שתף
שלח לחבר
אימייל
גירושין הם תקופה של התארגנות מחודשת בכל תחומי חיינו, וכדי לצאת ממנה בריאים וחזקים בנפשנו, רצוי להיערך למה שצפוי על ידי הכרת חמשת השלבים שצריך לעבור עד להרגשה שהסערה מאחורינו.

לאיריס היתה רק משאלה אחת: לשמור על יציבותה של מערכת הנישואין. לשם כך היא התעלמה ממצבי הרוח של עודד. כשהתלונן שלא טוב לו בבית היא הסבירה לעצמה שעוברת עליו תקופה קשה. כשהסתגר בשתיקה מכונסת היא גילתה הבנה: "יש לו לחצים בעבודה". וברגעים שבהם הרגישה פגועה היא הזכירה לעצמה: "כשאני שואלת אותו אם הוא אוהב אותי הוא אומר שכן".

בקיצור, היא התאמצה מאוד לא לראות, לא לשמוע ולא לדעת.

יום אחד אמר לה עודד בפשטות, ישר ולעניין, כמו בסצנה מתוך סרט של אינגמר ברגמן: "שנים אני אומר לך שלא טוב לי בבית ואת לא מקשיבה. אני לא יכול לסבול את זה יותר. אני רוצה שנתגרש".

וכך, מצאה איריס את עצמה לבד כשהיא מבולבלת, נבוכה ולא מבינה.

יש גרושות שמסיימות את הנישואין ביוזמתן ומתוך בחירה. לגבי גרושות כאלה תהליך ההחלמה הרבה יותר קל. לעתים הן מרגישות אפילו הקלה גדולה. הן אינן צריכות להתמודד עם ההרגשה הקשה של אובדן, כישלון או דחייה.

הקשיים הצפויים להן מתרכזים בעיקר בשיקום היחידה המשפחתית שהצטמצמה: תמיכה בילדים, בניית תקציב חדש, אולי החלפת מקום המגורים, לעתים יצירת חוג חברתי חדש במקום החוג הקודם שאינו מתאים עוד.

לכן הדברים הבאים אינם מכוונים אל גרושות מהסוג הזה. הדברים הבאים מתייחסים לאותן נשים שהגירושין נכפו עליהן בניגוד לרצונן. כמו איריס.

זמן של בלבול, הרס ופירוק

גירושין כאלה מנפצים השקפות מוטעות שטיפחנו במשך שנים רבות. מבנים זוגיים ומשפחתיים, שנראו איתנים ויציבים, מתפרקים כמו בניין קלפים. אנשים הכזיבו, השקפות איבדו את אמינותן, גישות התגלו כאשליות. חוסר ביטחון וחוסר ודאות מונעים כל אפשרות לראות עתיד טוב יותר, וההרגשה היא שהכל נגמר, שאין יותר על מי לסמוך.

מה עברה איריס לאחר ההלם, לאחר המעבר של עודד לדירה אחרת, לאחר עורכי הדין, לאחר הגישור, לאחר הגט? האם היא נתקעה באבל או עברה תהליך בריא של החלמה ושיקום? האם היא יצאה מהתהליך הבלתי נמנע חלשה יותר או חזקה יותר?

כושר ההתאוששות שונה אצל כל אחת מאתנו, ולא מעט נשים נתקעות באחד משלבי התהליך. לאיריס היה מזל. מנגנון הריפוי הטבעי שלה פעל באופן בריא, והיא התנסתה בכל השלבים ההכרחיים בזה אחר זה, עד שהיתה מסוגלת ללמוד את המסר שהחיים ניסו ללמד אותה.

כל אישה שנמצאת לפני גירושין, בעיצומו של תהליך גירושין או לאחר גירושין, מן הראוי שתעקוב אחרי השלבים שאיריס עברה, ותלמד ממנה איך לצאת מההריסות כשהיא לוחמת בלתי מנוצחת על זכותה להיות אישה שלמה ומאושרת.

שלב ההכחשה

בשבועות הראשונים התהדק המערך ההגנתי שלה, והיא התהלכה כמו בחלום. "זה לא יכול להיות, היה בינינו קשר כל כך חזק", חזרה ואמרה לעצמה. כל פעם שעודד צילצל כדי לתאם פגישה עם הילדים, היא היתה משוכנעת שזיהתה בקולו געגועים. כשהילדים חזרו מביקור אצלו היא רצתה לדעת כל פרט. האם סיפר להם כמה קשה לו? האם הוא שואל עליה?

זה היה שלב ההכחשה, השלב שבו תודעתה הגנה עליה בפני הכאב הבלתי נסבל. התעלמות מהמציאות החדשה, והסברים שרק היא האמינה בהם, שמרו על שפיות מדומה. "זה לא סופי", היא הרגיעה את חברותיה הנסערות. "אני מכירה אותו. לא ייתכן שאחרי כל מה שעברנו יחד הוא לא רוצה אותי יותר. כמה חודשים מחוץ לבית ילמדו אותו כמה אני חסרה לו". ומול השתיקה שלהן היא התריסה באופטימיות כנה ואמיתית: "תראו, הוא יחזור".

גם כשעברו הימים והוא לא גילה שום סימן של חרטה, היא לא הרשתה לכאב לפרוץ לתודעתה. "מה שקרה צריך היה לקרות", הסבירה את התיאוריות שלמדה בסדנת מודעות, "כל דבר שקורה, קורה לטובה", "צריך לקבל את החיים כמו שהם", "בלאו הכי הנישואין האלה לא היו מביאים אותי לשום מקום". והיא היתה בטוחה שהיא יוצאת מהעניין כמו גדולה.

אבל האופטימיות שלה באה ממודעות שהורדמה ומרגשות שהושבתו. הדחייה והעלבון חלחלו בתוכה אבל היא לא חוותה אותם, הדימוי הנשי שלה קרס אבל היא לא קלטה את זה, עודד ויתר על נוכחותה בחייו אבל היא לא התחברה עם זה.

אילו היתה איריס נשארת בשלב הזה של קהות חושים, היא היתה ממשיכה אולי להימנע מכאב, אבל היא לא היתה יכולה לבנות את חייה מחדש על בסיס בריא יותר, מכיוון שיחד עם חסימת הכאב היא חסמה גם את כל שאר הרגשות, והיא היתה נשארת כבויה לאהבה, לחיים, לתקווה, לבכי, לצחוק, לחלומות.

כדי לחיות חיים רגשיים מלאים היתה איריס חייבת להעז לחוות את הכאב במלואו. ולמזלה היא הסתכנה ועשתה את זה. חומת המגן שבנתה סביב המודעות שלה נסדקה לאט לאט, וההכרה במציאות החלה לחדור עמוק יותר ויותר לתודעתה. עד שהיא לא יכלה עוד להסיח את דעתה ממצבה החדש. ואז הכאב פרץ בבת אחת אל הכרתה, ומאגר של רחמים עצמיים נפתח. מאותו רגע היא עברה לשלב השני והקשה ביותר, שלב הקורבן.

שלב הקורבן

זה היה מעבר חד וברור: כל הרגשות המוכחשים צפו ועלו כמו צינור סתום שנפתח, ובפעם הראשונה מאז הגירושין היא היתה מה שהיא באמת היתה: מסכנה ואומללה. "כנראה הוא בכלל לא אהב אותי מעולם. כנראה הכל היה שקר", מיררה בבכי מבוקר עד ערב. וככל שההכרה באמת התבהרה, העמיק היגון, ויחד אתו באו השאלות: "מה עשיתי? למה זה קרה דווקא לי? למה זה מגיע לי? למה אלוהים מעניש אותי?"

היא זעקה לעזרה והתחננה לסימפטיה. היא לא חסה על זמנן וסבלנותן של חברותיה, והיא תבעה כמות אדירה של חיבה ותשומת לב וחיזוקים. אבל היא לא האמינה לשום דבר, ולכן שום דבר לא יכול היה לנחם אותה. כל הזמן היא היתה על סף דמעות, ואפשר היה לראות את זה בפניה. די היה במילה אחת כדי לפתוח את הברז.

במשך כמה חודשים היא חיה על רכס צר, והיא לא יכלה לעלות או לרדת. היא גם לא יכלה לקבל עזרה. כאשר מישהו העז לרמוז לה שהיא תמצא בן זוג טוב יותר, היא מחתה: "הפסדתי את החבר הכי טוב שלי". היא עסקה בעיקר במה שהיה, והזיכרונות מהימים היפים לא הרפו ממנה: הצעת הנישואין, החתונה, הנסיעה הראשונה לחוץ לארץ, הלידה הראשונה, הכלב הראשון.

איריס היתה בשלב שבו הכל שחור או לבן: או הכל חוזר לקדמותו או אין כלום. "פעם היה לי בעל ומשפחה, ועכשיו אין לי דבר", התייפחה מרה. היא לא היתה מסוגלת לחשוב על שום דבר באמצע. לכן שום עצה ושום נחמה לא פעלו עליה.

נשים רבות מתקשות לעלות מהשלב הזה ונתקעות בו, עד שהדיכאון הופך לבן לוויה קבוע. אבל מנגנון החיים של איריס המשיך לפעול למענה, וידע מתי הזמן להפסיק להתייסר ללא תכלית, ומתי הזמן לעבור לשלב הבא, שלב ההאשמה, השלב שבו יש לסבל טעם. או לפחות כך זה נדמה.

שלב ההאשמה

"זה כל כך לא צודק", הפתיעה איריס יום אחד את חברותיה. ובאותו רגע היא כבר לא היתה קורבן, היא היתה מאשימה: "הייתי כל כך בסדר, והוא פשוט לא היה שווה את כל ההשקעה שלי".

הבכיות על מר גורלה פסקו, והיא התחילה להתמקד באיתור החסרונות שלו. מדי שעה זיהתה פגם נוסף באישיותו, וככל שהתארכה יותר רשימת מגרעותיו, השתפרה יותר הרגשתה. לאט לאט היא התחילה להרגיש שהיה לה מזל שנפטרה ממנו. "אני לא מבינה איך יכולתי להיות כל כך עיוורת", אמרה לחברותיה. יחד עם צוות היועצות היא הגיעה למסקנה שהאידיוט עשה לה בסך הכל טובה גדולה שלקח את רגליו והסתלק, והיא הוציאה הודעה מסכמת: "אני צריכה להודות לו שהתבגרתי בבת אחת".

ההאשמה אפשרה לאיריס לשפר את הרגשתה. נדמה היה לה שהיא יודעת מי הטובים ומי הרעים, ולאיזה מחנה משתייך כל אחד מהם. כי הרי אם מישהו אחר אשם, סימן שהיא לא אשמה, סימן שהיא בסדר.

האשמת בן הזוג היא מלכודת נוחה ומרופדת, והנטיה של נשים רבות היא להישאר בה. אילו היתה איריס נתקעת בשלב הזה וממשיכה לראות בעודד אחראי בלעדי למה שקרה, היא לא היתה לומדת דבר על עצמה. תודעתה היתה ממשיכה לבטל כל אחריות אישית שלה, והיא היתה ממשיכה לראות רק את טוב הלב שלה ואת הרשע שלו. ועם נקודת מבט כזאת גדול היה הסיכוי שהיא היתה נופלת שוב לדפוס דומה של זוגיות.

שלב ההאשמה יכול להיות אפוא הרסני אם היא לא גדלה ממנו אל עבר הריפוי המלא. אבל הוא יכול להיות גם שער להחלמה כשאנחנו מתחילים לחפש בתוך עצמנו מה שחיפשנו קודם רק אצל בן זוגנו. ומנגנון הריפוי של איריס המשיך לפעול בצורה בריאה, והעביר אותה בעוד מועד לשלב שיכין אותה להתחלה החדשה: שלב האחריות האישית.

לאט לאט, באומץ רב, היא התחילה להסב את מוקד העניין שלה מהרשעות שלו לחיפוש הבנת התהליכים שהביאו את שניהם למצב הזה. ונקודת מוצא זו חייבה אותה להתחיל לחפש הבנה גם לגבי החלק שלה.

מכאן החל המשבר להפוך לנקודת זינוק לצמיחה.

שלב חשבון הנפש

איריס עברה לשלב האחרון בתהליך ההחלמה כשהיתה מסוגלת להתחיל לשאול את עצמה מה החלק שלה בפירוק הנישואין. כשאנחנו שואלים את השאלות הנכונות, אנחנו מקבלים גם תשובות בעלות ערך. והיא החלה להיזכר שבמשך שנים הוא חזר והתלונן על דברים שהפריעו לו בהתנהגותה, אבל היא, במקום להקשיב ולהפנים, פשוט דחתה את טענותיו: "יש לו כל הזמן ביקורת, שום דבר לא מוצא חן בעיניו".

ועתה נפל האסימון. חשבון נפש מעמיק שעשתה בינה לבין עצמה הציף את זיכרונה בדברים כואבים מאוד שהיא לא רצתה לזכור: התובענות שלה כלפיו, ההתעלמות שלה מדברים שהיו חשובים לו, ההתנגדות שלה להרבה מהרצונות שלו. על אף הכאב היא הבינה שנוכחותה בחייו לא היתה נפלאה כפי שנדמה היה לה.

ואז היא יכלה להפסיק להאשים אותו, ובמקום זה היא היתה מסוגלת לחפש איפה היא עצמה טעתה. וכשהחלה להתרכז בטעויות שלה ובדרכים לתקן אותן, היא כבר לא היתה רחוקה מההבנה שהצלחה בחייה תלויה בה עצמה. וזה היה השיעור היחיד שדרוש היה לה כדי שחייה יהיו טובים יותר מכאן והלאה.

התחלה חדשה

אכן גירושין הם דבר מכאיב מאוד, ובמצב כזה הנטיה שלנו היא תמיד להתרכז בחיפוש הקלה לכאב. אבל זאת טעות. אין אפשרות להקהות את הכאב, ואין גם צורך בכך. כמו בכל משבר, הכאב נועד לזעזע אותנו מתוך השאננות שבה חיינו, או מתוך המאבקים המיותרים שניהלנו, ולהזכיר לנו שעלינו לקחת את הגה חיינו בידינו.

בלי הזעזוע אין מה שיעיר את המודעות המנומנמת שלנו, ואנחנו נמשיך להתחפש לבנות יענה ולרמות את עצמנו שהכל יסתדר אם לא נעשה גלים, או אם נעשה גלים חזקים יותר. לכן משבר הוא תמיד ציון דרך בחיינו, וזה אמור גם לגבי גירושין. אבל התנאי לכך הוא שנקשיב למסר שהוא מבקש להעביר לנו.

תדעו שאתם מוכנים להפוך את הסיום הזה להתחלה חדשה כשתוכלו לומר לעצמכם: "כל מה שהיה אינו מתאים עוד למה שיהיה". בצאתכם לדרך החדשה עם רוח כזאת אתם גורמים לכך שגורלכם יתגלה בפניכם. אתם מתחילים לשלוט בחייכם, ולא תרצו עוד להתנסות בחיים שאינם נכונים לכם.

ימים קשים צפויים לכל גרושה חדשה ולכל גרוש חדש. אבל הכאב זמני והקושי חולף, ואם תזכרו את זה יהיה לכם הרבה יותר קל להתמודד אתם. אורך התקופה תלוי בכל אחד מאתנו. לכל אחד מאתנו קצב אחר להתאוששות ולהחלמה. אבל אצל כולנו זוהי תקופה קצובה שיש לה התחלה וסוף.

יקל עליכם מאוד אם תזכרו, דווקא ממעמקי הכאב, שאתם זקוקה למבחנים הקשים, כי הם יהיו קרש הקפיצה שלכם לחיים נכונים יותר. לכן אל תנסו לברוח מהכאב. למדו לקבל אותו בהבנה כשכר לימוד שאתם משלמים עבור התבגרותכם, ובסופו של דבר יקרה לכם מה שקורה לכל אישה ולכל גבר שהתנסו בגירושין: תגלו שזה לא סוף העולם, ושיש חיים אחרי הגירושין. ובעיקר תגלו שהתחזקתם והחכמתם, שהשתחרר הפוטנציאל שהיה חבוי בכם ללמוד גישות חדשות, ושהתהליך העשיר את הווייתכם, את אישיותכם, את חשיבתכם, את רגשותיכם ואת חייכם.

להתגרש ולשמור על שפיות
דירוג 5 כוכבים (100%) 1 הצבעות

אימון זוגי ואישי באינסטגרם

מאמרים אחרונים

אנשים נוספים קראו גם

האשמה או תיקון – הכל עניין של גישה

איך להפסיק להיות בני זוג מאשימים ולהתחיל להיות בני זוג מתקנים, ולהביא את היחסים מהרמה הנמוכה של מאבקים לרמה הגבוהה של שיח זוגי מתוך כבוד ואהבה.

טיפול זוגי בתל אביב

טיפול זוגי יכול לעזור לכל זוג, בכל גיל ובכל צירוף: צעירים בתחילת דרכם שרוצים להבטיח דרך בטוחה יותר ליחסים ארוכי טווח, לזוגות מבוגרים שרוצים להחזיר לעצמם את הניצוץ, ולזוגות עם פערים עמוקים בתפיסת העולם.

תקשורת זוגית חכמה

אף אחד לא ישתכנע לעשות משהו כי אתם רוצים את זה, אבל הוא יוכל לעשות את זה בשמחה אם תראו לו את התועלת שהוא עצמו יפיק מזה.

להכיר את השליליות שלנו

כולנו רוצים אהבה וקרבה, אבל מעשינו יוצרים הרחקה ואיבה. איך יכולה אהבה להוליד כל כך הרבה כעסים ופגיעות? בדיקת הכוונות האמיתיות שלנו.

גירושין הם תקופה של התארגנות מחודשת בכל תחומי חיינו, וכדי לצאת ממנה בריאים וחזקים בנפשנו, רצוי להיערך למה שצפוי על ידי הכרת חמשת השלבים שצריך לעבור עד להרגשה שהסערה מאחורינו.

לאיריס היתה רק משאלה אחת: לשמור על יציבותה של מערכת הנישואין. לשם כך היא התעלמה ממצבי הרוח של עודד. כשהתלונן שלא טוב לו בבית היא הסבירה לעצמה שעוברת עליו תקופה קשה. כשהסתגר בשתיקה מכונסת היא גילתה הבנה: "יש לו לחצים בעבודה". וברגעים שבהם הרגישה פגועה היא הזכירה לעצמה: "כשאני שואלת אותו אם הוא אוהב אותי הוא אומר שכן".

בקיצור, היא התאמצה מאוד לא לראות, לא לשמוע ולא לדעת.

יום אחד אמר לה עודד בפשטות, ישר ולעניין, כמו בסצנה מתוך סרט של אינגמר ברגמן: "שנים אני אומר לך שלא טוב לי בבית ואת לא מקשיבה. אני לא יכול לסבול את זה יותר. אני רוצה שנתגרש".

וכך, מצאה איריס את עצמה לבד כשהיא מבולבלת, נבוכה ולא מבינה.

יש גרושות שמסיימות את הנישואין ביוזמתן ומתוך בחירה. לגבי גרושות כאלה תהליך ההחלמה הרבה יותר קל. לעתים הן מרגישות אפילו הקלה גדולה. הן אינן צריכות להתמודד עם ההרגשה הקשה של אובדן, כישלון או דחייה.

הקשיים הצפויים להן מתרכזים בעיקר בשיקום היחידה המשפחתית שהצטמצמה: תמיכה בילדים, בניית תקציב חדש, אולי החלפת מקום המגורים, לעתים יצירת חוג חברתי חדש במקום החוג הקודם שאינו מתאים עוד.

לכן הדברים הבאים אינם מכוונים אל גרושות מהסוג הזה. הדברים הבאים מתייחסים לאותן נשים שהגירושין נכפו עליהן בניגוד לרצונן. כמו איריס.

זמן של בלבול, הרס ופירוק

גירושין כאלה מנפצים השקפות מוטעות שטיפחנו במשך שנים רבות. מבנים זוגיים ומשפחתיים, שנראו איתנים ויציבים, מתפרקים כמו בניין קלפים. אנשים הכזיבו, השקפות איבדו את אמינותן, גישות התגלו כאשליות. חוסר ביטחון וחוסר ודאות מונעים כל אפשרות לראות עתיד טוב יותר, וההרגשה היא שהכל נגמר, שאין יותר על מי לסמוך.

מה עברה איריס לאחר ההלם, לאחר המעבר של עודד לדירה אחרת, לאחר עורכי הדין, לאחר הגישור, לאחר הגט? האם היא נתקעה באבל או עברה תהליך בריא של החלמה ושיקום? האם היא יצאה מהתהליך הבלתי נמנע חלשה יותר או חזקה יותר?

כושר ההתאוששות שונה אצל כל אחת מאתנו, ולא מעט נשים נתקעות באחד משלבי התהליך. לאיריס היה מזל. מנגנון הריפוי הטבעי שלה פעל באופן בריא, והיא התנסתה בכל השלבים ההכרחיים בזה אחר זה, עד שהיתה מסוגלת ללמוד את המסר שהחיים ניסו ללמד אותה.

כל אישה שנמצאת לפני גירושין, בעיצומו של תהליך גירושין או לאחר גירושין, מן הראוי שתעקוב אחרי השלבים שאיריס עברה, ותלמד ממנה איך לצאת מההריסות כשהיא לוחמת בלתי מנוצחת על זכותה להיות אישה שלמה ומאושרת.

שלב ההכחשה

בשבועות הראשונים התהדק המערך ההגנתי שלה, והיא התהלכה כמו בחלום. "זה לא יכול להיות, היה בינינו קשר כל כך חזק", חזרה ואמרה לעצמה. כל פעם שעודד צילצל כדי לתאם פגישה עם הילדים, היא היתה משוכנעת שזיהתה בקולו געגועים. כשהילדים חזרו מביקור אצלו היא רצתה לדעת כל פרט. האם סיפר להם כמה קשה לו? האם הוא שואל עליה?

זה היה שלב ההכחשה, השלב שבו תודעתה הגנה עליה בפני הכאב הבלתי נסבל. התעלמות מהמציאות החדשה, והסברים שרק היא האמינה בהם, שמרו על שפיות מדומה. "זה לא סופי", היא הרגיעה את חברותיה הנסערות. "אני מכירה אותו. לא ייתכן שאחרי כל מה שעברנו יחד הוא לא רוצה אותי יותר. כמה חודשים מחוץ לבית ילמדו אותו כמה אני חסרה לו". ומול השתיקה שלהן היא התריסה באופטימיות כנה ואמיתית: "תראו, הוא יחזור".

גם כשעברו הימים והוא לא גילה שום סימן של חרטה, היא לא הרשתה לכאב לפרוץ לתודעתה. "מה שקרה צריך היה לקרות", הסבירה את התיאוריות שלמדה בסדנת מודעות, "כל דבר שקורה, קורה לטובה", "צריך לקבל את החיים כמו שהם", "בלאו הכי הנישואין האלה לא היו מביאים אותי לשום מקום". והיא היתה בטוחה שהיא יוצאת מהעניין כמו גדולה.

אבל האופטימיות שלה באה ממודעות שהורדמה ומרגשות שהושבתו. הדחייה והעלבון חלחלו בתוכה אבל היא לא חוותה אותם, הדימוי הנשי שלה קרס אבל היא לא קלטה את זה, עודד ויתר על נוכחותה בחייו אבל היא לא התחברה עם זה.

אילו היתה איריס נשארת בשלב הזה של קהות חושים, היא היתה ממשיכה אולי להימנע מכאב, אבל היא לא היתה יכולה לבנות את חייה מחדש על בסיס בריא יותר, מכיוון שיחד עם חסימת הכאב היא חסמה גם את כל שאר הרגשות, והיא היתה נשארת כבויה לאהבה, לחיים, לתקווה, לבכי, לצחוק, לחלומות.

כדי לחיות חיים רגשיים מלאים היתה איריס חייבת להעז לחוות את הכאב במלואו. ולמזלה היא הסתכנה ועשתה את זה. חומת המגן שבנתה סביב המודעות שלה נסדקה לאט לאט, וההכרה במציאות החלה לחדור עמוק יותר ויותר לתודעתה. עד שהיא לא יכלה עוד להסיח את דעתה ממצבה החדש. ואז הכאב פרץ בבת אחת אל הכרתה, ומאגר של רחמים עצמיים נפתח. מאותו רגע היא עברה לשלב השני והקשה ביותר, שלב הקורבן.

שלב הקורבן

זה היה מעבר חד וברור: כל הרגשות המוכחשים צפו ועלו כמו צינור סתום שנפתח, ובפעם הראשונה מאז הגירושין היא היתה מה שהיא באמת היתה: מסכנה ואומללה. "כנראה הוא בכלל לא אהב אותי מעולם. כנראה הכל היה שקר", מיררה בבכי מבוקר עד ערב. וככל שההכרה באמת התבהרה, העמיק היגון, ויחד אתו באו השאלות: "מה עשיתי? למה זה קרה דווקא לי? למה זה מגיע לי? למה אלוהים מעניש אותי?"

היא זעקה לעזרה והתחננה לסימפטיה. היא לא חסה על זמנן וסבלנותן של חברותיה, והיא תבעה כמות אדירה של חיבה ותשומת לב וחיזוקים. אבל היא לא האמינה לשום דבר, ולכן שום דבר לא יכול היה לנחם אותה. כל הזמן היא היתה על סף דמעות, ואפשר היה לראות את זה בפניה. די היה במילה אחת כדי לפתוח את הברז.

במשך כמה חודשים היא חיה על רכס צר, והיא לא יכלה לעלות או לרדת. היא גם לא יכלה לקבל עזרה. כאשר מישהו העז לרמוז לה שהיא תמצא בן זוג טוב יותר, היא מחתה: "הפסדתי את החבר הכי טוב שלי". היא עסקה בעיקר במה שהיה, והזיכרונות מהימים היפים לא הרפו ממנה: הצעת הנישואין, החתונה, הנסיעה הראשונה לחוץ לארץ, הלידה הראשונה, הכלב הראשון.

איריס היתה בשלב שבו הכל שחור או לבן: או הכל חוזר לקדמותו או אין כלום. "פעם היה לי בעל ומשפחה, ועכשיו אין לי דבר", התייפחה מרה. היא לא היתה מסוגלת לחשוב על שום דבר באמצע. לכן שום עצה ושום נחמה לא פעלו עליה.

נשים רבות מתקשות לעלות מהשלב הזה ונתקעות בו, עד שהדיכאון הופך לבן לוויה קבוע. אבל מנגנון החיים של איריס המשיך לפעול למענה, וידע מתי הזמן להפסיק להתייסר ללא תכלית, ומתי הזמן לעבור לשלב הבא, שלב ההאשמה, השלב שבו יש לסבל טעם. או לפחות כך זה נדמה.

שלב ההאשמה

"זה כל כך לא צודק", הפתיעה איריס יום אחד את חברותיה. ובאותו רגע היא כבר לא היתה קורבן, היא היתה מאשימה: "הייתי כל כך בסדר, והוא פשוט לא היה שווה את כל ההשקעה שלי".

הבכיות על מר גורלה פסקו, והיא התחילה להתמקד באיתור החסרונות שלו. מדי שעה זיהתה פגם נוסף באישיותו, וככל שהתארכה יותר רשימת מגרעותיו, השתפרה יותר הרגשתה. לאט לאט היא התחילה להרגיש שהיה לה מזל שנפטרה ממנו. "אני לא מבינה איך יכולתי להיות כל כך עיוורת", אמרה לחברותיה. יחד עם צוות היועצות היא הגיעה למסקנה שהאידיוט עשה לה בסך הכל טובה גדולה שלקח את רגליו והסתלק, והיא הוציאה הודעה מסכמת: "אני צריכה להודות לו שהתבגרתי בבת אחת".

ההאשמה אפשרה לאיריס לשפר את הרגשתה. נדמה היה לה שהיא יודעת מי הטובים ומי הרעים, ולאיזה מחנה משתייך כל אחד מהם. כי הרי אם מישהו אחר אשם, סימן שהיא לא אשמה, סימן שהיא בסדר.

האשמת בן הזוג היא מלכודת נוחה ומרופדת, והנטיה של נשים רבות היא להישאר בה. אילו היתה איריס נתקעת בשלב הזה וממשיכה לראות בעודד אחראי בלעדי למה שקרה, היא לא היתה לומדת דבר על עצמה. תודעתה היתה ממשיכה לבטל כל אחריות אישית שלה, והיא היתה ממשיכה לראות רק את טוב הלב שלה ואת הרשע שלו. ועם נקודת מבט כזאת גדול היה הסיכוי שהיא היתה נופלת שוב לדפוס דומה של זוגיות.

שלב ההאשמה יכול להיות אפוא הרסני אם היא לא גדלה ממנו אל עבר הריפוי המלא. אבל הוא יכול להיות גם שער להחלמה כשאנחנו מתחילים לחפש בתוך עצמנו מה שחיפשנו קודם רק אצל בן זוגנו. ומנגנון הריפוי של איריס המשיך לפעול בצורה בריאה, והעביר אותה בעוד מועד לשלב שיכין אותה להתחלה החדשה: שלב האחריות האישית.

לאט לאט, באומץ רב, היא התחילה להסב את מוקד העניין שלה מהרשעות שלו לחיפוש הבנת התהליכים שהביאו את שניהם למצב הזה. ונקודת מוצא זו חייבה אותה להתחיל לחפש הבנה גם לגבי החלק שלה.

מכאן החל המשבר להפוך לנקודת זינוק לצמיחה.

שלב חשבון הנפש

איריס עברה לשלב האחרון בתהליך ההחלמה כשהיתה מסוגלת להתחיל לשאול את עצמה מה החלק שלה בפירוק הנישואין. כשאנחנו שואלים את השאלות הנכונות, אנחנו מקבלים גם תשובות בעלות ערך. והיא החלה להיזכר שבמשך שנים הוא חזר והתלונן על דברים שהפריעו לו בהתנהגותה, אבל היא, במקום להקשיב ולהפנים, פשוט דחתה את טענותיו: "יש לו כל הזמן ביקורת, שום דבר לא מוצא חן בעיניו".

ועתה נפל האסימון. חשבון נפש מעמיק שעשתה בינה לבין עצמה הציף את זיכרונה בדברים כואבים מאוד שהיא לא רצתה לזכור: התובענות שלה כלפיו, ההתעלמות שלה מדברים שהיו חשובים לו, ההתנגדות שלה להרבה מהרצונות שלו. על אף הכאב היא הבינה שנוכחותה בחייו לא היתה נפלאה כפי שנדמה היה לה.

ואז היא יכלה להפסיק להאשים אותו, ובמקום זה היא היתה מסוגלת לחפש איפה היא עצמה טעתה. וכשהחלה להתרכז בטעויות שלה ובדרכים לתקן אותן, היא כבר לא היתה רחוקה מההבנה שהצלחה בחייה תלויה בה עצמה. וזה היה השיעור היחיד שדרוש היה לה כדי שחייה יהיו טובים יותר מכאן והלאה.

התחלה חדשה

אכן גירושין הם דבר מכאיב מאוד, ובמצב כזה הנטיה שלנו היא תמיד להתרכז בחיפוש הקלה לכאב. אבל זאת טעות. אין אפשרות להקהות את הכאב, ואין גם צורך בכך. כמו בכל משבר, הכאב נועד לזעזע אותנו מתוך השאננות שבה חיינו, או מתוך המאבקים המיותרים שניהלנו, ולהזכיר לנו שעלינו לקחת את הגה חיינו בידינו.

בלי הזעזוע אין מה שיעיר את המודעות המנומנמת שלנו, ואנחנו נמשיך להתחפש לבנות יענה ולרמות את עצמנו שהכל יסתדר אם לא נעשה גלים, או אם נעשה גלים חזקים יותר. לכן משבר הוא תמיד ציון דרך בחיינו, וזה אמור גם לגבי גירושין. אבל התנאי לכך הוא שנקשיב למסר שהוא מבקש להעביר לנו.

תדעו שאתם מוכנים להפוך את הסיום הזה להתחלה חדשה כשתוכלו לומר לעצמכם: "כל מה שהיה אינו מתאים עוד למה שיהיה". בצאתכם לדרך החדשה עם רוח כזאת אתם גורמים לכך שגורלכם יתגלה בפניכם. אתם מתחילים לשלוט בחייכם, ולא תרצו עוד להתנסות בחיים שאינם נכונים לכם.

ימים קשים צפויים לכל גרושה חדשה ולכל גרוש חדש. אבל הכאב זמני והקושי חולף, ואם תזכרו את זה יהיה לכם הרבה יותר קל להתמודד אתם. אורך התקופה תלוי בכל אחד מאתנו. לכל אחד מאתנו קצב אחר להתאוששות ולהחלמה. אבל אצל כולנו זוהי תקופה קצובה שיש לה התחלה וסוף.

יקל עליכם מאוד אם תזכרו, דווקא ממעמקי הכאב, שאתם זקוקה למבחנים הקשים, כי הם יהיו קרש הקפיצה שלכם לחיים נכונים יותר. לכן אל תנסו לברוח מהכאב. למדו לקבל אותו בהבנה כשכר לימוד שאתם משלמים עבור התבגרותכם, ובסופו של דבר יקרה לכם מה שקורה לכל אישה ולכל גבר שהתנסו בגירושין: תגלו שזה לא סוף העולם, ושיש חיים אחרי הגירושין. ובעיקר תגלו שהתחזקתם והחכמתם, שהשתחרר הפוטנציאל שהיה חבוי בכם ללמוד גישות חדשות, ושהתהליך העשיר את הווייתכם, את אישיותכם, את חשיבתכם, את רגשותיכם ואת חייכם.

להתגרש ולשמור על שפיות
דירוג 5 כוכבים (100%) 1 הצבעות

 

אימון זוגי ואישי באינסטגרם

מאמרים אחרונים

אנשים נוספים קראו גם

איך לפתור בעיות בזוגיות

לא קיים זוג שאין לו בעיות בזוגיות. בעיות הן חלק מהיחסים, וכל זוג מוצא את עצמו פעם אחרי פעם בפני פער בין המצוי והרצוי. ובדיוק בשביל זה יש לנו שכל בראש, שאם נשתמש בו נכון הוא יהיה מסוגל לספק לנו את כל התשובות והפתרונות הדרושים לנו.

תן מעצמך לחיים

הבלוג שלי גם כשהזמנים קשים זה הזמן לתת משהו גדול לחיים כי זאת הסיבה להיותך כאן. את הדאגות הנח בצד הבט סביבך ותגלה שלל הזדמנויות

טיפול זוגי לזוגיות עם כבוד הדדי

כבוד יכול להיות רק הדדי או בכלל לא, כי כבוד הוא רוח קבוצתית, ואין כבוד חד צדדי. אז תחשבו מה קורה אצלכם: האם אתם עושים הכל כדי ששניכם תקבלו אחד מהשני יחס של כבוד?

סינרגיה: הפלוס האין-סופי

הכירו את חוק הסינרגיה: מתמטיקה חדשה, שבה אחד ועוד אחד שווה הרבה יותר משתיים. ואז הציבו את הגשמת החוק הזה למטרה המשותפת של שניכם ביצירה הזוגית שלכם.

סגירת תפריט

הרשמו עכשיו לניוזלטר של ד"ר צביה גרנות וקבלו מדי בוקר מאמר מטלטל:

מרגישים שאתם זקוקים לעזרה?
צרו איתי קשר וביחד נשקם את הזוגיות