איך אתם מרגישים כשאתם מקבלים מחמאה? שאלה טיפשית. כל אחד נהנה לשמוע שהוא מדהים, שהוא יפה, שהוא חכם. אבל ליהנות ממילה טובה זה סיפור אחד, ולהזדקק למילה טובה זה סיפור אחר.

והפוך: איך אתם מרגישים כשמתקנים אתכם? כשמבקרים אתכם? כשמעירים לכם שעשיתם משהו לא נכון? שאלה עוד יותר טיפשית. אף אחד לא מרגיש נוח כשמבקרים אותו. אבל להרגיש לא נוח מהערה זה סיפור אחד, ולהתמוטט בגללה סיפור אחר.

ויש קשר הדוק בין השניים כי הם שני צדדים של אותו מטבע: מי שנהנה ממחמאה אבל חי בסדר גמור גם בלעדיה, לא קורס בגלל הערה גם אם הוא לא נהנה ממנה.

מדובר בשתי גישות חיים שונות: אלה שמבינים שהם לא מושלמים ושהם יכולים לטעות, ואלה שחייבים להרגיש שהם מעל לטעויות, והם מאבדים את כל ביטחונם העצמי כשלא מרוצים מהם. או במילים שמוכרות לנו יותר: חסרי ביטחון ואלה שבטוחים בעצמם.

מה ההבדל בין שתי הגישות? גם הבטוחים בעצמם וגם חסרי הביטחון רוצים להיות מושלמים. אבל חסרי הביטחון רוצים לקבל אישור שהם מושלמים כפי שהם, והם מרגישים שאסור להם להיתפס בטעות. לכן הם יתגוננו מפני כל הערה או ביקורת, והם יכחישו או יסובבו את הדברים בתחכום כדי להראות שהדרך שלהם נכונה.

ואילו הבטוחים בעצמם יודעים שהם לא מושלמים כפי שהם, והם רוצים להשקיע כל מה שאפשר כדי להשיג את השלמות. לגבי אדם חסר ביטחון הערה אומרת שמישהו לא מכיר בשלמותו, ואילו לאדם בטוח בעצמו הערה היא תזכורת ללמוד יותר ולהתאמץ יותר.

מה שמבדיל אם כן בין שתי גישות החיים האלה הן שתי מילים קטנות אבל יקרות מפז: "כבר" ו"עדיין". אלה רוצים לקבל אישור שהם "כבר" חכמים גם בלי למידה, ואלה מבינים שהם "עדיין" לא חכמים כפי שהם יהיו אחרי למידה.

אז מה אתכם? מתי אתם מרגישים חכמים, כשאתם מקבלים שבחים? כשאתם נלחמים להיות צודקים? כשאתם מוכיחים שאין בכם פגמים? או האם אתם מרגישים חכמים כשלמדתם משהו חדש? כשהתברר לכם שטעיתם? כשהבנתם משהו שקודם לא הבנתם? כשגיליתם זווית ראייה חדשה? כשתפסתם שראיתם קודם משהו לא נכון?

הפואנטה: הצורך לדחות הערות כדי לקבל אישור שאנחנו כבר נהדרים כפי שאנחנו בולם את ההתפתחות שלנו. ואילו ההכרה בכך שאנחנו עדיין רחוקים מלהיות נהדרים כפי שאנחנו יכולים להיות היא תמריץ להתפתחות ולהרחבת דעת.

אז אל תשכחו אף פעם את המילה "עדיין". היא תעזור לכם ברגע שמתקנים אתכם או מעירים לכם, כי היא תאפשר לכם להודות: "אולי באמת אני עדיין לא יודע מספיק", "אולי אני באמת טועה". וזה המנוף להתפתחות.