כשאנחנו כועסים נראה לנו הגיוני לגמרי לפגוע במי שהכעיס אותנו, כי הרי הוא הכאיב לנו ומובן שהוא ראוי לעונש הכואב ביותר. ואז, כשאנחנו מתפייסים, העולם נראה לנו פתאום שונה לגמרי. העניין שבגללו כעסנו לא נראה לנו כל כך נורא, ובן זוגנו לא נראה לנו כל כך גרוע, ומריבה לא נראית רעיון כל כך טוב.

מה קורה בתוכנו בין לבין, בין מצב הרוח הכעוס ובין מצב הרוח המפויס?

האם התפייסנו כי בן זוגנו התנצל, או מכיוון שמשהו בתוכנו זז?

מהו הכוח המסתורי שגורם לנו לעבור ממצב רוח כועס למצב רוח מפויס?

למה יש בינינו כאלה שמצליחים לעבור מהר ממצב רוח כועס למצב רוח מפויס?

למה יש בינינו כאלה שזקוקים לזמן רב כדי להרגיע את הכעס שלהם?

האם אנחנו יכולים לעבור מכעס לפיוס מתוך החלטה מתי שנרצה?

ייתכן שלא חשבתם מעולם על השאלות האלה, כי ייתכן שחשבתם שפשוט "נרגעתם". אבל כשאתם עוברים מכעס לפיוס שום דבר לא "נרגע" בכם. להפך, משהו מתעורר בכם: צורך לשלוט בעצמכם במקום לשלוט בבן זוגכם. ואז, בלי שבכלל תדעו, אתם מגייסים כוחות מוזרים שמעבירים אתכם למצב רוח מפויס.

כעס הוא ביטוי של צורך בשליטה, וכולנו רוצים להיות תמיד בשליטה כדי להבטיח את זכויותינו. אבל כאן מסתיים הדמיון בינינו, ומתחיל ההבדל הגדול בין "שולטים שקולים" ובין "שולטים אמוציונלים". ומה ההבדל? אלה שולטים על ידי ההיגיון ואלה שולטים על ידי הרגש. והתוצאה היא ש"אמוציונלים" נלחמים לשלוט בסביבה, ו"השקולים" מתאמנים בשליטה בעצמם.

ככל שאנחנו "אמוציונלים" יותר, אנחנו נאחזים חזק יותר בכעס שלנו כדי לשלוט בבן זוגו ולהכריח אותו לציית. וככל שאנחנו "שקולים" יותר, אנחנו נאחזים חזק יותר בהיגיון שלנו כדי לשלוט בעצמנו ולהראות לבן זוגנו דרך טובה יותר.

השולט "האמוציונלי" יודע מניסיונו הארוך שבן זוגו לא מרשה לו לשלוט בו, ולכן הוא אימן את עצמו לקחת ממנו את השליטה עליו בכוח. לכן הוא התאמן בצעקות, בכינויי גנאי ובזיהוי הנקודות הרגישות אצל השני כדי להעניש אותו. השאלה היחידה שהוא שואל את עצמו היא איך להכאיב יותר ואיך לפגוע יותר, וכעס הוא כלי הנשק העיקרי שלו. לכן הוא לא מוותר עליו בקלות, ולכן כל כך קשה לו להתפייס.

השולט "השקול" יודע מניסיונו הארוך שכאשר הוא שולט בעצמו הוא בעצם שולט בסביבה, כי קור רוח מאפשר לו להפנות את המצב לאן שהוא רוצה. ובכל פעם שמתעוררת מחלוקת בינו ובין בן זוגו, הוא משתמש בכוח השקול שלו כדי להרגיע את הרוחות ולאפשר שיחה והבנה. הוא לא רוצה להעניש את השני אלא להבין את השני, ולגרום לשני להבין את נקודת הראות שלו. והוא לא שוכח שעונש לא פותר דבר אלא רק מביא ליותר כעס וליותר ריחוק.

טיפול זוגי לא עוסק ביחסים שבהם שני בני זוג הם "שולטים שקולים", כי הם עושים עבודה טובה בעצמם: אף אחד לא מנסה לשלוט בשני או להעניש את השני, ובמקום זה יש ביניהם שיח מתמיד שפותר כל קונפליקט בלי מריבה.

ביחסים שבהם בן זוג אחד "אמוציונלי" ואחד "שקול", יש סיכוי לא קטן שהצד "השקול" יוביל לאט לאט גם את בן זוגו "האמוציונלי" לשליטה גוברת והולכת בעצמו.

לעומת זאת, טיפול זוגי דרוש מאוד ביחסים שבהם יש שני "אמוציונלים", כי אף אחד מהם לא רואה בכעס שלו בעיה, וכל אחד משוכנע עד טיפת דמו האחרונה שהבעיה היא רק במעשיו של השני: "אם הוא יפסיק להתנהג ככה לא תהיה לי סיבה לכעוס". וכך ימשיכו היחסים ביניהם להיות זירת קרבות כל עוד הם ימשיכו להיות בטוח שהכעס שלהם מוצדק.

אבל אם לסיים את הדברים בנימה חיובית יותר אז שיהיה ברור: כל זוג יכול להגיע להכרה בטעות הגדולה של מלחמה טיפשית על השאלה מי צודק, במקום להתמסר למאמץ החשוב ביותר: איך להיות מאושרים ביחד.