שתף
שלח לחבר
אימייל
אל תאמינו למי שאומר לכם שאינכם אוהבים מספיק את עצמכם. זאת קלישאה. כולנו אוהבים את עצמנו יותר מדי. מה שחסר לנו איננה אהבה לעצמנו אלא אהבה לזולת. אז במקום לבקר כל הזמן את האחרים, לא יזיק לנו להתחיל להכיר בשליליות שלנו.

אנשים רבים תפסו טרמפ על קלישאות פסיכולוגיות כדי להצדיק את התנהגותם ולהשתחרר מאחריות למעשיהם. ואחת הקלישאות הפופולריות ביותר היא שהקשיים שלנו נובעים מחוסר אהבה עצמית.

המיתוס הזה נולד מהמאמץ למצוא הסבר לשאלה מדוע אנחנו עושים כל כך הרבה דברים שפוגעים בעצמנו ובאנשים אחרים. אבל לא זו בלבד שאין בו שום הסבר, אלא שהוא יצר בעיה גדולה יותר מזו שהוא התיימר לפתור.

האמנם חסרה אהבה עצמית בעולם? הביטו סביבכם ותיווכחו בקלות שההיפך הוא הנכון: יש יותר מדי אהבה עצמית בעולם, ופחות מדי אהבה לזולת. עובדה: אנחנו מכירים הרבה מאוד אנשים טיפשים ודוחים ומשעממים, אבל אנחנו לא מכירים ולו אדם אחד שיודע שהוא טיפש או דוחה או משעמם.

נעשה שירות חשוב להתפתחות שלנו אם נפסיק לשאול אם אנחנו אוהבים את עצמנו או לא, ואם במקום זה נשאל את השאלה הנכונה: האם אנחנו אוהבים את מי שאנחנו באמת, או את התדמית שהמצאנו.

אכן יש בנו תכונות רבות שאנחנו רשאים להיות גאים בהן: אחריות, נדיבות, יצירתיות, אומץ, הגינות. אבל מה עם התכונות שאנחנו מתביישים בהן, כמו קטנוניות ועמידה על פרינציפים והתחשבנות ואטימות? ומה עם הערמומיות, ההתרברבות, הניכור, השלילה, השיפוטיות, השתלנות והאגרסיביות?

כולנו עושים לפעמים דברים נפלאים, אבל לפעמים אנחנו עושים גם דברים רעים מאוד: אנחנו פוגעים, מתעלמים, חושדים, מקנאים, מרכלים, משמיצים, מבקרים, מזלזלים. גם חלקים אלה הם שלנו, והם שותפים מלאים ופעילים בחיינו ובמי שאנחנו. האם אנחנו אוהבים גם אותם?

כמובן שלא. אף אחד לא אוהב את השליליות שלו, ואף אחד לא רוצה להכיר בקיומה אצלו. אז איך בכל זאת אנחנו מצליחים לאהוב את עצמנו, כשיש בנו כל כך הרבה חלקים שאנחנו לא אוהבים?

איך להתעלם מהשליליות שלנו

לשם כך המצאנו פטנט פסיכולוגי: מנגנוני הגנה שיאפשר לנו להעלים חלקים אלה מתודעתנו, וכך להגן עלינו מפני ידיעת משהו שאנחנו לא יכולים לסבול. ומה אנחנו לא מסוגלים לדעת? שהאגואיזם שלנו שולט בכל מעשינו. כך נוצר הלא-מודע שלנו. כאילו חילקנו את מוחנו על ידי מחיצה, שמאחוריה אנחנו זורקים כל מה שאנחנו לא אוהבים בעצמנו.

עכשיו יש לנו חלק אחד שרואה את כל נפלאותינו, וחלק שני שמקיומו אנחנו מתעלמים, שמאחסן את כל התכונות שאנחנו שונאים. כמו תרמיל קדמי שהוא חלון הראווה שלנו, ותרמיל גב שאנחנו לא יכולים לראות את תכולתו.

מנגנוני ההגנה האלה מתוחכמים מאין כמוהם:

הצדקת ההתנהגויות השליליות שלנו והפיכתן לתכונות חיוביות. כשמישהו אחר עושה משהו שלילי אנחנו מגנים אותו, וכאשר אנחנו עושים בדיוק אותו דבר אנחנו ממציאים הסבר: "הייתי חייב לומר מה אני חושב",  "אני מאוד מתחשב עד שפוגעים בי", "אני אף פעם לא פוגע באדם אחר ללא סיבה".

האשמת אנשים אחרים בטעויות שלנו: "הוא מוציא ממני את כל הרע", "היחס שלו גרם לי לאבד את השליטה", "בגללו הייתי חייבת לשקר ולהסתיר", "הוא גרם לי לדיכאון". ככל שאנחנו אשמים יותר, חזק יותר הצורך שלנו להאשים אחרים, כי אם מישהו אחר אשם אנחנו בסדר.

התמקדות בשלילה של האחרים. במקום להכיר בטעויות ובחסרונות אצלנו אנחנו מעבירים אותם אל הזולת, ואז נדמה לנו שנפטרנו מהם ושהם שייכים רק לו. "אתה חסר התחשבות", וזה אומר שאני כליל ההתחשבות. "אתה לא מקבל אותי כמו שאני", זה אומר שאני מקבלת אותו כמו שהוא.

מנגנוני ההגנה מאפשרים לנו למיין לצד הטוב ולצד הרע, ולשייך אותנו תמיד לצד הטוב. זה עושה סדר. אנחנו יודעים בדיוק מי הטוב הטוב ומי הרע, למי מגיעה התנצלות ומי ראוי לעונש, מי צריך להיות הסולח ומי הנסלח.

הם מאפשרים לנו להיות סלחניים כלפי החסרונות שלנו, וחסרי רחמים כלפי אותן התנהגויות עצמן אצל זולתנו. 

הם מאפשרים לנו לייחס לעצמנו תכונות חיוביות שאין בנו, ולהכחיש תכונות שליליות שקיימות בנו, וכך להחליף מה שישנו במה שאיננו, ומה שאיננו במה שישנו.

כך אנחנו יכולים "לא לדעת" מה שיש מאחורי המחיצה. וכך אנחנו יכולים להישאר עם דימוי עצמי מחמיא ומחניף אבל לא אמיתי.

מאוהבים בדימוי העצמי

דימוי עצמי הוא כמו בגד שאנחנו לובשים. אנחנו משקיעים הרבה מאוד בבחירת לבוש מתאים שיסתיר אזורים דוחים ויבליט אזורים אטרקטיביים. באותו אופן אנחנו תופרים לעצמנו פוזה שמסתירה את חלקינו הדוחים, ויוצרת אשליה שיש לנו מה שאין לנו ושאין לנו מה שיש לנו.

דימוי עצמי נוצר מלכתחילה במטרה להחליף את הדבר האמיתי לטובת דבר שאינו אמיתי. יצרנו אותו מתוך דמיוננו מכיוון שבעמקי לבנו אנחנו יודעים שאנחנו לא נפלאים כפי שאנחנו מתיימרים, ואנחנו יודעים שלעתים קרובות אנחנו נוהגים בחוסר הגינות, חושבים בחוסר היגיון, מגלים אדישות לזולת, ומרוכזים לגמרי בטובתנו האישית – וגם כשאנחנו טובים ומיטיבים יש תמיד מאחורי זה חשבון.

אכן אהבה עצמית היא המטרה האולטימטיבית שלנו. אבל אין טעם שנתאהב בפוזה. זוהי לא אהבה עצמית אלא יהירות וגאוותנות. ומכיוון שהאידיאליזציה הזאת היא לא מי שאנחנו באמת, אנחנו כפויים כל הזמן להתגונן בפני אפשרות של גילוי האמת. זה הופך אותנו להגנתיים.

אנחנו לא יכולים לאהוב את עצמנו באמת כל עוד אנחנו לא מוכנים להכיר בשליליות שלנו כחלק בלתי נפרד מאתנו. התנאי להכיר את עצמנו באופן אמיתי הוא הבסיס לכל אהבה אמיתית, לא רק כלפי עצמנו אלא גם כלפי בן זוגנו.

המשימה הגדולה ביותר שלנו, והקשה ביותר, היא להכיר את הצד השלילי המוכחש שבנו, לקבל אותו, ולדעת שהוא קיים בנו כמו שהוא קיים בכל אדם אחר. כשנכיר בו כחלק טבעי שאתו באנו כולנו לעולם לא יהיה עוד דבר שנתבייש בו. ואז לא נצטרך להיות כה רגישים לכל הערה ולכל התנגדות.

מה אנחנו אוהבים בעצמנו
האם התוכן עניין אותך?

 

מאמרים אחרונים

אנשים נוספים קראו גם

הוא והיא במיטת סדום

אם אתם מחפשים סטוצים, אתם מורידים את עצמכם לדרגת הנאה של שחרור הורמונים והפרשת נוזלים, בלי רוח ובלי נשמה. זה מה שבהמות מחפשות. אתם בטוחים שזה מה שאתם רוצים באמת?

איך לבחור ברגשות חיוביים

האם באמת עצב ותסכול ופחד וכעס ועלבון הם רגשות שליליים? אז תתפלאו, אלה רגשות חיוביים מאוד, אם נבין את תפקידם.

אל תאמינו למי שאומר לכם שאינכם אוהבים מספיק את עצמכם. זאת קלישאה. כולנו אוהבים את עצמנו יותר מדי. מה שחסר לנו איננה אהבה לעצמנו אלא אהבה לזולת. אז במקום לבקר כל הזמן את האחרים, לא יזיק לנו להתחיל להכיר בשליליות שלנו.

אנשים רבים תפסו טרמפ על קלישאות פסיכולוגיות כדי להצדיק את התנהגותם ולהשתחרר מאחריות למעשיהם. ואחת הקלישאות הפופולריות ביותר היא שהקשיים שלנו נובעים מחוסר אהבה עצמית.

המיתוס הזה נולד מהמאמץ למצוא הסבר לשאלה מדוע אנחנו עושים כל כך הרבה דברים שפוגעים בעצמנו ובאנשים אחרים. אבל לא זו בלבד שאין בו שום הסבר, אלא שהוא יצר בעיה גדולה יותר מזו שהוא התיימר לפתור.

האמנם חסרה אהבה עצמית בעולם? הביטו סביבכם ותיווכחו בקלות שההיפך הוא הנכון: יש יותר מדי אהבה עצמית בעולם, ופחות מדי אהבה לזולת. עובדה: אנחנו מכירים הרבה מאוד אנשים טיפשים ודוחים ומשעממים, אבל אנחנו לא מכירים ולו אדם אחד שיודע שהוא טיפש או דוחה או משעמם.

נעשה שירות חשוב להתפתחות שלנו אם נפסיק לשאול אם אנחנו אוהבים את עצמנו או לא, ואם במקום זה נשאל את השאלה הנכונה: האם אנחנו אוהבים את מי שאנחנו באמת, או את התדמית שהמצאנו.

אכן יש בנו תכונות רבות שאנחנו רשאים להיות גאים בהן: אחריות, נדיבות, יצירתיות, אומץ, הגינות. אבל מה עם התכונות שאנחנו מתביישים בהן, כמו קטנוניות ועמידה על פרינציפים והתחשבנות ואטימות? ומה עם הערמומיות, ההתרברבות, הניכור, השלילה, השיפוטיות, השתלנות והאגרסיביות?

כולנו עושים לפעמים דברים נפלאים, אבל לפעמים אנחנו עושים גם דברים רעים מאוד: אנחנו פוגעים, מתעלמים, חושדים, מקנאים, מרכלים, משמיצים, מבקרים, מזלזלים. גם חלקים אלה הם שלנו, והם שותפים מלאים ופעילים בחיינו ובמי שאנחנו. האם אנחנו אוהבים גם אותם?

כמובן שלא. אף אחד לא אוהב את השליליות שלו, ואף אחד לא רוצה להכיר בקיומה אצלו. אז איך בכל זאת אנחנו מצליחים לאהוב את עצמנו, כשיש בנו כל כך הרבה חלקים שאנחנו לא אוהבים?

איך להתעלם מהשליליות שלנו

לשם כך המצאנו פטנט פסיכולוגי: מנגנוני הגנה שיאפשר לנו להעלים חלקים אלה מתודעתנו, וכך להגן עלינו מפני ידיעת משהו שאנחנו לא יכולים לסבול. ומה אנחנו לא מסוגלים לדעת? שהאגואיזם שלנו שולט בכל מעשינו. כך נוצר הלא-מודע שלנו. כאילו חילקנו את מוחנו על ידי מחיצה, שמאחוריה אנחנו זורקים כל מה שאנחנו לא אוהבים בעצמנו.

עכשיו יש לנו חלק אחד שרואה את כל נפלאותינו, וחלק שני שמקיומו אנחנו מתעלמים, שמאחסן את כל התכונות שאנחנו שונאים. כמו תרמיל קדמי שהוא חלון הראווה שלנו, ותרמיל גב שאנחנו לא יכולים לראות את תכולתו.

מנגנוני ההגנה האלה מתוחכמים מאין כמוהם:

הצדקת ההתנהגויות השליליות שלנו והפיכתן לתכונות חיוביות. כשמישהו אחר עושה משהו שלילי אנחנו מגנים אותו, וכאשר אנחנו עושים בדיוק אותו דבר אנחנו ממציאים הסבר: "הייתי חייב לומר מה אני חושב",  "אני מאוד מתחשב עד שפוגעים בי", "אני אף פעם לא פוגע באדם אחר ללא סיבה".

האשמת אנשים אחרים בטעויות שלנו: "הוא מוציא ממני את כל הרע", "היחס שלו גרם לי לאבד את השליטה", "בגללו הייתי חייבת לשקר ולהסתיר", "הוא גרם לי לדיכאון". ככל שאנחנו אשמים יותר, חזק יותר הצורך שלנו להאשים אחרים, כי אם מישהו אחר אשם אנחנו בסדר.

התמקדות בשלילה של האחרים. במקום להכיר בטעויות ובחסרונות אצלנו אנחנו מעבירים אותם אל הזולת, ואז נדמה לנו שנפטרנו מהם ושהם שייכים רק לו. "אתה חסר התחשבות", וזה אומר שאני כליל ההתחשבות. "אתה לא מקבל אותי כמו שאני", זה אומר שאני מקבלת אותו כמו שהוא.

מנגנוני ההגנה מאפשרים לנו למיין לצד הטוב ולצד הרע, ולשייך אותנו תמיד לצד הטוב. זה עושה סדר. אנחנו יודעים בדיוק מי הטוב הטוב ומי הרע, למי מגיעה התנצלות ומי ראוי לעונש, מי צריך להיות הסולח ומי הנסלח.

הם מאפשרים לנו להיות סלחניים כלפי החסרונות שלנו, וחסרי רחמים כלפי אותן התנהגויות עצמן אצל זולתנו. 

הם מאפשרים לנו לייחס לעצמנו תכונות חיוביות שאין בנו, ולהכחיש תכונות שליליות שקיימות בנו, וכך להחליף מה שישנו במה שאיננו, ומה שאיננו במה שישנו.

כך אנחנו יכולים "לא לדעת" מה שיש מאחורי המחיצה. וכך אנחנו יכולים להישאר עם דימוי עצמי מחמיא ומחניף אבל לא אמיתי.

מאוהבים בדימוי העצמי

דימוי עצמי הוא כמו בגד שאנחנו לובשים. אנחנו משקיעים הרבה מאוד בבחירת לבוש מתאים שיסתיר אזורים דוחים ויבליט אזורים אטרקטיביים. באותו אופן אנחנו תופרים לעצמנו פוזה שמסתירה את חלקינו הדוחים, ויוצרת אשליה שיש לנו מה שאין לנו ושאין לנו מה שיש לנו.

דימוי עצמי נוצר מלכתחילה במטרה להחליף את הדבר האמיתי לטובת דבר שאינו אמיתי. יצרנו אותו מתוך דמיוננו מכיוון שבעמקי לבנו אנחנו יודעים שאנחנו לא נפלאים כפי שאנחנו מתיימרים, ואנחנו יודעים שלעתים קרובות אנחנו נוהגים בחוסר הגינות, חושבים בחוסר היגיון, מגלים אדישות לזולת, ומרוכזים לגמרי בטובתנו האישית – וגם כשאנחנו טובים ומיטיבים יש תמיד מאחורי זה חשבון.

אכן אהבה עצמית היא המטרה האולטימטיבית שלנו. אבל אין טעם שנתאהב בפוזה. זוהי לא אהבה עצמית אלא יהירות וגאוותנות. ומכיוון שהאידיאליזציה הזאת היא לא מי שאנחנו באמת, אנחנו כפויים כל הזמן להתגונן בפני אפשרות של גילוי האמת. זה הופך אותנו להגנתיים.

אנחנו לא יכולים לאהוב את עצמנו באמת כל עוד אנחנו לא מוכנים להכיר בשליליות שלנו כחלק בלתי נפרד מאתנו. התנאי להכיר את עצמנו באופן אמיתי הוא הבסיס לכל אהבה אמיתית, לא רק כלפי עצמנו אלא גם כלפי בן זוגנו.

המשימה הגדולה ביותר שלנו, והקשה ביותר, היא להכיר את הצד השלילי המוכחש שבנו, לקבל אותו, ולדעת שהוא קיים בנו כמו שהוא קיים בכל אדם אחר. כשנכיר בו כחלק טבעי שאתו באנו כולנו לעולם לא יהיה עוד דבר שנתבייש בו. ואז לא נצטרך להיות כה רגישים לכל הערה ולכל התנגדות.

מה אנחנו אוהבים בעצמנו
האם התוכן עניין אותך?

 

מאמרים אחרונים

אנשים נוספים קראו גם

המעניקה

אם את נותנת המון לסובבים אותך, ואת מרגישה שכולם מאכזבים אותך כי הם לא מתייחסים אלייך באותה צורה, בדקי אם את שייכת לטיפוס הזה. זה ילמד אותך איך להמשיך להיות הנותנת הגדולה, אבל בלי הציפייה לתמורה ובלי הרגשת האכזבה.

שיחה 9: היריבים מתחילים להיות חברים

בשיחה התשיעית אתם פוגשים את הצד המואר שלכם, אותו צד שאתם מפעילים כשאתם מפרגנים וסולחים ומתחשבים ואכפתיים. ואתם לומדים לרתום את הצד הזה למאבק שאתם מנהלים נגד הצד האפל שלכם, אותו צד שאתם מפעילים כשאתם מתחשבנים ומאשימים וכועסים, אותו צד שאחראי לכל הקשיים בתקשורת שלכם.

השופטת

לשפוט, לבקר, להיות צודקת, לחנך ולהטיף מוסר, אלה הרגלים בולטים בהתנהגותך אם את שייכת לטיפוס הזה. למדי איך לעטוף את דעותייך בנימה רכה, ובדקי איזה מהדברים שאת נוהגת לבקר נמצאים גם אצלך.

הכוח המרפא של התנצלות אמיתית בזוגיות

רבים מדי בינינו לא מכירים בכלל התנצלות אמיתית, וכל מה שהם מסוגלים לתת היא התנצלות חמוצה או התנצלות מזויפת או התנצלות מניפולטיבית, שעושה יותר רע מאשר טוב.

סגירת תפריט

הרשמו עכשיו לניוזלטר של ד"ר צביה גרנות וקבלו מדי בוקר מאמר מטלטל:

מרגישים שאתם זקוקים לעזרה?
צרו איתי קשר וביחד נשקם את הזוגיות