מאז שהאדם הראשון האשים את חווה שהיא פיתתה אותו ל אכול מהפרי האסור, עסוקים בני זוג בכל רחבי תבל ובכל מרחבי ההיסטוריה בהעברת האשמה של כל בעיה אחד אל השני. ועיקר האומללות שבה מוצאים את עצמם כל כך הרבה בני זוג נובע מהאצבע המאשימה שכל אחד מהם מפנה אל השני.

ההאשמה מתחבאת כמעט בכל הערה:

• "אתה אף פעם לא שם את הדברים במקום"
• "הכלים שוב נשארו במדיח"
• "מיכל הדלק במכונית שוב ריק"

לכן כל הערה היא מריבה חדשה שיוצאת לדרך. אחר כך, אחרי שלוש שעות או שלושה ימים או שלושה שבועות שהשניים יירגעו, הם ידברו על מה שקרה כאילו הם מבינים בכלל מה באמת קרה, ואז יהיה סקס לוהט כאילו בכך הם פתרו את הבעיה, ואז הם ילכו לישון כאילו הכל בסדר ביניהם.

אבל שום דבר לא יהיה בסדר ביניהם אם הם ידברו רק על מה שקרה. כי אם הם לא ינסו גם להבין את הדחף הזה של כל אחד מהם להעביר את האחריות למה שקרה מעצמו אל השני, הם ימשיכו להשתתף שוב ושוב במשחק ההאשמות הזה, שלאט לאט נוגס ומחסל את האהבה ביניהם.

למה כל כך חשוב לכל אחד מאתנו להאשים את השני בכל בעיה שמתעוררת בינינו? זה לא מכיוון שאנחנו כל כך שונאים אותו, או בגלל שאנחנו כל כך בזים לו, אף על פי שאנחנו אומרים לו כל כך הרבה דברי שנאה ובוז. הסיבה היא אחרת לגמרי: כדי לא להרגיש שגם אנחנו אשמים בבעיה.

ולמה אנחנו מפחדים כל כך לקחת אחריות על החלק שלנו בבעיה? למה אנחנו מפחדים כל כך לומר למשל: לא הייתי בסדר, אתה צודק, פגעתי בך וזה לא מגיע לך, אני מתבייש במה שאמרתי? מה כל כך מפחיד להכיר בזה שלא היינו הוגנים, או שלא היינו צודקים, או שלא היינו נחמדים, או שלא היינו רגישים?

הפחד להכיר בטעות שלנו הוא אחד הפחדים העתיקים והעמוקים ביותר של כל אחד מאתנו, והוא הולך אתנו מאז ילדותנו. מאז ששיחקנו בארגז החול אנחנו מפחדים שלא יעריכו אותנו אם נהיה טיפשים כאלה שעושים טעויות כאלה. ואם לא יעריכו אותנו, מי יאהב אותנו? מי ישמור עלינו? מי ירצה לחבק אותנו?

המצוקה הזאת הולידה את מנגנון ההכחשה. זה מנגנון שמופעל באופן אוטומטי בכל מצב שבו עשינו משהו שאנחנו מתביישים בו כי הוא פוגע בדעה הטובה שיש לנו על עצמנו. זה מנגנון שמבטיח לנו הרגשה טובה לגבי עצמנו גם כשאנחנו עושים מעשים שלא בדיוק מצדיקים הרגשה טובה כזאת.

וכך המנגנון החמוד הזה משחרר אותנו מכל אמת לא נעימה על עצמנו, וגואל אותנו מכל הרגשת אחריות על מעשים לא יפים שעשינו, ופוטר אותנו מכל רגש אשמה. בזכות ההכחשה אנחנו יכולים לפגוע במישהו בלי להרגיש אשמים, בזכות ההכחשה אנחנו יכולים להיות מודעים רק לפגיעה כלפינו ולא לפגיעה מצדנו, ובזכות הכחשה אנחנו יכולים לשקר, לפגוע, לעצבן, להפר הבטחות, ועדיין להאמין שאין פגם בהתנהגות שלנו.

וכמובן, בזכות מנגנון ההכחשה אנחנו יכולים להאמין באמת ובתמים שבן הזוג שלנו אשם בכל מצב. אז כשאנחנו כועסים עליו בלי לראות גם את החלק של עצמנו אנחנו עושים את זה בתום לב, כי אנחנו משוכנעים שזאת האמת.

כלומר, כל המלחמות שלנו להבטיח שאנחנו לא אשמים הן באמת מלחמות לחיים ולמוות, כי כל הדימוי העצמי שלנו מוטל על כף המאזניים: אנחנו אף פעם לא טועים, אנחנו אף פעם לא אשמים, אנחנו תמיד צודקים ותמיד בסדר.

מה דרוש כדי שיהיה אי פעם סוף להאשמות האלה שלנו אחד את השני? ומה דרוש כדי שתהיה לנו אי פעם יכולת לראות את האחריות שלנו בדיוק כמו את האחריות שלו? אז כל מה שדרוש הוא רק מודעות להכחשת האחריות שלנו, ולאמת שאנחנו לא רוצים לדעת.