שתף
שלח לחבר
אימייל
עדיין מחפשים.

מאת ריצ'רד פיינמן

יום אחד קיבלתי שיחת חוץ מחברה ותיקה בלוס אגנ'לס. היא אומרת בקול רציני מאוד: "ריצ'רד, יש לי בשורה עצובה בשבילך. הרמן מת".
תמיד אני מרגיש לא נוח שאני לא זוכר שמות, ולא נעים לי שאני לא מקדיש מספיק תשומת לב לאנשים. "באמת?" אני אומר כדי לשמוע ממנה עוד פרטים, ומשתדל להישמע מופתע ורציני ועצוב, אבל אני חושב לעצמי: מי זה הרמן, לעזאזל?
היא אומרת: "הרמן ואמא שלו נהרגו שניהם בתאונת דרכים ליד לוס אנג'לס. מכיוון שאמא שלו באה משם, הלוויה תתקיים בלוס אנג'לס, בבית הלוויות רוז הילס, ב-3 במאי בשעה שלוש". והיא מוסיפה: "הרמן היה שמח מאוד אילו היה יכול לדעת שאתה תהיה אחד מנושאי הארון".
אין לי מושג מאין לה מה היה משמח את הרמן, אבל אני מוטרד יותר מהעובדה שעדיין אני לא מסוגל לזכור מיהו. ואני אומר: "בטח, אני אשמח לעשות את זה". לפחות כך אני אצליח לגלות מי זה הרמן.
פתאום עולה על דעתי רעיון. אני מתקשר לבית הלוויות. "יש לכם לוויה ב-3 במאי בשעה שלוש..."
"על איזו לוויה אתה מדבר, של גולדשמיט או של פרנל?"
שמות לא מוכרים. "טוב, אה, אני לא יודע". ואז אני נזכר. "זאת לוויה כפולה. אמא שלו מתה גם כן".
"אה, כן. אז זאת הלוויה של גולדשמיט".
ובכן, מדובר בהרמן גולדשמיט. אבל אני עדיין לא זוכר שום הרמן גולדשמיט. אין לי מושג איך יכולתי לשכוח. לפי האופן שבו החברה שלי דיברה, היא היתה בטוחה שהרמן ואני הכרנו אחד את השני היטב.
הסיכוי האחרון שיש לי זה לבוא ללוויה ולהציץ לתוך הארון.
אני בא ללוויה. החברה שלי באה לקראתי לבושה בשחור, ואומרת בקול מלא עצב: "אני כל כך שמחה שבאת. הרמן היה מאושר אילו ידע".
אם היא אומרת, היא כנראה יודעת. כולם עושים פרצוף עצוב, וגם אני, כי אני בטוח שאילו ידעתי מיהו הרמן, הייתי עצוב מאוד שהוא מת.
הלוויה נמשכת. כשמגיע הזמן לעבור לפני הארון, אני ניגש, מציץ לתוך הארון של אמא של הרמן, ואחר כך לארון של הרמן. ואני נשבע לכם שבחיים לא ראיתי אף אחד מהם.
הגיע הזמן לשאת את הארון החוצה, ואני תופס מקום בין נושאי הארון. אני עוזר להטמין את הרמן במקום מנוחתו האחרון, כי אני יודע שהוא היה מעריך את זה מאוד. אבל אין לי מושג עד עצם היום הזה מי היה הרמן.
כעבור שנים רבות מצאתי בתוכי מספיק אומץ להעלות את זה לפני החברה שלי. "זוכרת את הלוויה לפני עשר שנים בערך?"
"אתה מתכוון להרמן".
"נכון, הרמן. את יודעת, אין לי מושג מי היה הרמן. אפילו בארון לא זיהיתי אותו".
"אבל ריצ'רד, הכרתם אחד את השני בלוס אלמוס, מיד אחרי המלחמה. שניכם הייתם חברים טובים שלי ושוחחנו המון ביחד".
"אני עדיין לא מסוגל לזכור אותו".
כעבור כמה ימים היא התקשרה אלי ואמרה לי מה קרה: היא הכירה את הרמן זמן קצר אחרי שאני עזבתי את לוס אלמוס, ומכיוון שהיא היתה חברה כל כך טובה של שנינו, היא חשבה שאנחנו בטח הכרנו. היא טעתה אם כן, ולא אני, כפי שקורה בדרך כלל.
אבל מה אם היא אמרה את זה רק לשם נימוס? היא מסוגלת, האישה הטובה הזאת. אותה לפחות אני מכיר.
פרופ' ריצ'רד פיינמן היה פיזיקאי דגול ומאבות מכניקת הקוואנטים. בין השאר הוא אהב גם לנגן בחצוצרה בבארים, וכן לספר סיפורים.

מי זה הרמן לעזאזל?
דירוג 2 כוכבים (40%) 2 הצבעות

אימון זוגי ואישי באינסטגרם

מאמרים אחרונים

אנשים נוספים קראו גם

איך לריב נכון

רוצים “לריב נכון”? זה אפשרי בהחלט, אבל לא על ידי הבלגה או איפוק. זה לא יעבוד. זה אפשרי רק על ידי מבט חדש על מריבה.

האגו והרוח: שני הצדדים שלנו

מה חשוב יותר, החומר או הרוח? אין שאלה כזאת. מי שמפתח חיים רוחניים מגלה יכולת הגשמה הרבה יותר גבוהה ומהנה בחיי החומר.

מיחסי גב-אל-גב ליחסי גומלין

יחסים הם תמיד שניים, בטוב וברע. אם אנחנו מפנים גב אחד אל השני, שנינו בעסק רע, ואם אנחנו מציעים אחד לשני את לבנו, אנחנו בעסק טוב. והבחירה היא תמיד של שנינו ביחד.

עדיין מחפשים.

מאת ריצ'רד פיינמן

יום אחד קיבלתי שיחת חוץ מחברה ותיקה בלוס אגנ'לס. היא אומרת בקול רציני מאוד: "ריצ'רד, יש לי בשורה עצובה בשבילך. הרמן מת".
תמיד אני מרגיש לא נוח שאני לא זוכר שמות, ולא נעים לי שאני לא מקדיש מספיק תשומת לב לאנשים. "באמת?" אני אומר כדי לשמוע ממנה עוד פרטים, ומשתדל להישמע מופתע ורציני ועצוב, אבל אני חושב לעצמי: מי זה הרמן, לעזאזל?
היא אומרת: "הרמן ואמא שלו נהרגו שניהם בתאונת דרכים ליד לוס אנג'לס. מכיוון שאמא שלו באה משם, הלוויה תתקיים בלוס אנג'לס, בבית הלוויות רוז הילס, ב-3 במאי בשעה שלוש". והיא מוסיפה: "הרמן היה שמח מאוד אילו היה יכול לדעת שאתה תהיה אחד מנושאי הארון".
אין לי מושג מאין לה מה היה משמח את הרמן, אבל אני מוטרד יותר מהעובדה שעדיין אני לא מסוגל לזכור מיהו. ואני אומר: "בטח, אני אשמח לעשות את זה". לפחות כך אני אצליח לגלות מי זה הרמן.
פתאום עולה על דעתי רעיון. אני מתקשר לבית הלוויות. "יש לכם לוויה ב-3 במאי בשעה שלוש..."
"על איזו לוויה אתה מדבר, של גולדשמיט או של פרנל?"
שמות לא מוכרים. "טוב, אה, אני לא יודע". ואז אני נזכר. "זאת לוויה כפולה. אמא שלו מתה גם כן".
"אה, כן. אז זאת הלוויה של גולדשמיט".
ובכן, מדובר בהרמן גולדשמיט. אבל אני עדיין לא זוכר שום הרמן גולדשמיט. אין לי מושג איך יכולתי לשכוח. לפי האופן שבו החברה שלי דיברה, היא היתה בטוחה שהרמן ואני הכרנו אחד את השני היטב.
הסיכוי האחרון שיש לי זה לבוא ללוויה ולהציץ לתוך הארון.
אני בא ללוויה. החברה שלי באה לקראתי לבושה בשחור, ואומרת בקול מלא עצב: "אני כל כך שמחה שבאת. הרמן היה מאושר אילו ידע".
אם היא אומרת, היא כנראה יודעת. כולם עושים פרצוף עצוב, וגם אני, כי אני בטוח שאילו ידעתי מיהו הרמן, הייתי עצוב מאוד שהוא מת.
הלוויה נמשכת. כשמגיע הזמן לעבור לפני הארון, אני ניגש, מציץ לתוך הארון של אמא של הרמן, ואחר כך לארון של הרמן. ואני נשבע לכם שבחיים לא ראיתי אף אחד מהם.
הגיע הזמן לשאת את הארון החוצה, ואני תופס מקום בין נושאי הארון. אני עוזר להטמין את הרמן במקום מנוחתו האחרון, כי אני יודע שהוא היה מעריך את זה מאוד. אבל אין לי מושג עד עצם היום הזה מי היה הרמן.
כעבור שנים רבות מצאתי בתוכי מספיק אומץ להעלות את זה לפני החברה שלי. "זוכרת את הלוויה לפני עשר שנים בערך?"
"אתה מתכוון להרמן".
"נכון, הרמן. את יודעת, אין לי מושג מי היה הרמן. אפילו בארון לא זיהיתי אותו".
"אבל ריצ'רד, הכרתם אחד את השני בלוס אלמוס, מיד אחרי המלחמה. שניכם הייתם חברים טובים שלי ושוחחנו המון ביחד".
"אני עדיין לא מסוגל לזכור אותו".
כעבור כמה ימים היא התקשרה אלי ואמרה לי מה קרה: היא הכירה את הרמן זמן קצר אחרי שאני עזבתי את לוס אלמוס, ומכיוון שהיא היתה חברה כל כך טובה של שנינו, היא חשבה שאנחנו בטח הכרנו. היא טעתה אם כן, ולא אני, כפי שקורה בדרך כלל.
אבל מה אם היא אמרה את זה רק לשם נימוס? היא מסוגלת, האישה הטובה הזאת. אותה לפחות אני מכיר.
פרופ' ריצ'רד פיינמן היה פיזיקאי דגול ומאבות מכניקת הקוואנטים. בין השאר הוא אהב גם לנגן בחצוצרה בבארים, וכן לספר סיפורים.

מי זה הרמן לעזאזל?
דירוג 2 כוכבים (40%) 2 הצבעות

 

אימון זוגי ואישי באינסטגרם

מאמרים אחרונים

אנשים נוספים קראו גם

מה אנחנו מחפשים בבן הזוג שלנו

למה אנחנו אף פעם לא מרוצים אחד מהשני? כל אחד מחפש בן זוג שיתאים בדיוק לגודל ולצורה של חלל הבדידות בתוכו, והבעיה היא שאין בן זוג כזה.

הנהנתנית

אם את מרגישה טוב רק במרכז החברתי, וחוויות וריגושים הם המותגים שלך, את שייכת כנראה לטיפוס הזה. למדי להכיר גם את המשמעות שמתחת לפני השטח, כדי לתת איכות מספקת יותר להנאות שלך.

המוקשים בתקשורת

הכירו את שבעת מטעני החבלה המילוליים שבהם אתם משתמשים, שהופכים את מאמצי התקשורת שלכם לדו שיח של חירשים.

אהבה היא לא מקרה, אהבה היא בחירה

אהבה היא לא עניין של מזל. אהבה היא עניין של יצירה. וכמו כל יצירה, היא מתחילה בתוכנו. אז מה אנחנו עושים שמרחיק מאתנו את האהבה? ומה אנחנו יכולים לעשות כדי לקרב אותה?

סגירת תפריט

הרשמו עכשיו לניוזלטר של ד"ר צביה גרנות וקבלו מדי בוקר מאמר מטלטל:

מרגישים שאתם זקוקים לעזרה?
צרו איתי קשר וביחד נשקם את הזוגיות