שתף
שלח לחבר
אימייל
האישה שינתה את המציאות, אבל התהליך לא הסתיים, ואת השינוי העיקרי היא עתידה להביא בשלב הבא של רכישת העצמאות: עוצמה נשית רכה במקום האגרסיביות הגברית השורטת.

המעגל הראשון: התעוררות

החוויה הנשית שלי עברה כמה תהפוכות, והן שזורות בתמורות שעברו על הנשים כולן. יחד עם כל בנות מיני חוויתי מהפכה ששינתה חוקים והפכה על פיהם סדרי עולם, יחד אתן עשיתי מאמצים גדולים להיחלץ מקורי הנזקקוּת שבהם היינו שבויות, ויחד אתן מצאתי את עצמי על מפתן המציאות החדשה, כשאנחנו מחפשות ביטוי לזהות נשית חדשה.

את צעדי הראשונים כאישה בוגרת עשיתי כמו נווד בארץ חדשה, המחפש מפה של יחסי הכוחות כדי לזהות איפה הכוח ואיפה החולשה. עדיין האמנתי שבטוח יותר להיכנע לכוח מאשר להיות נגדו, ועדיין חשבתי שבכך אני מבטיחה את עצמי. אבל לא היה זה אלא ביטחון מדומה, שרק מנע ממרדנותי המודחקת לבטא את עצמה.

באתי מעולם מסודר של חלוקה ברורה בין גברים ונשים, עם תפקידים מוגדרים לכל אחד מהמינים. גבר אמור להיות חזק ואישה אמורה להיות חלשה. גבר אמור להיות פעיל ושאפתן ואישה אמורה להיות ותרנית ופסיבית. גבר אמור להיות מעשי ותכליתי ואישה אמורה להיות אינטואיטיבית ורגישה.

ובעולם הזה שממנו באתי ברור היה עם איזה צד הייתי אמורה להזדהות. אבל בעולם שאליו הגעתי שררה בעיקר עמימות. שום דבר לא היה ברור עוד. מצאתי את עצמי על הגדר, רוטנת מדי על חוסר הצדק בעיני העולם הישן, מסתייגת מדי מהלוחמנות החדשה בעיני העולם החדש.

המקום הנוח ביותר היה באזור האפור, במקום שבו יכולתי לעקם את האף למוסכמות הישנות, בעודי מקווה שגל השחרור לא יציף אותי. אכן טיפחתי חלומות על הצלחה והישגים, אבל הרשיתי לעצמי לטפח תלות בגבר החזק שלידי.

עד שהתחלתי לשמוע בתוכי לחישה שעלתה וגברה והפכה לזעקה: האם אני היא זו בעלת העיניים המושפלות? האם אני היא הילדה הקטנה הזאת שאינה מסוגלת לדאוג לעצמה? וכששמעתי את הקול, הסמכות הגברית לא היתה עוד בעיני ביטחון אלא בלם.

המעגל השני: זהות מדומה

זאת היתה נקודת המפנה. גיליתי שיש בי רצונות שלא ידעתי על קיומם. לא רציתי עוד להיות חלק מהבעיה, רציתי להיות חלק מהפתרון. התחלתי לקרוא כל ספר על נשים ועצמאות שמצאתי בחנויות, הלכתי להרצאות, חיפשתי דרכים להתחבר. הייתי כמו אישה מאוהבת שמצאה סוף סוף את הנשמה התאומה שלה, והרגשתי שסוף סוף אני הולכת בעקבות ייעודי.

את המניע שלי שאבתי מתוך הצעקה המשותפת, שעזרה לי להרגיש שייכת לכוח צודק. אבל כמו אצל נשים רבות, גם אצלי היה זה מעבר מהיר מדי וחד מדי, בלי ההדרגתיות הדרושה כדי לאפשר היערכות פנימית מתאימה. וכמו נשים רבות נכנסתי גם אני להלוך נפש לוחמני, במאמץ להדביק את הפיגור ולפצות על מה שהוחמץ.

בשם עקרונות הצדק אימצתי התנגדות גלויה כלפי כל ניסיון לדחוק אותי למושב האחורי. ואם קודם הייתי כמעט כל הזמן בכוננות עלבון, עתה הייתי כמעט כל הזמן בכוננות תקיפה. כל הזדמנות לסרב, לדחות ולהתריס חיזקה בי את האמונה שהנה אני נותנת סוף סוף ביטוי לאמת הפנימית שלי.

אבל אז באה הממשות, שאמורה היתה לשמש כר פעולה לחלום, והבהירה לי שתוקפנותי לא היתה אלא מצב נפשי הגנתי, ושרחוקה הייתי עדיין מהעוצמה שייחסתי לעצמי. עוד לא למדתי שאסור שאביט במישהו מלמטה, אבל גם לא מלמעלה. ועוד לא תפסתי שאסור שאהיה פסיבית, אבל גם לא אגרסיבית. ועוד לא הבנתי שלומר מה שאני חושבת לא עושה אותי אישה עצמאית.

במבט לאחור ברור לי שכמו נשים רבות, גם אני לא פירשתי נכון את תמורות הזמנים. במקום לנסות להבין למה מצפים ממני החיים שנתנו לי עצמאות וחופש, לא חיפשתי אלא דרך לשנות את מבנה הנדנדה: מי שהיה קודם למטה יעלה מעלה, ומי שהיה קודם למעלה יואיל בטובו לתפוס מקום למטה.

על סף המעגל השלישי: עוצמה שבאה מתבונה

מחשבה מהפכנית חייבת לפנות אל העבר שהיא מבקשת לעקור, כי בדיוק בהיפוך הערכים שהוא מייצג טמונים זרעי השינוי שהיא מבקשת לחולל. במקביל עליה להיות מכוונת אל העתיד, כי את העתיד היא מבשרת ולאישורו היא מצפה.

ואילו מסלול המחאה הנשית נעצר בשלב של המאבק לעקירת שורשי העבר, בלי לגלות את הכיוון שיוביל אותה אל העתיד. התפתחותן של המוני נשים נתקעה בשלב הכעס על העבר ובמאמץ לחפש פיצוי עליו, בלי שיידעו לאן הן מתכוונות לנוע, ומי הן מתכוונות להיות.

התחלנו את הדרך בציפייה להיות מי שקובעות את כללי המשחק החדשים. אבל למעשה רק החלפנו את תדמית הילדה הטובה בתדמית הילדה הרעה. את התלות שלנו באישור גברי לא הכחדנו, ומהזדקקות להערצה גברית לא השתחררנו. לכן עצמאות אמיתית לא מימשנו, כי שום עצמאות לא יכולה להיוולד מזרעים של תלות והזדקקות.

הגל הראשון של התנועה הפמיניסטית התאפיין במצעד ישיר אל עתיד צודק יותר. את הגל השני מאפיין בעיקר בלבול לגבי תפקידנו כנשים שיש להן הכוח להטביע חותם חזק. אבל על מפתן הגל השלישי כבר ברור שמדובר בצורך לפרש מחדש את השליחות שלנו.

אני לא מאמינה שחוסר הצדק בחברה אפשר לפתור באותם אמצעי לחימה שיצרו אותו. אני גם לא מאמינה ששוויון אפשר לתבוע ולדרוש. אני מאמינה שצדק ושוויון צריך ליצור על ידי ברית חדשה בין המינים היריבים.

אני לא יודעת עדיין לאן אנחנו הולכות מכאן והלאה. אבל אני בוטחת לגמרי במסע החיים שלנו, ובמשימה שלנו ללכת למרחק הגדול ביותר לקראת עידן של שלום פנימי וחיצוני.

האם התוכן עניין אותך?

אימון זוגי ואישי באינסטגרם

מאמרים אחרונים

אנשים נוספים קראו גם

הדילמה בין אני ובין אנחנו

הקונפליקט הזה בין הרצון ללכת בדרך שלנו, ובין הרצון למצוא דרך משותפת עם האדם שאנחנו אוהבים, הוא בעצם קונפליקט בין סיפוקים מיידיים ובין סיפוקים ארוכי טווח ובעלי משמעות, וזאת תמיד הבחירה החשובה ביותר שלנו.

מעבר מקנאה לאמון

אל תאמינו לשום הבטחות של נאמנות לנצח, לא של בן זוגכם ולא של עצמכם. אתם לא יכולים לדעת מה יקרה. אבל אתם יכולים לבטוח באמון ביניכם אם כל אחד מכם יתחייב להיות אחראי לאמון ולביטחון של השני.

מהגמד הפנימי לענק שבפנים

יש בתוכנו גמד מרושע שמרסק את העצמי שלנו. אבל יש בתוכנו גם ענק שמכיר את יכולותינו. אז הקשיבו לשיחה הזאת כדי להאמין לחלק שמאמין בכם.

מודעות היא ענווה

יהירות, התפארות, התנשאות – לא תמצא אותן אצל אדם בעל מודעות אמיתית. מה כן? את המובן האמיתי של המושג “בגובה העיניים”.

האישה שינתה את המציאות, אבל התהליך לא הסתיים, ואת השינוי העיקרי היא עתידה להביא בשלב הבא של רכישת העצמאות: עוצמה נשית רכה במקום האגרסיביות הגברית השורטת.

המעגל הראשון: התעוררות

החוויה הנשית שלי עברה כמה תהפוכות, והן שזורות בתמורות שעברו על הנשים כולן. יחד עם כל בנות מיני חוויתי מהפכה ששינתה חוקים והפכה על פיהם סדרי עולם, יחד אתן עשיתי מאמצים גדולים להיחלץ מקורי הנזקקוּת שבהם היינו שבויות, ויחד אתן מצאתי את עצמי על מפתן המציאות החדשה, כשאנחנו מחפשות ביטוי לזהות נשית חדשה.

את צעדי הראשונים כאישה בוגרת עשיתי כמו נווד בארץ חדשה, המחפש מפה של יחסי הכוחות כדי לזהות איפה הכוח ואיפה החולשה. עדיין האמנתי שבטוח יותר להיכנע לכוח מאשר להיות נגדו, ועדיין חשבתי שבכך אני מבטיחה את עצמי. אבל לא היה זה אלא ביטחון מדומה, שרק מנע ממרדנותי המודחקת לבטא את עצמה.

באתי מעולם מסודר של חלוקה ברורה בין גברים ונשים, עם תפקידים מוגדרים לכל אחד מהמינים. גבר אמור להיות חזק ואישה אמורה להיות חלשה. גבר אמור להיות פעיל ושאפתן ואישה אמורה להיות ותרנית ופסיבית. גבר אמור להיות מעשי ותכליתי ואישה אמורה להיות אינטואיטיבית ורגישה.

ובעולם הזה שממנו באתי ברור היה עם איזה צד הייתי אמורה להזדהות. אבל בעולם שאליו הגעתי שררה בעיקר עמימות. שום דבר לא היה ברור עוד. מצאתי את עצמי על הגדר, רוטנת מדי על חוסר הצדק בעיני העולם הישן, מסתייגת מדי מהלוחמנות החדשה בעיני העולם החדש.

המקום הנוח ביותר היה באזור האפור, במקום שבו יכולתי לעקם את האף למוסכמות הישנות, בעודי מקווה שגל השחרור לא יציף אותי. אכן טיפחתי חלומות על הצלחה והישגים, אבל הרשיתי לעצמי לטפח תלות בגבר החזק שלידי.

עד שהתחלתי לשמוע בתוכי לחישה שעלתה וגברה והפכה לזעקה: האם אני היא זו בעלת העיניים המושפלות? האם אני היא הילדה הקטנה הזאת שאינה מסוגלת לדאוג לעצמה? וכששמעתי את הקול, הסמכות הגברית לא היתה עוד בעיני ביטחון אלא בלם.

המעגל השני: זהות מדומה

זאת היתה נקודת המפנה. גיליתי שיש בי רצונות שלא ידעתי על קיומם. לא רציתי עוד להיות חלק מהבעיה, רציתי להיות חלק מהפתרון. התחלתי לקרוא כל ספר על נשים ועצמאות שמצאתי בחנויות, הלכתי להרצאות, חיפשתי דרכים להתחבר. הייתי כמו אישה מאוהבת שמצאה סוף סוף את הנשמה התאומה שלה, והרגשתי שסוף סוף אני הולכת בעקבות ייעודי.

את המניע שלי שאבתי מתוך הצעקה המשותפת, שעזרה לי להרגיש שייכת לכוח צודק. אבל כמו אצל נשים רבות, גם אצלי היה זה מעבר מהיר מדי וחד מדי, בלי ההדרגתיות הדרושה כדי לאפשר היערכות פנימית מתאימה. וכמו נשים רבות נכנסתי גם אני להלוך נפש לוחמני, במאמץ להדביק את הפיגור ולפצות על מה שהוחמץ.

בשם עקרונות הצדק אימצתי התנגדות גלויה כלפי כל ניסיון לדחוק אותי למושב האחורי. ואם קודם הייתי כמעט כל הזמן בכוננות עלבון, עתה הייתי כמעט כל הזמן בכוננות תקיפה. כל הזדמנות לסרב, לדחות ולהתריס חיזקה בי את האמונה שהנה אני נותנת סוף סוף ביטוי לאמת הפנימית שלי.

אבל אז באה הממשות, שאמורה היתה לשמש כר פעולה לחלום, והבהירה לי שתוקפנותי לא היתה אלא מצב נפשי הגנתי, ושרחוקה הייתי עדיין מהעוצמה שייחסתי לעצמי. עוד לא למדתי שאסור שאביט במישהו מלמטה, אבל גם לא מלמעלה. ועוד לא תפסתי שאסור שאהיה פסיבית, אבל גם לא אגרסיבית. ועוד לא הבנתי שלומר מה שאני חושבת לא עושה אותי אישה עצמאית.

במבט לאחור ברור לי שכמו נשים רבות, גם אני לא פירשתי נכון את תמורות הזמנים. במקום לנסות להבין למה מצפים ממני החיים שנתנו לי עצמאות וחופש, לא חיפשתי אלא דרך לשנות את מבנה הנדנדה: מי שהיה קודם למטה יעלה מעלה, ומי שהיה קודם למעלה יואיל בטובו לתפוס מקום למטה.

על סף המעגל השלישי: עוצמה שבאה מתבונה

מחשבה מהפכנית חייבת לפנות אל העבר שהיא מבקשת לעקור, כי בדיוק בהיפוך הערכים שהוא מייצג טמונים זרעי השינוי שהיא מבקשת לחולל. במקביל עליה להיות מכוונת אל העתיד, כי את העתיד היא מבשרת ולאישורו היא מצפה.

ואילו מסלול המחאה הנשית נעצר בשלב של המאבק לעקירת שורשי העבר, בלי לגלות את הכיוון שיוביל אותה אל העתיד. התפתחותן של המוני נשים נתקעה בשלב הכעס על העבר ובמאמץ לחפש פיצוי עליו, בלי שיידעו לאן הן מתכוונות לנוע, ומי הן מתכוונות להיות.

התחלנו את הדרך בציפייה להיות מי שקובעות את כללי המשחק החדשים. אבל למעשה רק החלפנו את תדמית הילדה הטובה בתדמית הילדה הרעה. את התלות שלנו באישור גברי לא הכחדנו, ומהזדקקות להערצה גברית לא השתחררנו. לכן עצמאות אמיתית לא מימשנו, כי שום עצמאות לא יכולה להיוולד מזרעים של תלות והזדקקות.

הגל הראשון של התנועה הפמיניסטית התאפיין במצעד ישיר אל עתיד צודק יותר. את הגל השני מאפיין בעיקר בלבול לגבי תפקידנו כנשים שיש להן הכוח להטביע חותם חזק. אבל על מפתן הגל השלישי כבר ברור שמדובר בצורך לפרש מחדש את השליחות שלנו.

אני לא מאמינה שחוסר הצדק בחברה אפשר לפתור באותם אמצעי לחימה שיצרו אותו. אני גם לא מאמינה ששוויון אפשר לתבוע ולדרוש. אני מאמינה שצדק ושוויון צריך ליצור על ידי ברית חדשה בין המינים היריבים.

אני לא יודעת עדיין לאן אנחנו הולכות מכאן והלאה. אבל אני בוטחת לגמרי במסע החיים שלנו, ובמשימה שלנו ללכת למרחק הגדול ביותר לקראת עידן של שלום פנימי וחיצוני.

האם התוכן עניין אותך?

 

אימון זוגי ואישי באינסטגרם

מאמרים אחרונים

אנשים נוספים קראו גם

האם שיח זוגי בלי לריב אפשרי?

הסיבה שאתם לא מצליחים לדבר ביניכם בלי לריב היא שאתם לא עומדים בכללים של תקשורת מקרבת, ואתם נשארים עם התקשורת המרחיקה שאתם מכירים כל כך טוב.

הנהנתנית

אם את מרגישה טוב רק במרכז החברתי, וחוויות וריגושים הם המותגים שלך, את שייכת כנראה לטיפוס הזה. למדי להכיר גם את המשמעות שמתחת לפני השטח, כדי לתת איכות מספקת יותר להנאות שלך.

סגירת תפריט

הרשמו עכשיו לניוזלטר של ד"ר צביה גרנות וקבלו מדי בוקר מאמר מטלטל:

צריכים עזרה? צרו איתי קשר

כתובת: ארלוזורוב 124, דירה 5, תל אביב
חניה חינם לבאי הקליניקה