הוא לא מכה, לא מאיים, לא מגדף, ובכל זאת הוא מצליח להכניס אותך להרגשה רעה. איך הוא עושה את זה? אולי הוא רק עוקץ אותך (בחיוך), אולי הוא רק מזלזל בך (בהומור), אולי הוא רק ממדר אותך מחייו (בקלילות).

בדקי את הגבר שלך - האם חבוי בו מתעלל קטן?

ואז בדקי גם את עצמך - במה את תורמת לקשר לא בריא שכזה.

אם לבך שבור כי אינך מקבלת מבן זוגך אהבה, התייחסות וביטחון, שאלי את עצמך אם אינך משמשת מטרה להתעללות סמויה. "לא ייתכן", את בוודאי מתקוממת. "אני לא חוטפת מכות וגופי אינו חבול, אני בסך הכל מעורבת ביחסים עם אדם אטום. זאת לא התעללות".

אבל מה קורה לנשמתך?

התעללות איננה רק מכות או בגידות. התעללות היא כל התנהגות שפוגעת באדם אחר, ומתעלל הוא כל מי שמענה את זולתו, משפיל אותו, מתאכזר אליו, משחק ברגשותיו, מנצל את חולשותיו, אטום למצוקותיו, מתגרה בו, או שולט בו באמצעות כוח וסמכות.

השאלות הבאות יבהירו לך את מצב הצבירה שלך על ציר ההתעללות:

• האם הוא מזלזל בהישגיך, ברגשותיך ובדעותיך?
• האם את תמיד מתנצלת?
• האם את סולחת לו על כל ההתנהגויות שלו?
• האם לעתים קרובות את על סף בכי?
• האם את כל הזמן בציפייה לגילוי רגשות כלפיך?
• האם הוא מאשים אותך בכל הקשיים?
• האם את חיה בחשש שהוא ייעלם מחייך?
• האם את מוותרת על דברים שאת אוהבת כדי להשביע את רצונו?

אם רוב התשובות שלך חיוביות, התחילי להכיר בעובדה שאת מאוהבת במתעלל סמוי. התעללות סמויה יכולה ללבוש צורות רבות. בחרנו למענך את הדוגמאות הנפוצות ביותר. ואם תיווכחי שאכן את מאוהבת במתעלל, רצוי שתשאלי את עצמך מי פאתטי יותר: גברים שמתעללים בנשים או נשים שאוהבות אותם.

המאהב החמקמק

טיפוס זה התמחה בכל שיטות ההשתמטות ממסגרת מחייבת. כשאתם נפגשים הוא מחזר סוער. למחרת, עדיין אפופה בקסמי ליל אמש, את מחכה שהוא יטלפן וילחש באוזניך מזמור געגועים. אבל האדמה בלעה אותו.

את כמובן לא מעיזה להרים טלפון אליו, כי המציאות הקשה לימדה אותך ש"אסור להלחיץ גברים". אבל בסופו של דבר גובר הרעב שלך לתשומת לב. את פשוט חייבת להבטיח שהוא לא מחק אותך מהזיכרון, ואת שמה את נפשך בכפך ומשאירה לו הודעה. התשובה באה אחרי חצי יום, או למחרת היום, או אחרי יומיים.

כך מתנהלים היחסים, מכישוף לסיוט, מפגישה להמתנה, עד שאת מזמינה אותו לדבר על שאלת "היחסים לאן". אבל טיפוס חמקמק זה לא מתרשם מהנימוקים שלך. הוא כבר היה בקשרים כאלה, והוא שמע את כל הנימוקים. וכך את מוצאת את עצמך פעם אחרי פעם מורעבת, עקוצה, נזקקת.

החמקן הוא אמן ההיעלמויות, ודממה אלחוטית היא המקצוע שלו. מה הוא מרוויח מזה? בת זוג צייתנית שמחכה לו בלב פועם, שמוכנה לעשות הכל כדי לא לאבד אותו, שעומדת לרשותו בכל עת שהוא חפץ, ושמסכימה להפוך לשקופה כשלא בא לו עליה.

היעלמות היא התעללות גלויה לעין. ואם את מקבלת את התנהגותו, את הופכת את עצמך לסמרטוט גלוי לעין.

אז אולי מקומך אינו במעון לנשים מוכות, אבל אין ספק שאת מאוהבת במתעלל, שמנפח את האגו הקטן שלו על חשבון התקווה הילדותית שלך שהאהבה תשנה אותו.

הידידותי עם כולן

הוא טוב לב ורב חסד. כולם אוהבים אותו כי הוא מוכן תמיד לעזור, לייעץ, לתת כתף. ביום ראשון אין לו זמן בשבילך כי הוא צריך לתמוך בחברה שלו מהתיכון, ואת משתדלת להאמין שאין לו שום כוונות. ביום שני הוא מבטל פגישה אתך כי הוא צריך להציל חברה מהצבא שזקוקה לאוזן קשבת, ואת מנסה לשכנע את עצמך שזה תמים. ביום שלישי הוא לא יכול להגיע כי הוא צריך להושיע את האקסית המיתולוגית שנמצאת במצוקה, ואת משתדלת להאמין שזה מכיוון שהוא כזה פתוח וחביב. "ואם הוא כל כך רגיש אל כל העולם, הוא בוודאי יהיה ככה רגיש גם כלפי", את מעודדת את עצמך.

ייתכן באמת שאין לו כוונות מעבר להושטת עזרה, אבל אחרי עוד חברה לשעבר ועוד ידידה לעתיד, את מתחילה לשאול את עצמך אם יש מקום עבורך בתוך כל הצפיפות הזאת. בסופו של דבר את מאבדת שליטה ומתפרצת.

ועכשיו מתחילה ההתעללות האמיתית. "אסור לי להיפגש עם ידידות?" הוא יוצא מהכלים, "אולי את רוצה לקשור אותי ברצועה?" וכדי להדגיש עד כמה את קרציה, הוא מוסיף את שורת המחץ: "גם את חופשיה לצאת עם חברות וחברים ואני לא אגיד לך מילה".

וכך את לומדת שהוא בשבילך הכל, ואילו את בשבילו אחת מני רבות. אז אולי אין לך סימנים כחולים על הפנים, אבל הסימנים בנשמתך הפצועה כחולים לא פחות מאלה של כל אישה מוכה.

הלוטש

הוא אוהב נשים יפות, והוא לא מחמיץ שום הזדמנות להסתכל על חטובה ברחוב. וכשאת מתכווצת לגובה השטיח הוא שופך עליך דלי של צדקנות: "בשביל מה יש לי עיניים? זה טבעי, כל גבר מסתכל". ואז הוא מוסיף את השאלה הניצחת שתוכיח לך אחת ולתמיד כמה את דבילית: "אולי את רוצה לקשור לי את העיניים?"

אין לך שום נשק נגד לוטש העיניים. כשאת נפגעת ובוכה, הוא אומר שאת רגישה מדי. כשאת מנסה להסביר לו שאת מרגישה מושפלת, הוא ממליץ שתלכי לטיפול. כשאת דורשת ממנו שיפסיק, הוא מזכיר לך שהוא לא סובל לחץ. כשאת מאיימת שגם את תסתכלי על גברים אחרים, הוא עולה על גדותיו: "שיהיה לך לבריאות, אין לי שום בעיה עם זה".

ייתכן שאת סובלת בשקט כי גם את משוכנעת ש"זה טבעי" להסתכל על נשים אחרות, ואולי גם את מאמינה שהבעיה היא בעצם שלך. ובכן, כל עוד מדובר בלטישת עיניים כשהוא לבדו, חצי צרה, אם כי זוהי בהחלט התנהגות גסה ולא תרבותית כלפי אותן נשים שהוא מפשיט במבטו. אבל לטישת עיניים אל נשים כשהוא נמצא בחברתך, זוהי כבר התאכזרות. בפרט אם הוא מוסיף גם הערות עסיסיות על הישבן של זאת ועל הציצים של ההיא.

אז נכון, הוא לא בשוט או במקל. אבל על פי מבחן הסבל שהוא גורם לך, התנהגותו חייבת להיכנס לרשימת ההתעללויות, ובמקום גבוה מאוד.

השטוטניק

הוא שובב, הוא עוקצני, הוא שנון, ואת מדווחת לחברותיך באושר שהכרת בחור מה-זה מצחיק. עד שאת מגלה שרוב העקיצות הן על חשבונך, ושכל השנינויות מכוונות להצביע על ליקויים אצלך. הוא מלגלג על עבודתך, על חברותיך, על תחביביך, על דעותיך, על הרגליך, על מה לא.

טיפוס זה עושה הכל כדי להביך אותך, כדי לגרום לך להתכווצות שרירים, וכדי להבטיח שתהיי בעמדת נחיתות. וכל עוד את נהנית מהומור פגום כזה, את תורמת את גופך למדע ההתעללות. מה נאמר לך, לבחור הזה יש פראיירית שאפשר לצחוק על חשבונה, ללגלג לחולשותיה ולגחך למגרעותיה.

וכשנמאס לך ואת מתחילה להתמרד, את מגלה שיש לך עסק עם אמן ההשפלות: "אין לך חוש הומור", "את מקלקלת את האווירה", "אל תהיי פדיחה". אל תופתעי אם הוא יציין גם שכל החברות שלו בעבר היו מה-זה ציניות ומה זה כיפיות ומה זה שנונות, לא צנוניות כמוך.

שטוטניק מחפש את הצד המגוחך בכל דבר, חוץ מאשר בעצמו. וזאת המטרה שלו: ללגלג לאחרים כדי שהם לא ילגלגו לו. לכן קשר עם שטוטניק הוא תמיד עיסקה לא הוגנת: הוא מקבל את הבידור, את מקבלת את הבושה והכלימה.

הומור הוא כלי מחשבתי בעל תפקיד חשוב מאוד בהתפתחותנו: הוא מאפשר לנו לראות את עצמנו במלוא גיחוכנו, על מנת לתקן את הגישות המשובשות שלנו. אנחנו גדלים ברגע שאנחנו לומדים לצחוק לעצמנו.

אבל צחוקים על חשבון מישהו אחר הם נשק קטלני יותר מכל הפצצות החכמות. ולא פלא שהוא כל כך חביב על מתעללים גלויים או סמויים.

הנוכח הנפקד

כשאת נכנסת לקשר עם טיפוס נמנע, את מגלה מהר מאוד שאין לך שותף, אין לך חבר, אין לך בן-שיח. תזהי אותו בקלות על פי האדישות שלו, הפסיביות שלו והעצלות שלו. הוא לא אוהב להחליט, ואת חייבת לקבל את כל ההחלטות. אבל הוא אוהב מאוד להתנגד להחלטותיך.

אולי אינך מבינה מה קורה כי הוא חביב ונחמד כשלא דורשים ממנו דבר, אבל למעשה יש לך עסק עם נוכח-נפקד בעל עולם פנימי רדוד, שלוקח ולא נותן, ושמרוכז בעיקר בתחביבים שלו, בטלוויזיה שלו, באינטרנט שלו. הוא לא מבין את הציפיות שלך, מבטל את הרצונות שלך ומתעצבן מהתוכניות שלך. אם כי מובן מאליו בעיניו שתמלאי את הצרכים שלו, תעמדי בציפיות שלו ותיעני לרצונות שלו.

כשאת מנסה לדבר אתו על שיתוף, הוא עובר לערוץ השקט ושומע רק את עצמו. הוא בשום אופן לא מסוגל להכיר בכך שיש לו חלק בהיווצרות הבעיות. וכשאת מדווחת על התסכולים שלך הוא ממציא תיאוריות: "את בסך הכל עצבנית כי עלית במשקל".

מהר מאוד את מוצאת את עצמך מתלוננת: "הוא לא אתי", "הוא לא מגלה בי שום עניין", "לא אכפת לו", "הוא לא ויתר על משחק כדורגל כשהייתי בחדר לידה". וכשאת שוכבת לידו בוכיה ולא עוצמת עין כל הלילה, הוא פשוט מכבה מנוע ונרדם כמו תינוק.

נדמה לך שאם תשקיעי יותר, תצליחי לשאוב ממנו איזושהי אכפתיות, איזשהו סימן של רגש. עד שאת תופסת שאדם שלא חשוב לו לעשות בשבילך, לא חשוב לו מה שאת עושה בשבילו. הוא מוכן לוותר על זה.

זה לא בחור רע, שיהיה ברור. להיפך, הוא בבחור באמת טוב. אבל אדישות, חוסר עניין, חוסר אכפתיות, חוסר שיתוף, סירוב לקבל אחריות - כל אלה מפזרי אומללות. ולך יש רק שתי אפשרויות: או לאבד את שפיותך, או ללמוד שכאשר חיים עם טיפוס שנמנע מכל דבר, בסוף אין ברירה אלא ללמוד להימנע ממנו.

איש המחתרת

אם הוא לא עובד בשביל שירותי הביטחון החשאי, אין ספק שהוא החמיץ את הקריירה המתאימה לו ביותר. זה איש מחתרת בדם. הסיסמה שלו היא "מה שאת לא יודעת לא יכול להזיק לי". הוא מספר רק מה שהוא מוכרח, וכמעט אין שום דבר שהוא מוכרח לספר. ובינתיים את לא יודעת עליו דבר.

את שואלת אם נפגשים למחרת, והוא אומר לך: "מצטער, יש לי עניין אחר". איזה עניין? מה עניין? תשכחי מהסברים, תשכחי מדיווחים. על האקסיות שלו הוא לא מספר, את החברים שלו את לא מכירה, למפגשים משפחתיים הוא הולך לבדו, ולאט לאט את שואלת את עצמך עם מי את יוצאת.

כשהוא מגיע לפגישה הוא סוגר את הטלפון הנייד. בסוף הפגישה הוא בודק את ההודעות, ולעולם הוא לא משתף אותך בסודות הצפונים בו. "הוא סגור, הוא לא מדבר, אבל עמוק בתוכו מקנן לב רגיש", את מנסה לרמות את עצמך, אבל עמוק בתוכך מחלחל הכאב.

לאט לאט את מפתחת תסמונת טירוף מדאיגה. וכשהוא בטוח שאיבדת את שפיותך לחלוטין, הוא מגלה אמפתיה: "מותק, יש לך בעיה, את חייבת לקחת את עצמך בידיים".

טיפוס זה מרגיש שהייעוד שלו הוא לכווץ אותך מידה אחרי מידה, עד שתרגישי כמו סוודר שיוצא ממכונת כביסה לאחר הרתחה. אם את מקווה להשיג ממנו הבנה למצוקה שלך, תשכחי מזה. זה טיפוס שלא נפצע, לא נפגע ולא מקבל צלקות, ומי שאינו מקבל צלקות אינו מסוגל להבין כאב של הזולת. וזה המבנה הנפשי המושלם להתעללות.

הספונטני

במבט ראשון אין דבר נחמד יותר מאשר מעורבות במערכת יחסים עם טיפוס שמרגיש כמו ילד: גולש, משחק קלפים ויורד לאילת לחפש הרפתקאות. מאפיינת אותו אופטימיות ורוח חופשית, והוא מוכן להיענות לכל אתגר חדש. אם גם את בקטע של חוויות וגירויים, אתם זוג מהשמים. אבל אם את בקטע של מסגרת ולוח זמנים ועתיד משותף, איפה את ואיפה הוא.

הוא שונא מגבלות וכללים. הוא ספונטני. הוא חי על סיפוקים מיידיים ולא על תכנונים לטווח ארוך. הוא רוצה לשמור על חופש פעולה מלא כדי לעשות מה שמתחשק לו בכל רגע. הבטחות והתחייבויות ותוכניות סותרות את כל קונספציית החופש שלו.

וזה אומר שעליך להתרגל להקפצות. תשכחי מהחברות שלך, תשכחי מהמשפחה שלך, תשכחי מכל הפעילויות שבהן את רוצה להיות מעורבת. את חייבת להיות מוכנה לנתר ברגע שהוא שורק. את חיה לפי שעון ללא מחוגים. לעולם אינך יודעת מתי תיפגשו, אם בכלל. ייתכן שהוא יצלצל אליך מנפאל. את לא יכולה לקבוע אתו מראש שום דבר, וכל דבר הוא בסיס לשינוי או לביטול. ועם אדם כזה את מקווה לבנות מסגרת מחייבת?

קשה אולי לראות את הקשר בין ילד מגודל שכזה ובין אכזריות. אבל מה לעשות, כשהוא נהנה מחופש ודרור ואת מרוקנת את חייך בציפייה למשהו שלא יקרה, אז גם אם הוא לא עושה דבר שאפשר להדביק לו הגדרה של "התעללות", זה אקלים שמבטיח לך להרגיש דחויה, מושפלת, לא רצויה ולא אהובה.

ומה החלק שלך

אם עדיין לא השתכנעת שאת מאוהבת במתעלל סמוי, שאלי את עצמך שאלות פשוטות: האם זאת הדרך להתייחס למישהו שאנחנו באמת אוהבים? האם פגיעה באדם היא הדרך להוכיח לו שאתה אוהב אותו?

ואז שאלי את עצמך שאלה נוקבת: ומה אתי? האמנם אני קורבן חף מפשע? הרי ברור לך ששום מתעלל לא מסוגל לבצע את זממו בלי שמישהו יהיה מוכן להושיט את צווארו. באיזו מידה את משתפת פעולה עם התחביב החולני שלו?

ובכן, אם תקחי סרגל ותשרטטי קו ישר בין ההתעללות שלו בך ובין האהבה שלך אליו, תגלי להפתעתך שקיימת בין שניכם עבודת צוות מתואמת להפליא. החלק שלו ברור, אבל מהו אם כן החלק שלך?

הדבר שאת תורמת לעיסקה זוגית מפוקפקת זאת הוא תלות רגשית. ויותר מזה לא צריך. את תלויה לחלוטין במה שהוא מרגיש כלפיך, וכל מצבי הרוח שלך נקבעים על ידי התייחסותו כלפיך. את מרגישה מופלאה ונשגבה כשהוא רוצה את קרבתך, ואת מרגישה כמו גבעול דשא רמוס כשהוא שם אותך על ממתינה. אילו למחשבות שלך היה קול, היית שומעת את הזעקות והתביעות וההפצרות שלך: "שים לב אלי! חשוב עלי! זכור אותי!"

אם את תלויה באהבתו של מישהו אחר, את עיוורת לכל דבר אחר. ואז אין לך מושג עם מי יש לך עסק כי את לא רואה את האדם, את רואה רק את יחסו אליך. לא מעניין אותך מיהו, לא מעניין אותך מהו, לא מעניין אותך מה יש בו שמצדיק השקעה רגשית כל כך גדולה מצדך.

מעניין אותך רק דבר אחד: האם הוא חושב עליך? האם הוא מתגעגע אליך? האם הוא סופר את הרגעים עד שתיפגשו? את כל כך עסוקה במבחנים ובניסויים שיוכיחו לך כמה את חשובה לו, שאת שוכחת לשאול את עצמך למה בכלל הוא חשוב לך.

אילו היית רואה אותו בממדיו האמיתיים, היית מבחינה ברמה האנושית הנמוכה שהוא מציג כשהוא פוזל לצדדים, או כשהוא ער רק לצרכים של עצמו, או כשהוא מלגלג לך, או כשהוא שם אותך ברזרבה בעודו נהנה מהחיים. ואז לא היית ממליצה לשום אישה להתחבר אתו, אפילו לא לעצמך.

אילו נשים לא היו גולשות בקלות כזאת ליחסים כאלה, ייתכן שהמתעלל לסוגיו השונים היה לומד משהו. אבל למרבה האירוניה נשים נמרחות על טיפוסים אלה בהמוניהן. אז למה שילמדו? למה שלא יחשבו שנשים אוהבות אותם בגלל ההתנהגויות האלה?

כשתתחילי לחפש באדם איכויות אנושיות נאורות במקום לסחוט אהבה ממי שלבו סגור, יקרה לך דבר מפתיע: תתחילי להימשך רק אל גברים בעלי איכות אנושית גבוהה, וגברים כאלה לעולם לא ישברו את לבך.

אבל זה יקרה רק לאחר שתראי את עצמך במלוא תלותך הרגשית. ובנקודה זו יתחיל תהליך היציאה לחופשי. תפסיקי להאשים אותו, כי הוא לא אשם במה שהוא למד להיות, והוא לא אשם אם הוא בוחר להיות מי שהוא.

הביאי אל האור את הנזקקות שאת חושפת בתוך החפירות הפנימיות שלך, כי שם תגלי את הרגשות המעוותים שמנהלים את חייך.

ואז תגלי שם גם את העוצמה הפנימית שלא התחברת אליה עד כה. עוצמה זו תהיה הידידה הטובה ביותר שלך, מכיוון שהיא לא תאפשר לך יותר להעניק את אהבתך לאדם שמפרש באופן כל כך שגוי את צלמו האנושי.