האם ניתן לשפר את ההקשבה ההדדית בין בני הזוג?

מהרגע שהתחלנו לתקשר עם הסביבה אנחנו מתאמצים לגרום לאחרים להבין אותנו, ומעולם לא חשבנו שאנחנו צריכים להשקיע אותו מאמץ כדי להבין אותם. והאמת? ברגע של קונפליקט בינינו לא באמת אכפת לנו מה האדם האחר מרגיש, חשוב לנו רק מה שאנחנו מרגישים, וחשוב לנו רק שהוא יבין סוף סוף מה כואב לנו.

גישה אגוצנטרית זאת יוצרת הקשבה אטומה. אנחנו לא מקשיבים עם כוונה להבין אותו. אנחנו מקשיבים עם כוונה למצוא תשובה ניצחת שתראה לו את הטעות שלו. אנחנו מנסים כל הזמן לאלץ אותו לראות את הדברים כמונו, ואם הוא מתעקש להמשיך לראות את הדברים בעיניים שלו, אנחנו יוצאים מדעתנו.

הקשבה היא לשמוע את הטקסט שלא נאמר מתחת למילים הגלויות. הקשבה היא לשמוע את האמת שמתחננת להישמע מתחת לתלונות, את האמת שמתייפחת מתחת להתפרצויות הזעם, את האמת שזועקת מתחת לשתיקות. הקשבה היא לשמוע את המצוקה מתחת להאשמות הגלויות, ולשמוע את הכאב מתחת ללהבות הכעס.

אנחנו לא יודעים להקשיב כי אנחנו מאומנים לשמוע רק את המילים. והמילים מכאיבות, פוגעות ומשפילות. לכן היא אומרת: "הכל יהיה בסדר אם הוא ידבר אלי יפה", ולכן הוא אומר: "היא רק צריכה להעיר אחרת". אבל את המילים הקשות האלה יוצרים ההרגשות שלנו, ואל הרגשות האלה אנחנו צריכים להקשיב אם אנחנו רוצים ליצור בינינו הבנה.

אז כן, אנחנו שומעים טוב מאוד את הדחייה, את חוסר ההערכה, את האיבה, את חוסר שביעות הרצון, אבל כשאנחנו ממוקדים בטונים ובסגנון אנחנו מחמיצים את העיקר, כי אנחנו לא שומעים את המסר הסמוי להחזיר אל חיינו את כל הטוב שהיה לנו פעם: את הכבוד שהיה פעם בינינו, את ההתחשבות שבה התייחסנו אחד אל השני, את החיבוק האוהב שתמיד הצענו זה לזה.

אז איך לשמוע את הקריאה לאהבה ולהתייחסות כשצועקים עלינו ופוגעים בנו?

בטיפול זוגי לומדים להקשיב לשני בדיוק באותו אופן שבו היינו רוצים שהוא יקשיב לנו. היינו רוצים שהוא ישמע רק את התלונות שלנו? רק את הנזיפות שלנו? רק את הבכי שלנו? רק את השקט הרועם שלנו? כמובן שלא. היינו רוצים שהוא ישמע את המצוקה שמתחת לדמעות, את הכאב שמתחת לשתיקות, את הזעקה לאהבה שמתחת להאשמות. היינו רוצים שהוא ישמע את המסר האמיתי שאנחנו מנסים להעביר.

וזה בדיוק גם מה שהוא רוצה שאנחנו נשמע כשאנחנו מקשיבים לו: את המצוקה שלו, את התסכול שלו ואת ההבטחה שאנחנו אוהבים אותו.