פעם, בראשית דרכנו, כל אחד מאתנו השתדל להציג תמיד את הצד היפה שלו, מכיוון שכל אחד מאתנו רצה שהשני יכבד אותו ויעריך אותו ויימשך אליו. לכן, אם היתה פורצת בינינו מחלוקת, ידענו להסדיר אותה בלי שמישהו יצרח על השני, או ישפוך מפיו זבל עליו ועל המשפחה שלו. פשוט לכל אחד מאתנו היה חשוב מאוד להיראות לשני במיטבו, ואף אחד לא רצה שהשני יראה אותו בכיעורו. והסיבה לכך שהאהבה דועכת אצל כל כך הרבה זוגות היא שכבר מזמן לא אכפת לנו איך אנחנו נראים ואיך אנחנו נשמעים.

אולי אתם אומרים שזאת לא חכמה שפעם היינו כל כך טובים אחד אל השני, כי הרי בהתחלה כולנו צבועים ומראים רק את הגרסה היפה של עצמנו. אבל מה לא בסדר בזה? למה לא להמשיך בזה? למה שלא נראה את הגרסה היפה שלנו תמיד? ואם רק נחליף את ההגדרה "צבועים" בהגדרה "תרבותיים", אולי זה ימריץ אותנו לבחור תמיד בצד היפה שלנו, ואולי נפסיק לבטא את הצד הלא יפה שלנו בהסבר ש"זה מי שאני", או כי "זה מה שאני מרגיש".

זה תמיד חוזר לשאלה איך אנחנו נשמעים כשאנחנו מאבדים את שפיותנו, ואיך אנחנו נראים כשאנחנו חושפים שיניים ושולפים ציפורניים. וחבל שהפסקנו לשאול את השאלות הבסיסיות האלה. כי אם מישהו חושב שלהיות "אמיתי" זה לבטא כעס עם קצף על השפתיים, הוא עדיין לא פגש כנראה את הצד היפה שלו, אותו צד שמבטא כעס ביישוב דעת ולא בשיגעון.

ולידיעת כל חסידי הרעיון של "להיות אמיתיים": תוקפנות ואנוכיות הן אף פעם לא הצד "האמיתי" שלנו, הן הצד החולני שלנו. והן בוודאי לא הצד היפה שלנו.

אנחנו כל כך פאתטיים כשאנחנו יפים ותרבותיים מחוץ לבית, ומשאירים את כל מה שלא יפה בנו לבית ולבן הזוג. האם זאת הדרך שלנו להעניש את בן זוגנו? ממש כמו הפולניה שקמה בבוקר ומסתכלת בראי על דמותה הפרועה והמקומטת, ובעוד בעלה ממשיך לנמנם במיטה היא אומרת בשביעות רצון: "מגיע לו". אבל האם זה מגיע לנו להיראות ככה ולהישמע ככה?

ומובן מאליו שהדברים האלה נאמרים כלפי גברים ונשים במידה שווה, כי ביחסים זה תמיד שניים: גם אנחנו וגם הוא הפסקנו מזמן לשאול "איך אני נראה" ו"איך אני נשמע".

זה בסדר גמור כמובן שנרשה לעצמנו להראות כעס כשאנחנו כועסים, או להראות עלבון כשאנחנו פגועים, או להראות קנאה כשאנחנו מקנאים, או להראות מרירות כשאנחנו מרירים, ואין בדברים האלה שום כוונה להציע להסתיר את רגשותינו. מובן מאליו שהחיים ביחד מזמנים לנו נסיבות שמוציאות מאתנו לפעמים רגשות קשים, ומובן מאליו שמערכת זוגית דורשת שנכיר את האדם האמיתי שאתו אנחנו חיים. אבל הכוונה לא היתה אף פעם שנכיר אחד את השני כשאנחנו מאבדים צלם אנוש.

אם לכל אחד מאתנו יהיה חשוב להופיע בפני השני אמיתי לגמרי, עם כל שלל הרגשות שלו, אבל בלי להיות דוחה ומכוער ומפחיד, יהיה לנו הרבה יותר קל לכבד שוב אחד את השני, לאהוב שוב אחד את השני ולהימשך שוב אחד אל השני.

ומה שחשוב יותר, יהיה לכל אחד מאתנו הרבה יותר קל לכבד ולאהוב את עצמו.