שתף
שלח לחבר
אימייל
כולנו חיים בקונפליקט פנימי בין צורך אחד לשמור על אינדיווידואליות, ובין הצורך השני לשמור על שייכות למערכת זוגית. והצלחת היחסים תלויה בהבנה מה באמת חשוב לנו יותר.
  • האם יצירת אחדות זוגית חייבת לבוא על חשבון טשטוש הגבולות האישיים של בני הזוג?
  • האם קרבה ואינטימיות חייבות לכרסם באינדיווידואליות של בני הזוג?
  • איך להיות "אני" שלם ובעל גבולות מוגדרים, ויחד עם זה להיות חלק פעיל ויצירתי ב"אנחנו"?
  • איך אפשר להיות מחויבים להצלחתה של מערכת יחסים, בלי לוותר על הדברים החשובים לנו באופן אישי?
  • איך נבטיח שאנחנו מגשימים את הדברים החשובים לנו באופן אישי בלי לפגוע באחדות הזוגית?

אלה הדילמות של כל מי שמעורב במערכת יחסים. האם יש דרך לתת ביטוי לשני הצרכים האלה באופן מאוזן?
אכן לכאורה, אינדיווידואליות ושייכות הן דבר והיפוכו: זאת מושכת לכיוון של התרכזות בעצמנו, וזו מושכת לכיוון של התמסרות למישהו אחר. ולכאורה שתיים אלה אינן יכולות לחיות ביחד. אבל הסתירה הזאת קיימת רק בראייה שטחית. בראייה עמוקה יותר, שני הצרכים האלה אינם אלא שני חלקים של אותו מטבע.
כל אחד מהצרכים האלה נותן משמעות וכוח לשני, ואף אחד מהם לא יכול להתממש באופן אמיתי בלי נוכחותו של השני. מה הטעם באינדיווידואליות חזקה שאינה מבטאת את האהבה והאמפתיה שבה? ואיך יכול הצורך בשייכות להתממש בלי שיהיה שם מישהו שיממש אותו?
אינדיווידואליות ושייכות הן שני הצרכים הבסיסיים ביותר שלנו, ולא ייתכן שבאנו לעולם עם שני צרכים כה בסיסיים בלי שנצויד גם ביכולת להגשים את שניהם. לכן לא יכולה להיות סתירה אמיתית בין צרכים אישיים וצרכים זוגיים.
וכי הצורך להיות במערכת זוגית איננו צורך אישי? או הנאה אישית והתפתחות אישית אינן צורך של השותפות הזוגית?
מי שמצליח לבנות זוגיות הרמונית מפענח את החידה: ה"אני" איננו יכול להיות מוגשם באופן מלא אם איננו חלק משלמות גדולה יותר ממנו, והשלמות הגדולה של "אנחנו" לא יכולה להתממש בלי ששני מרכיביה יהיו שלמים לעצמם.

כמו להטוטן בקרקס

הצורך באינדיווידואליות והצורך בשייכות הם שני צרכים בסיסיים שקיימים אצל כל אדם, גבר ואישה. הם תלויים זה בזה בזיקת גומלין, ולא יכולים להיות חיים שלמים אם אחד מהם אינו מקבל התייחסות מלאה. כשאתם מנועים מלהעניק אהבה אינכם יכולים להרגיש מוגשמים, ואינכם יכולים להרגיש מוגשמים כשאתם מאבדים את עצמכם כדי לרצות את בן זוגכם. איזון, זה שם המשחק. בזוגיות מפוצלת יש תמיד דילמה: "זה או זה", "אני או אתה", "אני או אנחנו". לכן בזוגיות מפוצלת מוצא את עצמו כל אחד מבני הזוג במאבק מתמיד על מה לוותר, על מה שהוא רוצה לעצמו, או על מה שהוא חייב למען השלמות הזוגיות.
אנחנו רוצים חופש, אבל אנחנו חייבים לדווח על מעשינו. אנחנו רוצים לבזבז כסף, אבל אנחנו חייבים להתחשב בתקציב הזוגי. אנחנו רוצים לבלות עם החברים שלנו, אבל אנחנו חייבים לקחת בחשבון את לוח הזמנים של שותפנו.

מה קורה כשהמאזניים נוטים בחדות לעבר אחד מהצרכים? למשל, אם אחד מבני הזוג מגלה הזדקקות מוגזמת לרעהו? או אם אחד מהם מגלה הזדקקות מוגזמת למרחב האישי שלו? או אם שניהם עסוקים בצורה מוגזמת זה בחייו של זה? או אם כל אחד מהם נותן עדיפות ברורה לעולמו הפרטי?
בכל מקרה שאחד משני הצרכים מקבל משקל גדול מדי, הצורך השני מקבל ביטוי קטן מדי. וזה אחד הגורמים העיקריים להפרת חוקי ההרמוניה הזוגית.
זוגיות הרמונית לא מכירה את הדילמה של "זה או זה". היא מכירה רק "גם זה וגם זה". חשבו על להטוטן בקרקס. המשימה שלו היא לזרוק צלחות באוויר בעודו מהלך על חבל מתוח בגובה רב מעל הרצפה. הוא צריך להיות מרוכז גם בחבל שעליו הוא נע, וגם בצלחות שהוא מעיף באוויר, ועליו להבטיח שיווי משקל בין שני אלה.
אסור לו להתמקד באחת המשימות בלבד, ואסור לו לנתק את תשומת הלב שלו מאחת מהן ולו לשניה. רק אם יהיה ער בעת ובעונה אחת לשני היבטי המשימה שלו, הוא יצליח להגיע ליעדו בלי ליפול ובלי לשבור אף צלחת.

חשבון לא נכון

מהו הסוד? כדי שנוכל להשתלב בהרמוניה זוגית אנחנו חייבים להיות בתיאום עם מכלול הנסיבות. כלומר, לראות תמיד את התמונה השלמה ולהיות חלק ממנה. אם אנחנו רוצים לשיר במקהלה, רצוי שנשיר את השיר ששרים שאר המשתתפים. אם אנחנו רוצים לתת הרצאה, רצוי שנתאים את הנושא לציפיות של המאזינים. אם אנחנו רוצים לנהוג על כביש סואן, רצוי שננהג בכיוון הנסיעה שבו נוסעים כולם.
בכך אנחנו לא מוותרים על עצמנו. להיפך, אנחנו מאפשרים לעצמנו להשיג מה שהחלטנו להשיג. אנחנו לא מבטלים את רצוננו בפני רצונו של מישהו אחר, אלא אנחנו מבטלים צורך אחד בפני צורך חשוב יותר: אנחנו מבטלים את הצורך האגואיסטי בפני הצורך להשתלב במערכת שאליה אנחנו רוצים להשתייך.
הצלחתנו בכל תחום בחיינו מותנית ביכולתנו להסתגל לתנאים שההצלחה מכתיבה לנו, והצלחה ביחסי זוגיות איננה שונה. רבים אינם מבינים את הנקודה הזאת, ואינם תופסים שכדי להשיג מטרה מסוימת עלינו להגיע להסכמה עם הנסיבות שיובילו אליה. אנחנו לא יכולים גם להילחם נגד המציאות וגם להשיג ממנה את מה שאנחנו רוצים.
העיוורון הזה יוצר חשבון לא נכון. נדמה לנו שכל ויתור על רצון אישי פירושו כניעה לרצון של שותפנו. "למה אסור לי להיפגש עם חבר הנעורים שלי רק מפני שזה לא מוצא חן בעיניו?" שואלת היא את עצמה, וממשיכה לקיים שיחות נפש עם האקס המיתולוגי שלה, אותו אהוב נעורים שהסקס אתו היה מדהים, בעוד בן זוגה העכשווי אוכל את עצמו מקנאה. "למה אסור לי לצאת בלילות לפאב עם החברים שלי רק מפני שזה לא מוצא חן בעיניה?" שואל הוא את עצמו, וממשיך לבלות עד השעות הקטנות עם חברים ובירה ופלירטוטים בעוד היא היסטרית מקנאה.
וכשהזוגיות הזאת תתנפץ לרסיסים, יאשים כל אחד מהם את רעהו בהגבלת המאוויים והצרכים הלגיטימיים האישים שלו.
אמנות ההרמוניה היא לאהוב אותו בלי לאבד את עצמנו. אבל זוהי הבנה משובשת של הרעיון הגדול הזה. והשיבוש המחשבתי הזה הוא המקור לכל מאבקי הכוח, לכל המחלוקות, לכל הכעסים והטינות. כל אחד חושב שוויתור מצדו על צורך אישי מעיד שהוא פראייר, שהוא מפסיד, שהוא חלש.
לכן כה חיוני שנבין את ההבדל בין כניעה לבן הזוג, ובין הסתגלות לצורכי הזוגיות.
העיקר - סולם עדיפויות בריא
בזוגיות הרמונית אנחנו לא מתאימים את הרצונות שלנו לרצונות של שותפנו. זה קורה בזוגיות המתקיימת על יסודות של תלות. בזוגיות הרמונית אנחנו מתאימים את הצרכים האגוצנטריים שלנו לצרכים הגבוהים שלנו.
זה איננו אם כן מאבק בין הצרכים שלנו והצרכים של שותפנו. זה תמיד מאבק המתחולל פנימה בתוך כל אחד מאתנו, בין שני הצרכים שלנו: בין הצורך האגוצנטרי נמוך שהדברים יתנהלו כפי שאנחנו רוצים, ובין הצורך הגבוה לנהל את הדברים על פי הדרישות של זוגיות הרמונית.
תמיד יקנן בנו רצון לתת מענה לרצונות האגוצנטריים שלנו. אבל אם במקביל מקנן בנו גם רצון לקיים מערכת זוגית הרמונית עם האדם שאנחנו אוהבים, נוצרת כפילות, שמחייבת אותנו ליצור סולם עדיפויות בין דבר אחד חשוב מאוד, ובין דבר שני חשוב עוד יותר.
וזה הסוד: לדעת מה חשוב, ומה חשוב יותר. כל עוד לא נדע לארגן את הדברים החשובים לנו על פי סולם חשיבות שפוי ואינטליגנטי, נמשיך להתנסות בחיים הפכפכים וחסרי יציבות. כי אם אנחנו לא יודעים מה חשוב לנו יותר ומה חשוב לנו פחות, טבעי שנהפוך את עצמנו למטוטלת בין קונפליקטים מתמידים.

שינוי בחיינו מחייב שינוי בעצמנו

בשותפות הרמונית יש לכל אחד מהשותפים סולם עדיפויות ברור ומוגדר היטב. כל עוד הם החליטו להישאר רווקים, הכל היה מותר. ברגע שהם מחליטים לשנות את חייהם ולחיות במערכת זוגית, עליהם לשנות גם את עצמם.
אנחנו לא יכולים לחשוב כמו רווקים, ולהתנהג כמו רווקים, ולנסות להגשים ציפיות של רווקים, אם אנחנו רוצים ליצור שותפות זוגית. לכן המשמעות של מחויבות זוגית היא הסכמה הדדית, שהרצונות האישיים של כל אחד מבני הזוג יקבל מענה רק אם אין בהם פגיעה בזוגיות.
אם הוא רוצה לצאת בלילות לבארים עם החברים הוותיקים ובינתיים הקנאה שלה מכרסמת סיכוי שלהם להיות ביחד, הוא יוותר על הבארים. כי לפי סולם העדיפויות של אדם נשוי הזוגיות חשובה לו יותר.
ואם היא רוצה לבלות עם האקס המיתולוגי שלה ובינתיים הוא שואל את עצמו אם הוא נמצא ביחסים הנכונים, היא תוותר על הידידות הצדדית הזאת, מכיוון שבסולם העדיפויות של אישה נשואה הזוגיות שלה חשובה לה יותר.
כשמבינים שהחלטה להיות במערכת יחסים פירושה להתאים את עצמנו, ולהחליף סגנון חיים רווקי בסגנון חיים זוגי, מתקבלת באופן אוטומטי תשובה לכל שאלה מה חשוב יותר. ובמוקדם או במאוחר, במקום אותם רצונות שהתאימו לאורח החיים הקודם, מתחילים להתהוות רצונות שתומכים במימוש ההחלטה להיות במערכת זוגית הרמונית.

מוותרים רק על מה שכבר לא רלוונטי

האם פירוש הדבר צמצום מה שאנחנו רוצים? בדיוק להיפך. פירוש הדבר הרחבת ה"אני", כדי שיוכל להכיל גם את הצרכים הזוגיים החדשים, שקודם לא היה לנו עניין בהם. פירוש הדבר גילוי מרחבים חדשים בתוכנו, גילוי ממדים חדשים בתוכנו, גילוי עומק חדש בתוכנו, גילוי כוחות חדשים בתוכנו. זה לא ויתור על הרצונות שלנו, אלא היפתחות לרצונות חדשים שמתאימים למי שהחלטנו להיות.
להיות חלק ממערכת זוגית היא החלטה להיות יותר מכפי שהיינו קודם, לא להיות פחות. במסגרת של החלטה כזאת, התנהגות רווקית איננה רלוונטית יותר. אנחנו רשאים כמובן לשמור על מנהגי הרווקות שלנו, אם אנחנו מחליטים לחיות לבד. אבל אם בחרנו בחיי זוגיות, הוויתור על הרווקות איננו עונש אלא בונוס.
אנחנו גדלים. האישיות שלנו גדלה, השאיפות שלנו גדלות, הציפיות שלנו גדלות, החיים שלנו גדלים. כשאנחנו במערכת זוגית חשובים לנו דברים בעלי ערך גבוה הרבה יותר.
לצפייה בסרט ביחד ולחוד

אני או אנחנו מי ימצמץ ראשון?
האם התוכן עניין אותך?

 

מאמרים אחרונים

אנשים נוספים קראו גם

תקועים במרתף האגו

האגו של כולנו ענק, והכחשה לא תעזור. אז מוטב שנכיר את פרצופיו השונים: תלות בהערכה, צורך להיות יותר, צורך למתוח ביקורת, רגישות יתר, הרגשה שמגיע לנו, צורך להיות צודקים, לוקחים הכל אישית. וזה לא הכל.

ברגע פתוח

אתה לא יכול להיות גם באגו וגם במודעות. תחליט, זה או זה. וזאת הבחירה היחידה שתצטרך לעשות בחיים.

לפתור בעיות בלי להילחם ובלי להיכנע

למה כל כך הרבה אנשים חושבים שכעס הוא תגובה מוצדקת כשהם צודקים? למה כל כך הרבה אנשים חושבים שמוצדק לפגוע ולהרוס כשהם צודקים? הסיבה פשוטה: כי הם לא מכירים את הדרך השלישית לפתור בעיות, הדרך שהיא אמנות התקשורת הזוגית.

ריגוש הבגידה

חיפוש אחרי ריגושים מחוץ ליחסים הם תוצאה של חסר בריגושים בתוך היחסים כשבני זוג לא יוצרים ביניהם קשר נפשי אמיתי של עניין מרגש ושיח מרגש ואינטימיות מרגשת.

כולנו חיים בקונפליקט פנימי בין צורך אחד לשמור על אינדיווידואליות, ובין הצורך השני לשמור על שייכות למערכת זוגית. והצלחת היחסים תלויה בהבנה מה באמת חשוב לנו יותר.
  • האם יצירת אחדות זוגית חייבת לבוא על חשבון טשטוש הגבולות האישיים של בני הזוג?
  • האם קרבה ואינטימיות חייבות לכרסם באינדיווידואליות של בני הזוג?
  • איך להיות "אני" שלם ובעל גבולות מוגדרים, ויחד עם זה להיות חלק פעיל ויצירתי ב"אנחנו"?
  • איך אפשר להיות מחויבים להצלחתה של מערכת יחסים, בלי לוותר על הדברים החשובים לנו באופן אישי?
  • איך נבטיח שאנחנו מגשימים את הדברים החשובים לנו באופן אישי בלי לפגוע באחדות הזוגית?

אלה הדילמות של כל מי שמעורב במערכת יחסים. האם יש דרך לתת ביטוי לשני הצרכים האלה באופן מאוזן?
אכן לכאורה, אינדיווידואליות ושייכות הן דבר והיפוכו: זאת מושכת לכיוון של התרכזות בעצמנו, וזו מושכת לכיוון של התמסרות למישהו אחר. ולכאורה שתיים אלה אינן יכולות לחיות ביחד. אבל הסתירה הזאת קיימת רק בראייה שטחית. בראייה עמוקה יותר, שני הצרכים האלה אינם אלא שני חלקים של אותו מטבע.
כל אחד מהצרכים האלה נותן משמעות וכוח לשני, ואף אחד מהם לא יכול להתממש באופן אמיתי בלי נוכחותו של השני. מה הטעם באינדיווידואליות חזקה שאינה מבטאת את האהבה והאמפתיה שבה? ואיך יכול הצורך בשייכות להתממש בלי שיהיה שם מישהו שיממש אותו?
אינדיווידואליות ושייכות הן שני הצרכים הבסיסיים ביותר שלנו, ולא ייתכן שבאנו לעולם עם שני צרכים כה בסיסיים בלי שנצויד גם ביכולת להגשים את שניהם. לכן לא יכולה להיות סתירה אמיתית בין צרכים אישיים וצרכים זוגיים.
וכי הצורך להיות במערכת זוגית איננו צורך אישי? או הנאה אישית והתפתחות אישית אינן צורך של השותפות הזוגית?
מי שמצליח לבנות זוגיות הרמונית מפענח את החידה: ה"אני" איננו יכול להיות מוגשם באופן מלא אם איננו חלק משלמות גדולה יותר ממנו, והשלמות הגדולה של "אנחנו" לא יכולה להתממש בלי ששני מרכיביה יהיו שלמים לעצמם.

כמו להטוטן בקרקס

הצורך באינדיווידואליות והצורך בשייכות הם שני צרכים בסיסיים שקיימים אצל כל אדם, גבר ואישה. הם תלויים זה בזה בזיקת גומלין, ולא יכולים להיות חיים שלמים אם אחד מהם אינו מקבל התייחסות מלאה. כשאתם מנועים מלהעניק אהבה אינכם יכולים להרגיש מוגשמים, ואינכם יכולים להרגיש מוגשמים כשאתם מאבדים את עצמכם כדי לרצות את בן זוגכם. איזון, זה שם המשחק. בזוגיות מפוצלת יש תמיד דילמה: "זה או זה", "אני או אתה", "אני או אנחנו". לכן בזוגיות מפוצלת מוצא את עצמו כל אחד מבני הזוג במאבק מתמיד על מה לוותר, על מה שהוא רוצה לעצמו, או על מה שהוא חייב למען השלמות הזוגיות.
אנחנו רוצים חופש, אבל אנחנו חייבים לדווח על מעשינו. אנחנו רוצים לבזבז כסף, אבל אנחנו חייבים להתחשב בתקציב הזוגי. אנחנו רוצים לבלות עם החברים שלנו, אבל אנחנו חייבים לקחת בחשבון את לוח הזמנים של שותפנו.

מה קורה כשהמאזניים נוטים בחדות לעבר אחד מהצרכים? למשל, אם אחד מבני הזוג מגלה הזדקקות מוגזמת לרעהו? או אם אחד מהם מגלה הזדקקות מוגזמת למרחב האישי שלו? או אם שניהם עסוקים בצורה מוגזמת זה בחייו של זה? או אם כל אחד מהם נותן עדיפות ברורה לעולמו הפרטי?
בכל מקרה שאחד משני הצרכים מקבל משקל גדול מדי, הצורך השני מקבל ביטוי קטן מדי. וזה אחד הגורמים העיקריים להפרת חוקי ההרמוניה הזוגית.
זוגיות הרמונית לא מכירה את הדילמה של "זה או זה". היא מכירה רק "גם זה וגם זה". חשבו על להטוטן בקרקס. המשימה שלו היא לזרוק צלחות באוויר בעודו מהלך על חבל מתוח בגובה רב מעל הרצפה. הוא צריך להיות מרוכז גם בחבל שעליו הוא נע, וגם בצלחות שהוא מעיף באוויר, ועליו להבטיח שיווי משקל בין שני אלה.
אסור לו להתמקד באחת המשימות בלבד, ואסור לו לנתק את תשומת הלב שלו מאחת מהן ולו לשניה. רק אם יהיה ער בעת ובעונה אחת לשני היבטי המשימה שלו, הוא יצליח להגיע ליעדו בלי ליפול ובלי לשבור אף צלחת.

חשבון לא נכון

מהו הסוד? כדי שנוכל להשתלב בהרמוניה זוגית אנחנו חייבים להיות בתיאום עם מכלול הנסיבות. כלומר, לראות תמיד את התמונה השלמה ולהיות חלק ממנה. אם אנחנו רוצים לשיר במקהלה, רצוי שנשיר את השיר ששרים שאר המשתתפים. אם אנחנו רוצים לתת הרצאה, רצוי שנתאים את הנושא לציפיות של המאזינים. אם אנחנו רוצים לנהוג על כביש סואן, רצוי שננהג בכיוון הנסיעה שבו נוסעים כולם.
בכך אנחנו לא מוותרים על עצמנו. להיפך, אנחנו מאפשרים לעצמנו להשיג מה שהחלטנו להשיג. אנחנו לא מבטלים את רצוננו בפני רצונו של מישהו אחר, אלא אנחנו מבטלים צורך אחד בפני צורך חשוב יותר: אנחנו מבטלים את הצורך האגואיסטי בפני הצורך להשתלב במערכת שאליה אנחנו רוצים להשתייך.
הצלחתנו בכל תחום בחיינו מותנית ביכולתנו להסתגל לתנאים שההצלחה מכתיבה לנו, והצלחה ביחסי זוגיות איננה שונה. רבים אינם מבינים את הנקודה הזאת, ואינם תופסים שכדי להשיג מטרה מסוימת עלינו להגיע להסכמה עם הנסיבות שיובילו אליה. אנחנו לא יכולים גם להילחם נגד המציאות וגם להשיג ממנה את מה שאנחנו רוצים.
העיוורון הזה יוצר חשבון לא נכון. נדמה לנו שכל ויתור על רצון אישי פירושו כניעה לרצון של שותפנו. "למה אסור לי להיפגש עם חבר הנעורים שלי רק מפני שזה לא מוצא חן בעיניו?" שואלת היא את עצמה, וממשיכה לקיים שיחות נפש עם האקס המיתולוגי שלה, אותו אהוב נעורים שהסקס אתו היה מדהים, בעוד בן זוגה העכשווי אוכל את עצמו מקנאה. "למה אסור לי לצאת בלילות לפאב עם החברים שלי רק מפני שזה לא מוצא חן בעיניה?" שואל הוא את עצמו, וממשיך לבלות עד השעות הקטנות עם חברים ובירה ופלירטוטים בעוד היא היסטרית מקנאה.
וכשהזוגיות הזאת תתנפץ לרסיסים, יאשים כל אחד מהם את רעהו בהגבלת המאוויים והצרכים הלגיטימיים האישים שלו.
אמנות ההרמוניה היא לאהוב אותו בלי לאבד את עצמנו. אבל זוהי הבנה משובשת של הרעיון הגדול הזה. והשיבוש המחשבתי הזה הוא המקור לכל מאבקי הכוח, לכל המחלוקות, לכל הכעסים והטינות. כל אחד חושב שוויתור מצדו על צורך אישי מעיד שהוא פראייר, שהוא מפסיד, שהוא חלש.
לכן כה חיוני שנבין את ההבדל בין כניעה לבן הזוג, ובין הסתגלות לצורכי הזוגיות.
העיקר - סולם עדיפויות בריא
בזוגיות הרמונית אנחנו לא מתאימים את הרצונות שלנו לרצונות של שותפנו. זה קורה בזוגיות המתקיימת על יסודות של תלות. בזוגיות הרמונית אנחנו מתאימים את הצרכים האגוצנטריים שלנו לצרכים הגבוהים שלנו.
זה איננו אם כן מאבק בין הצרכים שלנו והצרכים של שותפנו. זה תמיד מאבק המתחולל פנימה בתוך כל אחד מאתנו, בין שני הצרכים שלנו: בין הצורך האגוצנטרי נמוך שהדברים יתנהלו כפי שאנחנו רוצים, ובין הצורך הגבוה לנהל את הדברים על פי הדרישות של זוגיות הרמונית.
תמיד יקנן בנו רצון לתת מענה לרצונות האגוצנטריים שלנו. אבל אם במקביל מקנן בנו גם רצון לקיים מערכת זוגית הרמונית עם האדם שאנחנו אוהבים, נוצרת כפילות, שמחייבת אותנו ליצור סולם עדיפויות בין דבר אחד חשוב מאוד, ובין דבר שני חשוב עוד יותר.
וזה הסוד: לדעת מה חשוב, ומה חשוב יותר. כל עוד לא נדע לארגן את הדברים החשובים לנו על פי סולם חשיבות שפוי ואינטליגנטי, נמשיך להתנסות בחיים הפכפכים וחסרי יציבות. כי אם אנחנו לא יודעים מה חשוב לנו יותר ומה חשוב לנו פחות, טבעי שנהפוך את עצמנו למטוטלת בין קונפליקטים מתמידים.

שינוי בחיינו מחייב שינוי בעצמנו

בשותפות הרמונית יש לכל אחד מהשותפים סולם עדיפויות ברור ומוגדר היטב. כל עוד הם החליטו להישאר רווקים, הכל היה מותר. ברגע שהם מחליטים לשנות את חייהם ולחיות במערכת זוגית, עליהם לשנות גם את עצמם.
אנחנו לא יכולים לחשוב כמו רווקים, ולהתנהג כמו רווקים, ולנסות להגשים ציפיות של רווקים, אם אנחנו רוצים ליצור שותפות זוגית. לכן המשמעות של מחויבות זוגית היא הסכמה הדדית, שהרצונות האישיים של כל אחד מבני הזוג יקבל מענה רק אם אין בהם פגיעה בזוגיות.
אם הוא רוצה לצאת בלילות לבארים עם החברים הוותיקים ובינתיים הקנאה שלה מכרסמת סיכוי שלהם להיות ביחד, הוא יוותר על הבארים. כי לפי סולם העדיפויות של אדם נשוי הזוגיות חשובה לו יותר.
ואם היא רוצה לבלות עם האקס המיתולוגי שלה ובינתיים הוא שואל את עצמו אם הוא נמצא ביחסים הנכונים, היא תוותר על הידידות הצדדית הזאת, מכיוון שבסולם העדיפויות של אישה נשואה הזוגיות שלה חשובה לה יותר.
כשמבינים שהחלטה להיות במערכת יחסים פירושה להתאים את עצמנו, ולהחליף סגנון חיים רווקי בסגנון חיים זוגי, מתקבלת באופן אוטומטי תשובה לכל שאלה מה חשוב יותר. ובמוקדם או במאוחר, במקום אותם רצונות שהתאימו לאורח החיים הקודם, מתחילים להתהוות רצונות שתומכים במימוש ההחלטה להיות במערכת זוגית הרמונית.

מוותרים רק על מה שכבר לא רלוונטי

האם פירוש הדבר צמצום מה שאנחנו רוצים? בדיוק להיפך. פירוש הדבר הרחבת ה"אני", כדי שיוכל להכיל גם את הצרכים הזוגיים החדשים, שקודם לא היה לנו עניין בהם. פירוש הדבר גילוי מרחבים חדשים בתוכנו, גילוי ממדים חדשים בתוכנו, גילוי עומק חדש בתוכנו, גילוי כוחות חדשים בתוכנו. זה לא ויתור על הרצונות שלנו, אלא היפתחות לרצונות חדשים שמתאימים למי שהחלטנו להיות.
להיות חלק ממערכת זוגית היא החלטה להיות יותר מכפי שהיינו קודם, לא להיות פחות. במסגרת של החלטה כזאת, התנהגות רווקית איננה רלוונטית יותר. אנחנו רשאים כמובן לשמור על מנהגי הרווקות שלנו, אם אנחנו מחליטים לחיות לבד. אבל אם בחרנו בחיי זוגיות, הוויתור על הרווקות איננו עונש אלא בונוס.
אנחנו גדלים. האישיות שלנו גדלה, השאיפות שלנו גדלות, הציפיות שלנו גדלות, החיים שלנו גדלים. כשאנחנו במערכת זוגית חשובים לנו דברים בעלי ערך גבוה הרבה יותר.
לצפייה בסרט ביחד ולחוד

אני או אנחנו מי ימצמץ ראשון?
האם התוכן עניין אותך?

 

מאמרים אחרונים

אנשים נוספים קראו גם

לאהוב אותו בלי לאבד את עצמך

איזון בין מה שחשוב לעצמנו ובין מה שחשוב למערכת הזוגית שלנו אפשרית כאשר כל אחד מבני הזוג מכבד גם את הגבולות של עצמו וגם את הגבולות של שותפו, ומהמקום הזה הם מחפשים קרבה והסכמה.

סגירת תפריט

הרשמו עכשיו לניוזלטר של ד"ר צביה גרנות וקבלו מדי בוקר מאמר מטלטל:

מרגישים שאתם זקוקים לעזרה?
צרו איתי קשר וביחד נשקם את הזוגיות