יחסים הם שיח זוגי בלתי פוסק שמשובץ במחלוקות, כי חוסר הבנה מדי פעם היא טבעית למערכת יחסים בין שני אנשים. וכל עוד יש ביחסים האלה שני אנשים, מחלוקות ימשיכו להתעורר ביניהם ושוב. והסיבה היא ששני אנשים זה אף פעם לא אדם אחד. כלומר, זה אף פעם לא מחשבה אחת, אף פעם לא הרגשה אחת, אף פעם לא גישה אחת, אף פעם לא רצון אחד.

ככה זה כשיש שניים. לכן טבעי לגמרי למשל שאחד יאמין בגישה חינוכית כזאת והשני בגישה חינוכית אחרת, או טבעי לגמרי שכך יהיה גם לגבי היחס שלהם להכנסות ולהוצאות הכספיות, לגבי בילויים, לגבי סרטים בטלוויזיה, לגבי הצורך בתקשורת, לגבי תחומי עניין.

ככה נברא העולם, כל אחד עם הגישות והטעמים והציפיות שלו, ולאף אחד לא אכפת שזה לא מוצא חן בעינינו. כי מה לעשות, אף אחד לא התייעץ אתנו איך העולם צריך להתנהל. לכן קונפליקטים ימשיכו להיות חלק בלתי נפרד ובלתי נמנע מכל מערכת יחסים.

אבל מה שיקבע אם אלה יהיו יחסים מאושרים או אומללים היא לא השאלה אם יש או אין מחלוקות בינינו, אלא השאלה מה אנחנו עושים כשמתעוררת מחלוקת בינינו, ואיך אנחנו מיישבים אותה בינינו וממשיכים הלאה בלי שהיא תקרע אותנו לגזרים.

זוגות אומללים הם אלה שבהם כל אחד אוהב בשני רק את מה שדומה לו עצמו, ושונא בשני את כל מה ששונה אצלו ממנו עצמו. בן זוג אומלל מאוהב בבן זוגנו רק כאשר הוא מסכים אתו, חושב כמוהו, או רוצה את מה שהוא עצמו רוצה. אבל כאשר השני רוצה דבר אחר או מרגיש אחרת או חושב אחרת, האומלל לא מבין מה הוא עושה עם אדם כזה. אלה יחסים שבנויים על המיתוס של "שניים שהם אחד", ושחיים עם האכזבה הגדולה כשהם מגלים שהמציאות היא תמיד "שניים שהם שניים".

ומה קורה אצל זוגות מאושרים? איך הם מסתדרים בלי מאבקים כשאחד דייקן והשני מאחר? או כשאחד קמצן והשני פזרן? או כשאחד דברן והשני שתקן?

אז הנה הסוד: זוגות מאושרים מוותרים כל הזמן. אבל על מה הם מוותרים? אז הם לא מוותרים על מה שהם רוצים לטובת מה שבן זוגם רוצה. ממש לא. הם מוותרים על מה שחשוב להם פחות כדי לזכות במה שחשוב להם יותר. וכך כל הכוכבים בשמים שלהם מסתדרים תמיד בשורה אחת.

אבל איך זה קורה? אז הנה: אצל זוגות אומללים ויתור נתפס כחולשה. הם מרגישים שהם נכנעים לרצונו של השני ומאבדים את עצמם. וזה לגביהם התאבדות. אצל זוגות מאושרים ויתור נתפס כבחירה. אף אחד לא מוותר על משהו שחשוב לו כדי שרק השני ירוויח, אלא כל אחד מוותר על משהו שחשוב לו פחות, כדי לבחור במשהו שחשוב לו יותר. וכך כל אחד תמיד מרוויח.

כשאנחנו רואים בוויתור בחירה, אנחנו בשיא כוחנו. נכון שאנחנו מוותרים על משהו חשוב לנו, אבל אנחנו עושים את זה מתוך בחירה במשהו שחשוב לנו יותר. למשל, נכון שכואב לוותר על שעת שינה בבוקר, אבל הרבה יותר קל לוותר על שעת שינה כדי להבטיח שלא נאחר, או כדי שנספיק לפזר את הילדים בזמן, או כדי לתת את שעת השינה הזאת לבן זוג אהוב שקם בלילה לילדים כמה פעמים.

אז האם להתנצל או לחכות שהוא יתנצל ראשון? האם לסלוח לו או לשמור על הברוגז עוד כמה שעות? האם להחרים את המשפחה שלו או להעביר את התקרית? בשביל מי שחושב במושגים של ויתור כל אלה הן שאלות של חיים או מוות, כי זה מראה מי כאן הפראייר של השכונה.

אבל כשאנחנו חושבים במושגים של בחירה אנחנו מרגישים החכמים של השכונה, שיודעים תמיד לבחור במה שחשוב להם יותר.