נתינה היא מהות האהבה, ולאוהבים זה הדבר הנכון ביותר לוותר לפעמים על משהו כדי לגרום לשני הרגשה טובה. ובסופו של דבר הרגשה טובה יש תמיד גם לנותן שעשה משהו טוב. לכן נתינה היא תמיד רווח לשני הצדדים. אז למה כמעט כולנו מרגישים שאנחנו נותנים ונותנים, אבל מפסידים ומפסידים?

הסיבה היא שהרגשה טובה באה רק מנתינה מהלב, שסוגרת פערים ומחזקת את האהבה. וזאת נתינת הלב. אבל רובנו מכירים יותר מדי טוב נתינה מהחשבונות, שיוצרת בעיקר תסכולים ואכזבות.

כשאנחנו נותנים משהו ואחר כך מזכירים שוב ושוב את מה שנתנו, הנתינה שלנו רק מרחיקה בינינו, כי הצד המקבל נאלץ לשמוע שוב ושוב איזו טובה גדולה עשו לו, ומה גדול החוב שלו אל השני. ואז כמובן שהצד הנותן לא זוכה בהכרת התודה הראויה על מעשיו, וכך שניהם נשארים מתוסכלים. וזאת נתינה מהחשבונות.

נתינה מהלב היא סיפור אחר: צד אחד נותן ושוכח מיד ולעולם לא מזכיר יותר את מה שהוא נתן, והצד השני מכיר תודה מכל הלב על כל דבר שקיבל.

נתינה מהחשבונות מעוררת מיד ציפייה לתמורה, כי כולנו גדלנו על מובן מסולף של המושג הדדיות, וכל צד מצפה לקבל מהשני בחזרה בדיוק כמו שהוא נתן לו: שעת שינה תמורת שעת שינה, ביקור אצל ההורים של זה בתמורה לביקור אצל ההורים זה, טיסה של זה בתמורה לטיסה של זה.

כך הופך מושג ההדדיות אצל זוגות כל כך רבים לקוד של התחשבנות, כי אף אחד לא רוצה להיות פראייר שנותן יותר ממה שהוא מקבל. ומי מאתנו לא מכיר את מופע האימים של בני זוג שכל אחד מהם עסוק בספירת הדברים הרבים שהוא עשה בשביל השני, לעומת הדברים המעטים שהשני עשה בשבילו.

ביחסים של נתינה מהלב החשבון הפוך: כל אחד מבני הזוג מתחשבן רק עם עצמו כדי להבטיח שהוא לא נותן לשני פחות. וזה איזון הנתינה מהלב.

אז רוצים יחסים של נתינה מהלב? דבר ראשון, זרקו לפח את המושג "תמורה", ולעולם אל תזכירו אותו יותר, כי זה הדבר שיוצר את כל ההתחשבנויות שלכם ואת כל הציפיות שלכם אחד מהשני. ומכאן והלאה אף פעם לא תתנו יותר משהו לשני בתמורה לדבר שהוא נתן, אלא סתם ככה כי התחשק לכם לעשות משהו בשבילו, סתם ככה כי הרגשתם אהבה אליו, סתם ככה כי נתינה ומחווה וויתור עם הדברים הטבעיים ביותר שלכם.

ואל תדאגו, לא תישארו רעבים, כי ביחסים של נתינת אהבה יש תמיד שני אנשים שבעים, מכיוון שכל אחד מקבל מהשני שפע של הכרה והערכה ותודה ועזרה ותמיכה. לכן ביחסים כאלה אף אחד לא מתלונן שהוא לא מקבל מספיק, ואף אחד לא מרגיש צורך להלל את הנתינה של עצמו, כי יש לידו תמיד פראייר שעושה את זה בשבילו.