כל מי שאומר לכם שהחיים מדהימים בוודאי רוצה למכור לכם משהו: אולי בושם, אולי סבון, אולי חופשה. כי מה מדהים כל כך בחיים האלה?

אבל אני אומרת לכם שהחיים יכולים להיות מדהימים, ואם נדמה לכם שאני מנסה למכור לכם משהו, אתם צודקים. אני מנסה למכור לכם את המתנה היפה ביותר שאתם יכולים להעניק לעצמכם: חופש.

אבל רגע, חופש ממה? הרי יש לכם חופש מוחלט כבר עכשיו. לפחות כך בוודאי נדמה לכם, כי אתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים. אתם יכולים להיות רווקים או נשואים, אתם יכולים לעבוד או לא לעבוד, אתם יכולים לנסוע לכל מקום שתרצו, אתם יכולים להתרועע עם כל מי שתבחרו.

ובכל זאת, איך לומר את זה בעדינות? גם אם יש לכם חופש תנועה מוחלט בעולם, חופש הוא ג'וב פנימי ולא חיצוני, ושם בפנים אין לכם שום חופש. לאף אחד אין.

אז על איזה חופש מדובר? מדובר על החופש לבחור איך לראות את הדברים. ומה שקורה במצבנו היום הוא שאנחנו רואים את המציאות בעיקר דרך מערכת העיניים של הצל שחי בתוכנו. ועיניים של צל יכולות לראות רק צללים.

אתם יכולים לשמוע את הצל שלכם ברוב התיאורים שלכם. למשל, איך עבר עליכם היום? נורא, עבדתי בלי הפסקה, לא היה לי רגע לנשום, אני מת, אני שבור וגמור והרוס ומרוסק. ומה קורה אחרי התיאור? הצל נכנס לפעולה ומחפש הוכחות לזה שהתיאור נכון. ואז אנחנו באמת מרגישים שבורים ומרוסקים.

כל אבר בגופכם ירגיש את זה. ואז לא תהיה לכם ברירה, תהיו חייבים לצנוח בחוסר אונים, כי אי אפשר לעשות משהו כשאנחנו גוססים. אז זאת אם כן השיטה: אנחנו מתארים הרגשה, והצל הפנימי בונה קונספציה שלמה להוכיח שהיא נכונה.

אבל יש לנו עוד מערכת עיניים. אלה העיניים של האמן, שרואה רק את היופי שבדברים. איך הוא היה מתאר את היום הזה? "קשה אבל עשיתי משהו חשוב", "הרבה עבודה אבל שיפרתי דברים", "עמוס מאוד אבל גם מספק מאוד".

והנה הפלא ופלא, אתם כבר לא גוועים למות. אתם מרגישים חיים לגמרי, ומוכנים להאיר פנים לסובבים אתכם ולעשות להם טוב. אתם מבינים איזה כוח יש לכם? אתם יכולים לבחור איך לתאר את ההרגשה שלכם, ואז להרגיש אותה.

אז למה לבחור בתיאורים כמו "נורא" ו"זוועה" ו"סיוט", ואז להרגיש נורא וזוועה וסיוט, אם אפשר לבחור בתיאורים כמו "קשה אבל מדהים", או "עמוס אבל נפלא", ואז להרגיש נפלא ומדהים? אם זה בידינו, למה לא לבחור להרגיש שמחים ואופטימיים בכל הנסיבות?

בכל קושי יש מידה שווה של תועלת. כשאנחנו רואים רק את צד הקושי, אנחנו חיים בצל. וכשאנחנו רואים רק את היופי, אנחנו חיים בצד של היתרונות שהקושי מציע. ובשביל זה בדיוק אנחנו זקוקים לחופש הפנימי: כדי לאפשר לנו תנועה פנימית חופשית לעקוף את הצל, ולנוע אל מערכת העיניים החיובית שלנו.