פשיטת הרגל של מוסד הנישואים הביאה לדגם זוגי חדש של "יחד ולחוד": בני הזוג שומרים כל אחד על פרטיות המגורים שלו, ונפגשים רק כאשר רוצים להיות יחד.

היתרונות של יחסים כאלה ברורים וגלויים לעין. בני הזוג יכולים לשמר את היחסים בשלב הרומנטי. הקשר ביניהם בנוי ממפגשים, מגעגועים, מציפייה, ומאפשר לתחזק את הניצוץ זמן רב. יש ריגושים, יש מתח, יש להט, הדברים אינם מובנים מאליהם, הסיכוי לשחיקה קטן יותר, הסבירות להיקלע למריבות בגלל מברשת השיניים נמוכה, וחדר המיטות משמש לקרבה ואינטימיות ולא כחדר הפיהוקים.

אבל בסיפור הזה יש גם מגבלות רבות, יש בו גם מוקשים רבים, הוא דורש תנאים נוקשים, והקשיים שכרוכים בו רבים אולי מיתרונותיו. לכן הוא לא מתאים לכל זוג, ולכן אין כאן המלצה לרוץ ולוותר על מגורים משותפים. יש כאן רק הצגתה של דרך אלטרנטיבית, תוך הדגשה שהיא מוצעת רק למי שיכול להתמודד עם כל המורכבות ועם כל הסיבוכים שלה.

ללא משענת חיצונית

בראש ובראשונה חייב כל זוג שחושב על אופציה זאת לקחת בחשבון שמסגרת של "יחד לחוד" היא הרבה יותר תובענית ממסגרת המקבלת תוקף חוקי של חופה כדת או חוזה כדין. כשאין רכוש משותף, כשאין חשבון משותף, כשאין ילדים משותפים, כשאין כתובת משותפת, וכשאין סמכות חיצונית שקובעת את המסגרת, חייבת השותפות הזוגית לשאוב את כל ההגנות והמחויבויות שלה מתוך עצמה בלבד.

כדי שמערכת כזאת תהיה יציבה, חייבים שני השותפים לקום כל בוקר בהרגשה ברורה שיש להם קשר ודאי ומחייב, ושלא מדובר במשהו שחולף עם הרוח. גם אם לשניהם יש מעגל חיים פרטי וזמן פרטי ורכוש פרטי ומשפחה פרטית, חייב כל אחד מהם לדעת שנוכחותו היא עובדה לא רק בימים של ה"יחד" אלא גם בימים של ה"לחוד".

ומעל הכל, בגלל החופש הרב שיש להם, חייב כל אחד מהם להיות בטוח בנאמנות של שותפו. מערכת כזאת, שאמורה להחזיק את עצמה בלי להיות כפופה לחוזים, לכללים, לנורמות ולמוסכמות חברתיות, יכולה לצמוח אך ורק בין שני אנשים בעלי בגרות נפשית, שסומכים אחד על השני, שנותנים איש לרעותו סיבה טובה לתת אמון, ושפועלים כל הזמן, ובכל דרך, לגרום הרגשת ביטחון זה לזה.

גבר ואישה שבוחרים לתת חופש כה רב זה לזו, צריכים להיות מודעים מאוד לחרדת הנטישה ולחרדת הבגידה הקיימות אצל כל אחד. וכדי שהיחסים ייבנו על קרקע איתנה הם חייבים להחליף את הפחד באמון. ואמון יכול להיווצר רק כאשר כל אחד מהשותפים ער לחובתו ולאחריותו להבטיח שבן זוגו יהיה בטוח באהבתו ובנאמנותו.

המבחן לבגרותנו הנפשית היא אפוא ביכולתנו ליצור מערכת יחסים פתוחה וגלויה, שבה איש אינו עושה דבר מאחורי גבו של חברו, איש אינו פוגע בחברו ואיש אינו שומר סודות לעצמו.

למי זה לא מתאים

גישה זו של יחסי יחד-לחוד יכולה להבטיח בני זוג מפני משברים שונים האורבים בדרך כלל לשותפות תחת קורת גג אחת. אבל גישה זו יכולה גם להאיץ את הכשל הבין-אישי כאשר התנאים האובייקטיביים אינם בשלים לכך.

באילו מקרים זוגיות של "יחד לחוד" אינה רעיון טוב?

1. זה רעיון גרוע כאשר המצב הכלכלי אינו מאפשר זאת. שתי כתובות פירושן שהכל כפול: פעמיים משק בית, פעמיים חשבונות, פעמיים סופרמרקט, ואולי פעמיים שכר דירה. לכן, לפני שאתם בוחרים בזוגיות כזאת, אנא בדקו היטב את היתרה שלכם בבנק.

2. זה רעיון גרוע כאשר בני הזוג נמצאים בגיל שבו הם עדיין רוצים להקים משפחה ולהביא ילדים לעולם. לכן בעודכם מפנטזים על רומן בשני בתים, חשבו היטב גם על הדברים שאתם עלולים להחמיץ.

3. זה רעיון גרוע כאשר אחד מבני הזוג בוחר במגורים נפרדים כדי להשאיר לעצמו אופציות פתוחות. הפתיל של יחסים כאלה קצר מאוד.

4. זה רעיון גרוע כאשר אחד מבני הזוג רוצה קשר מחייב על כל המשתמע מזה. חוסר איזון גורם לכך שהצד המעוניין במגורים משותפים הופך בהדרגה לצד הנחות. הוא משקיע יותר, הוא מוותר יותר, הוא מנסה כל הזמן למצוא חן ולעשות רושם טוב, והוא חושש לבטא את קשייו האמיתיים שמא בן זוגו יקום ויעזוב.

מה לעשות כדי להצליח

הפרדת כוחות יכולה כאמור להיות סיפור אהבה רק אצל בני זוג בוגרים בנפשם. אם כי גם יחסי נישואין או יחסי חוזה לא יחזיקו מעמד בלי בגרות נפשית של שני השותפים, כי כשאין בגרות נפשית, גם ערמות של חוזים לא יחזיקו שניים יחדיו. שום מבנה ושום מסגרת אין בהם כדי להחזיק יחד שני אנשים שאינם מסוגלים לתת זה לזה הרגשה שהם אהובים, רצויים ומסופקים.

אז אם אתם רוצים מערכת יחסים יציבה בלי לוותר על הפרטיות שלכם, ואם אין לכם בעיות כלכליות, ואם אתם לא מתכוונים להקים משפחה, ואם לא אכפת לכם מה יגידו, ואם אתם מסוגלים להתחייב שבן זוגכם ירגיש בטוח באהבתכם ובנאמנותכם, לכו על זה. אבל קחו אתכם את הלקח הבא:

אהבה לא בוגרת תדעך במוקדם או במאוחר בין שאתם גרים בבית אחד ובין שאתם חיים בשתי פלנטות שונות, ואהבה בוגרת אינה מתכּלה אלא רק מתעצמת וגוברת בכל צורה ומבנה של מסגרת יחסים.