שתף
שלח לחבר
אימייל
עדיין מחפשים.

מאת ריצ'רד פיינמן

יום אחד קיבלתי שיחת חוץ מחברה ותיקה בלוס אגנ'לס. היא אומרת בקול רציני מאוד: "ריצ'רד, יש לי בשורה עצובה בשבילך. הרמן מת".
תמיד אני מרגיש לא נוח שאני לא זוכר שמות, ולא נעים לי שאני לא מקדיש מספיק תשומת לב לאנשים. "באמת?" אני אומר כדי לשמוע ממנה עוד פרטים, ומשתדל להישמע מופתע ורציני ועצוב, אבל אני חושב לעצמי: מי זה הרמן, לעזאזל?
היא אומרת: "הרמן ואמא שלו נהרגו שניהם בתאונת דרכים ליד לוס אנג'לס. מכיוון שאמא שלו באה משם, הלוויה תתקיים בלוס אנג'לס, בבית הלוויות רוז הילס, ב-3 במאי בשעה שלוש". והיא מוסיפה: "הרמן היה שמח מאוד אילו היה יכול לדעת שאתה תהיה אחד מנושאי הארון".
אין לי מושג מאין לה מה היה משמח את הרמן, אבל אני מוטרד יותר מהעובדה שעדיין אני לא מסוגל לזכור מיהו. ואני אומר: "בטח, אני אשמח לעשות את זה". לפחות כך אני אצליח לגלות מי זה הרמן.
פתאום עולה על דעתי רעיון. אני מתקשר לבית הלוויות. "יש לכם לוויה ב-3 במאי בשעה שלוש..."
"על איזו לוויה אתה מדבר, של גולדשמיט או של פרנל?"
שמות לא מוכרים. "טוב, אה, אני לא יודע". ואז אני נזכר. "זאת לוויה כפולה. אמא שלו מתה גם כן".
"אה, כן. אז זאת הלוויה של גולדשמיט".
ובכן, מדובר בהרמן גולדשמיט. אבל אני עדיין לא זוכר שום הרמן גולדשמיט. אין לי מושג איך יכולתי לשכוח. לפי האופן שבו החברה שלי דיברה, היא היתה בטוחה שהרמן ואני הכרנו אחד את השני היטב.
הסיכוי האחרון שיש לי זה לבוא ללוויה ולהציץ לתוך הארון.
אני בא ללוויה. החברה שלי באה לקראתי לבושה בשחור, ואומרת בקול מלא עצב: "אני כל כך שמחה שבאת. הרמן היה מאושר אילו ידע".
אם היא אומרת, היא כנראה יודעת. כולם עושים פרצוף עצוב, וגם אני, כי אני בטוח שאילו ידעתי מיהו הרמן, הייתי עצוב מאוד שהוא מת.
הלוויה נמשכת. כשמגיע הזמן לעבור לפני הארון, אני ניגש, מציץ לתוך הארון של אמא של הרמן, ואחר כך לארון של הרמן. ואני נשבע לכם שבחיים לא ראיתי אף אחד מהם.
הגיע הזמן לשאת את הארון החוצה, ואני תופס מקום בין נושאי הארון. אני עוזר להטמין את הרמן במקום מנוחתו האחרון, כי אני יודע שהוא היה מעריך את זה מאוד. אבל אין לי מושג עד עצם היום הזה מי היה הרמן.
כעבור שנים רבות מצאתי בתוכי מספיק אומץ להעלות את זה לפני החברה שלי. "זוכרת את הלוויה לפני עשר שנים בערך?"
"אתה מתכוון להרמן".
"נכון, הרמן. את יודעת, אין לי מושג מי היה הרמן. אפילו בארון לא זיהיתי אותו".
"אבל ריצ'רד, הכרתם אחד את השני בלוס אלמוס, מיד אחרי המלחמה. שניכם הייתם חברים טובים שלי ושוחחנו המון ביחד".
"אני עדיין לא מסוגל לזכור אותו".
כעבור כמה ימים היא התקשרה אלי ואמרה לי מה קרה: היא הכירה את הרמן זמן קצר אחרי שאני עזבתי את לוס אלמוס, ומכיוון שהיא היתה חברה כל כך טובה של שנינו, היא חשבה שאנחנו בטח הכרנו. היא טעתה אם כן, ולא אני, כפי שקורה בדרך כלל.
אבל מה אם היא אמרה את זה רק לשם נימוס? היא מסוגלת, האישה הטובה הזאת. אותה לפחות אני מכיר.
פרופ' ריצ'רד פיינמן היה פיזיקאי דגול ומאבות מכניקת הקוואנטים. בין השאר הוא אהב גם לנגן בחצוצרה בבארים, וכן לספר סיפורים.

מי זה הרמן לעזאזל?
דירוג 2 כוכבים (40%) 2 הצבעות

 

מאמרים אחרונים

אנשים נוספים קראו גם

עדיין מחפשים.

מאת ריצ'רד פיינמן

יום אחד קיבלתי שיחת חוץ מחברה ותיקה בלוס אגנ'לס. היא אומרת בקול רציני מאוד: "ריצ'רד, יש לי בשורה עצובה בשבילך. הרמן מת".
תמיד אני מרגיש לא נוח שאני לא זוכר שמות, ולא נעים לי שאני לא מקדיש מספיק תשומת לב לאנשים. "באמת?" אני אומר כדי לשמוע ממנה עוד פרטים, ומשתדל להישמע מופתע ורציני ועצוב, אבל אני חושב לעצמי: מי זה הרמן, לעזאזל?
היא אומרת: "הרמן ואמא שלו נהרגו שניהם בתאונת דרכים ליד לוס אנג'לס. מכיוון שאמא שלו באה משם, הלוויה תתקיים בלוס אנג'לס, בבית הלוויות רוז הילס, ב-3 במאי בשעה שלוש". והיא מוסיפה: "הרמן היה שמח מאוד אילו היה יכול לדעת שאתה תהיה אחד מנושאי הארון".
אין לי מושג מאין לה מה היה משמח את הרמן, אבל אני מוטרד יותר מהעובדה שעדיין אני לא מסוגל לזכור מיהו. ואני אומר: "בטח, אני אשמח לעשות את זה". לפחות כך אני אצליח לגלות מי זה הרמן.
פתאום עולה על דעתי רעיון. אני מתקשר לבית הלוויות. "יש לכם לוויה ב-3 במאי בשעה שלוש..."
"על איזו לוויה אתה מדבר, של גולדשמיט או של פרנל?"
שמות לא מוכרים. "טוב, אה, אני לא יודע". ואז אני נזכר. "זאת לוויה כפולה. אמא שלו מתה גם כן".
"אה, כן. אז זאת הלוויה של גולדשמיט".
ובכן, מדובר בהרמן גולדשמיט. אבל אני עדיין לא זוכר שום הרמן גולדשמיט. אין לי מושג איך יכולתי לשכוח. לפי האופן שבו החברה שלי דיברה, היא היתה בטוחה שהרמן ואני הכרנו אחד את השני היטב.
הסיכוי האחרון שיש לי זה לבוא ללוויה ולהציץ לתוך הארון.
אני בא ללוויה. החברה שלי באה לקראתי לבושה בשחור, ואומרת בקול מלא עצב: "אני כל כך שמחה שבאת. הרמן היה מאושר אילו ידע".
אם היא אומרת, היא כנראה יודעת. כולם עושים פרצוף עצוב, וגם אני, כי אני בטוח שאילו ידעתי מיהו הרמן, הייתי עצוב מאוד שהוא מת.
הלוויה נמשכת. כשמגיע הזמן לעבור לפני הארון, אני ניגש, מציץ לתוך הארון של אמא של הרמן, ואחר כך לארון של הרמן. ואני נשבע לכם שבחיים לא ראיתי אף אחד מהם.
הגיע הזמן לשאת את הארון החוצה, ואני תופס מקום בין נושאי הארון. אני עוזר להטמין את הרמן במקום מנוחתו האחרון, כי אני יודע שהוא היה מעריך את זה מאוד. אבל אין לי מושג עד עצם היום הזה מי היה הרמן.
כעבור שנים רבות מצאתי בתוכי מספיק אומץ להעלות את זה לפני החברה שלי. "זוכרת את הלוויה לפני עשר שנים בערך?"
"אתה מתכוון להרמן".
"נכון, הרמן. את יודעת, אין לי מושג מי היה הרמן. אפילו בארון לא זיהיתי אותו".
"אבל ריצ'רד, הכרתם אחד את השני בלוס אלמוס, מיד אחרי המלחמה. שניכם הייתם חברים טובים שלי ושוחחנו המון ביחד".
"אני עדיין לא מסוגל לזכור אותו".
כעבור כמה ימים היא התקשרה אלי ואמרה לי מה קרה: היא הכירה את הרמן זמן קצר אחרי שאני עזבתי את לוס אלמוס, ומכיוון שהיא היתה חברה כל כך טובה של שנינו, היא חשבה שאנחנו בטח הכרנו. היא טעתה אם כן, ולא אני, כפי שקורה בדרך כלל.
אבל מה אם היא אמרה את זה רק לשם נימוס? היא מסוגלת, האישה הטובה הזאת. אותה לפחות אני מכיר.
פרופ' ריצ'רד פיינמן היה פיזיקאי דגול ומאבות מכניקת הקוואנטים. בין השאר הוא אהב גם לנגן בחצוצרה בבארים, וכן לספר סיפורים.

מי זה הרמן לעזאזל?
דירוג 2 כוכבים (40%) 2 הצבעות

 

מאמרים אחרונים

אנשים נוספים קראו גם

דברים שהבעל לעולם לא יספר לאשתו

את בטוחה שהוא מקשיב בכלל למה שאת אומרת? הדברים האלה הם קטע מתוך וידוי של גבר שמייצג לא מעט גברים אחרים. אז הקשיבו לשיחה הזאת כי יש בה חומר למחשבה גם לנשים וגם לגברים.

האם אנחנו באמת נותנים כפי שנדמה לנו?

אנחנו בטוחים שאנחנו נותנים המון, אבל האם הדברים שאנחנו נותנים לבן זוגנו הם הדברים שהוא רוצה לקבל מאתנו? האם הנתינה שלנו באמת נותנת לו להרגיש כמה הוא אהוב?

לפתור בעיות בלי להילחם ובלי להיכנע

למה כל כך הרבה אנשים חושבים שכעס הוא תגובה מוצדקת כשהם צודקים? למה כל כך הרבה אנשים חושבים שמוצדק לפגוע ולהרוס כשהם צודקים? הסיבה פשוטה: כי הם לא מכירים את הדרך השלישית לפתור בעיות, הדרך שהיא אמנות התקשורת הזוגית.

סגירת תפריט

הרשמו עכשיו לניוזלטר של ד"ר צביה גרנות וקבלו מדי בוקר מאמר מטלטל:

מרגישים שאתם זקוקים לעזרה?
צרו איתי קשר וביחד נשקם את הזוגיות