודאי שמעולם לא עשיתם מאמץ להיכנס לנעליו כדי לראות את הדברים בעיניים שלו.

האם אתם יודעים מה עשיתם שפגע בו? איך הרגזתם אותו? מה אתם עושים שמפריע לו? למה הוא מצפה ולא מקבל? ממה הוא מאוכזב? מה דוחה אותו? מה כואב לו?

נסו לענות על השאלות האלה, וענו עליהן שוב ושוב עד שהוא יאמר: "נכון, אלה בדיוק הדברים שכואבים לי ומפריעים לי ודוחים אותי ומאכזבים אותי".

זה תרגיל זוגי יוצא מן הכלל כדי להיווכח עד כמה רחוק כל אחד מכם מהבנת הפצעים הרגשיים של השני. והסיבה לזה היא כשכל אחד מכם עסוק רק במה שכואב לעצמו, וכל אחד מתעלם לגמרי ממה שכואב לשני.

כשאתם מתווכחים, כשאתם רבים, או כשאתם מספרים על הקשיים הזוגיים שלכם, אף אחד מכם לא מציין את מה שכואב לשני, ואף אחד מכם גם לא יודע באמת מה שכואב לשני, כי אף אחד מכם לא מקשיב בכלל לשני כי כל אחד מכם עסוק במאמץ להפריך את הדברים של השני.

"כמובן שככה אני רואה את הדברים", אתם אומרים, כי אתם מבינים שלכל מצב יש שני צדדים, וטבעי בעיניכם שכל אחד מייצג רק את הצד של עצמו. לכן זה לגמרי נכון בעיניכם לחיות להתאמץ תמיד למחוק ולבטל ולהפריך את מה שאומר הצד השני. כאילו השני ממלא תמיד את תפקיד הצד הרע, וכאילו אתם עצמכם ממלאים תמיד את תפקיד הצד הטוב.

לכן, כשאתם מספרים לחברים או לבני משפחה על מצב היחסים ביניכם, לא קיים בסיפור שלכם הכאב שאתם גורמים לבן זוגכם. וזה הסימן הבולט ביותר לכך שאין לכם כלים פנימיים לראות את הדברים גם בעיניים שלו.

כשאנחנו לא רואים את הדברים גם בעיניים של השני נפגע הדבר החשוב ביותר: היכולת לסלוח לשני על טעויות. וזה הגיוני לגמרי, כי בלי שנראה את הדברים בעיניים שלו, לא יכולה להיות שום הצדקה למעשיו, והדברים שהוא עושה תמיד יהיו שליליים.

ואז מה קורה כשאנחנו לא יכולים לסלוח? אנחנו צוברים בתוכנו משקעים של טינה, כלומר מאגר גדל והולך של זיכרונות שליליים על המעשים של בן זוגנו. וכך, אם אנחנו לא יכולים לסלוח לשני, אנחנו לא יכולים גם להתקדם אתו למקום טוב יותר, כי הזיכרונות הרעים על מה שהוא עשה לנו יציפו את תודעתנו שוב ושוב, והדימוי של אטום ורשע שאנחנו מדביקים עליו יכה שורשים עמוקים יותר ויותר.

משקעים הם נשק שאנחנו שומרים בתוכנו כדי להזכיר לבן זוגנו שוב ושוב כמה הוא פצע אותנו, וכמה אנחנו סובלים בגללו.

אבל שיהיה ברור: משקעים לא מעידים שאנחנו צודקים או שהוא הרשע שבסיפור. משקעים מעידים בסך הכל שאנחנו לא יודעים לראות את הדברים בעיניים של השני, ולכן אנחנו לא יכולים לסלוח לו.