ציפיות הן המנוע של החיים, כי הן נותנות לנו תשוקה להשיג כל דבר שאנחנו רוצים, כיוון לחתור אליו ודלק להניע את עצמנו בכיוון הזה. בלי ציפיות דבר לא נזוז ולא ננקוף אצבע. כי לשם מה נקום מהמיטה אם אין לנו ציפייה כלשהי להשיג משהו? ציפיות הן כמו גפרורים שמציתים את תשוקת החיים שלנו. ולכן לא יכול להיות ספק שציפיות הן דבר הכרחי לקיומנו. ומי שמציע לכם לבוא אל החיים בלי ציפיות, מעולם לא בדק כנראה מה מניע אותו עצמו.

אז ציפיות הן הסיבה לכל תנועה בחיינו. אבל ציפיות הן גם הסיבה לכל אכזבה ואומללות בחיינו. כי מה קורה: ציפייה לדבר כלשהו תמיד קודמת לניסיון להשיג את הדבר הזה. כלומר, בשלב הציפייה אין לנו עדיין מושג אם נוכל להשיג את הדבר שאנחנו מצפים להשיג. זה אומר שציפייה אמורה להיות רגש גמיש מאוד, כדי לאפשר לנו לא רק לנוע אל הדבר הרצוי, אלא גם לעזוב ולשחרר אותו אם הוא לא מושג.

אם יש לנו ציפיות חזקות להשיג דברים יחד עם גמישות רבה לוותר עליהם, אנחנו במקום מצוין. כי אז האכזבה הבלתי נמנעת תהיה קצרה וחולפת. אבל אם יש לנו ציפיות חזקות אבל גמישות חלשה, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו תקועים עם ציפיות שלא ניתן להגשים. ואז האכזבה לא רק שלא חולפת, אלא היא מתחזקת מיום ליום עד שהיא הופכת לסבל ואומללות.

וזה כל הסיפור כולו על האומללות והסבל של אנשים כה רבים במערכת יחסים. זה מתחיל בציפייה איך היינו רוצים שבן זוגנו יתנהג. אם הוא משתף פעולה, הכל יופי. הכל יופי גם אם הוא לא משתף פעולה ואז אנחנו משחררים ומוותרים. אבל אם אנחנו מצפים ממנו למשהו והוא לא משתף פעולה עם זה ואנחנו לא משחררים את הציפייה שלנו ממנו, אז זה לא יופי בכלל כי אנחנו יוצרים בינינו שדה מוקשים.

אנחנו מפתחים בתוכנו מחשבת פנטום של "איך בן זוגנו אמור להיות", ואין לנו מיכל פנימי להכיל את מי שהוא. ובהדרגה הופך הפנטום הזה למיקוד פנימי של ציפייה מה בן זוגנו אמור להגיד, מה הוא אמור לעשות ואיך הוא אמור להגיב. ואף אחד מאתנו לא יכול, וגם לא אמור, לעצב את עצמו על פי המודל הפרטי של מישהו אחר.

אנחנו אומללים כשאנחנו מנסים להתאים את בן זוגנו לציפיות שלנו, כי אין סיכוי שנצליח בזה, כי אף בן זוג לא יכול ולא מתכוון להתאים את עצמו לציפיות שלנו, בדיוק כמו שאנחנו לא יכולים ולא מתכוונים להתאים את עצמנו לציפיות שלו. יש לנו סיכוי להיות מרוצים אם נתאים את הציפיות שלנו לאדם שבו בחרנו.

נניח שהתחברנו עם בן זוג נהנתן שאוהב לבלות, ונניח שאנחנו אוהבים להיות בבית. ואז כמובן שאנחנו לא מפסיקים לריב אתו כדי שיפסיק לצאת, וכמובן שהוא לא מפסיק לצאת, וכמובן שאנחנו לא מפסיקים להיות אומללים.

מה אנחנו יכולים לעשות? לבחור בין שתי אפשרויות: או להיאחז בציפיות שלכם לבן זוג שאוהב להיות בבית ולהיפרד ממנו לשלום, או להיאחז בבן הזוג הנהנתן שלכם ולאפשר לו לצאת כחפצו בלי לעשות לו פרצופים.

יש עוד אפשרות: להיצמד לציפיות שלכם, ולריב עם בן זוגכם כדי שיתאים את עצמו אליהן. אבל פליז פליז פליז, אל תשכחו שבדיוק את האנשים האלה האומללות מחפשת!