אל תשעממו את התשוקה

זה התחיל בריגוש וסערה ולהט. אהבתם עד כלות הנשימה והתגעגעתם עד כאב. במפגשים מלאי קסם התוודעתם זה אל נשמתו של זה, התגליתם זה אל לבו של זה, ויצרתם יחד אינטימיות של גוף ונפש.

יום אחד הפכתם למשפחה. לאט לאט החובות והתפקידים השתלטו על חייכם. במקום שיחות נפש יש לכם עכשיו שיחות בירור לאן נעלמה המשכורת, ובמקום מזמורי געגועים בטלפון יש לכם עכשיו תזכורות טלפוניות לקנות בדרך טיטולים לתינוק. ארגנתם זמן הורים, זמן משפחה, אבל מה עם זמן זוגי? מה עם הכישוף? מה עם הרטט? מה עם החמדה? מה עם הקרבה?

ושאלת השאלות: מה קורה בחדר המיטות שלכם? פיהוקים ונמנום? גב אל גב? אם מישהו יציץ בעד חור המנעול אל המתרחש במיטה הזוגית שלכם, מה הוא יראה? פיהוקים ונמנום? גב אל גב? אם נפלתם למלכודת השגרה ונתתם לחשק המיני לגווע, אין פלא שהחדר הזוגי שלכם הפך למקום עייף ומשועמם.

אבל גם אם הריגוש גווע והרשיתם לעייפות ולשעמום לתפוס את מקומו, לא מאוחר להצית מחדש את הניצוץ. רק קחו בחשבון שהוא לא יצית את עצמו, אתם צריכים להצית אותו בעצמכם. אז לא משנה כמה אתם רצוצים ועייפים ומרוסקים וכתושים, תנו לחדר התשוש הזדמנות להיות שוב מקום קבוע של מפגש זוגי מלא תשוקה, כמו בימים ההם.

אל תהרגו את התשוקה

ונתחיל בהכרת הדברים הרבים שיכולים לקטול את החשק המיני בין בני זוג. חלק מהם שייכים להרגלים הזוגיים, חלק אחר להרגלים אישיים. וההרגל הזוגי הקטלני ביותר הוא מריבות. קשה מאוד להתפלש בין הסדינים בתשוקה ואהבה אחרי ששמענו כמה אנחנו רעים ומעצבנים, וקשה לא פחות להשתוקק אל בן זוג שלא מזמן קראנו לו אטום ואגואיסט. למי יש חשק לשכב עם אחד כזה? מה פחות אטרקטיבי מזה?

יש קשר ישיר בין איכות הקשר המיני בין בני זוג, ובין האווירה שהם יוצרים בבית. וגם אם הם מצליחים לנתק בין היחסים ובין החשק המיני שלהם, אין דמיון באיכות הקשר המיני שמתקיים באווירת מלחמה, ובין קשר מיני שמתקיים באווירת אהבה.

אל תעצבנו את התשוקה

האויב השני של החשק המיני הוא הרגלים אישיים מעצבנים של אחד מבני הזוג. למשל, בלגן בבית, קולות לא נעימים, עקיצות ציניות, פטפטנות, תנוחת זומבי על הספה, התעסקות כפייתית בטלפון, הזנחה אישית. הרגל כזה יכול לייבש לאט לאט את החשק של בן הזוג השני.

לא פעם טוען הצד המעצבן שהצד המעוצבן רגיש מדי, או שהוא סוחב אתו טראומה מהעבר, ושבמקום לבוא בטענות שיטפל בעצמו. לפעמים זה נשמע הגיוני מאוד, כי מה הקשר בין השארת התחתונים והגרביים על הרצפה ובין החשק המיני? עד שפעמים רבות הצד המעוצבן מתחיל להאמין בזה. אבל זה לא עוזר לאף אחד מהם, כי מתברר שיש קשר ישיר בין השניים, והחשק של הצד המעוצבן מתייבש בכל זאת.

וגרוע מזה: אם בהתחלה הצד המעוצבן מרגיש דחייה רק כלפי הרגל אחד של בן זוגו, לאט לאט מתפשטת הדחייה שלו גם כלפי התנהגויות אחרות שלא אמורות לעצבן אותו. עד שיום אחד הקול שלו מעצבן, המגע שלו מעצבן, הצחוק שלו מעצבן. כמובן שזכותנו להמשיך לעשות כל דבר שלדעתנו מייצג את "מי שאנחנו", גם זה מעצבן את בן זוגנו. אבל רצוי שניקח בחשבון את המחיר שנצטרך לשלם. האם זה משתלם? זה לא מחיר גבוה מדי?

אל תשכחו את התשוקה

כל הדברים האלה אמורים לא רק על בן זוגנו אלא גם עלינו. חשבו כמה אנחנו מדהימים ומתחשבים בחוץ, וכמה אנחנו מרשים לעצמנו להיות לא נחמדים בבית. והסיבה היא שאנחנו פשוט לא תופסים מה התנהגות דוחה עושה לבן זוגנו.

כדאי לזכור: אנחנו יכולים להיות בני זוג מושלמים, ובכל זאת הרגל דוחה אחד מבטל את השפעת כל האיכויות החיוביות שלנו. אז אין כאן שאלה אם מוצדק או לא מוצדק לדרוש אחד מהשני לשנות התנהגות מעצבנת. יש כאן רק שאלה אם אנחנו מוכנים לסכן את החשק המיני אחד של השני.

ולמה בכל זאת כה רבים בינינו דורשים מבן זוגם המעוצבן לטפל ברגישות שלו, במקום שהם יבדקו את עצמם וישנו מה שלא נעים בהם? בגלל הגאווה. זה האגו שלנו, שמוכן להרוס יחסים ובלבד לא להודות שיש בנו משהו לא נחמד. אז קחו את זה ברצינות. הבטיחו להיענות זה לבקשתו של זה, והסכימו לשנות הרגלים שמורידים את החשק המיני שלכם. ואם מישהו מכם יתלונן: "אתה מנסה לשנות אותי", התשובה הטובה היא: "אני מנסה להציל את התשוקה שלי אליך, ואני מבקש את עזרתך".