מהי לדעתכם הסיבה הנפוצה לפרידות הזוגיות? אתם יכולים להיות בטוחים שזה לא מה שאתם חושבים: זה לא בגלל חוסר נאמנות, זה לא בגלל חוסר תקשורת וגם זה לא בגלל חוסר אינטימיות. אם כי כל אחת מהסיבות האלה היא בהחלט בעלת משקל עצום בסטטיסטיקת הפרידות והגירושים. הסיבה הנפוצה לפרידה זוגית היא אחרת: הסירוב שלנו לקבל את העובדה שכל אחד מאתנו חי עם בן זוג שהוא אדם בשר ודם, ושאף אחד מאתנו לא חי עם מלאך משמים. כלומר, אף אחד מאתנו לא חי עם אדם מושלם.

וזה אומר שכל אחד מאתנו חי עם מישהו שלפעמים טועה, לפעמים שוגה, לפעמים נכשל, לפעמים כועס, לפעמים פותח פה גדול מדי, לפעמים יותר מדי דומה לאמא שלו. וכל אלה באים בחבילה אחת יחד עם כל בן זוג, כמו שבדיוק גם לנו עצמנו יש חבילה לא קטנה שכזאת.

והנה הפואנטה של הדברים האלה: אנחנו בטוחים שזה בסדר גמור שאנחנו באים עם חבילה של תלונות ומרירות ודמעות ומילים מכוערות כי אנחנו בני אדם, ואילו לבן זוגנו אין זכות כזאת כי הוא אמור לקבל אותנו תמיד, גם כשאנחנו צוחקים וגם כשאנחנו חמוצים.

מה אם הוא לא עומד בתפקיד של בן זוג מלאכי, והוא מגלה גם את הצד השלילי או התוקפני או הביקורתי שלו? אז יש לנו כמובן הצדקה מלאה לכעוס עליו. ומה אם אנחנו מראים את הצד השלילי או התוקפני או הביקורתי שלנו? האם יש גם לו זכות לכעוס עלינו? כמובן שלא, כי לנו מותר להיות בני אדם בשר ודם עם חולשות ומגרעות.

כלומר, אנחנו לא סולחים לבן זוגנו כשהוא עושה דברים שעושה לפעמים כל אדם בשר ודם, ואנחנו סולחים לגמרי לעצמנו כשאנחנו עושים את אותם המעשים. אנחנו כועסים עליו כשהוא מתפרץ, כשהוא מקלל, כשהוא פוגע וכשהוא מתעלם, אבל לעצמנו אנחנו מרשים חופשי חופשי להתפרץ ולקלל ולפגוע ולהתעלם.

אז מאין צומח המוסר הכפול הזה? מהתפיסה שלנו מותר להיות עם כל החולשות של בשר ודם, ולבן זוגנו אסור להיות עייף או עצל או מרוגז כשאנחנו צריכים אותו במיטבו.

אבל צריך אדם להיות עשוי מחומרים שמיימיים כדי להיות סבלני גם כשאנחנו מעצבנים אותו, ולהיות קשוב גם כשאנחנו מאשימים ומגנים אותו, ולהיות מוכן לעזור ולתמוך גם כשאנחנו מזלזלים במה שהוא עושה. ואם אנחנו כועסים עליו או הוא כועס עלינו, זה מכיוון שכל אחד מצפה מהשני להיות עשוי מחומר מלאכי, בעוד שכל אחד מרשה לעצמו להיות סתם בשר ודם.

אתם יכולים להיות בטוחים שהיחסים בינינו יהיו הרבה יותר נעימים אם כל אחד מאתנו יזכור שבן זוגו הוא בשר ודם, ולכן הוא לפעמים חסר סבלנות, לפעמים עייף, לפעמים לא מעוניין, לפעמים לא קשוב, לפעמים מעדיף להיות לבד או להיפגש עם חבריו, לפעמים לא רוצה לבקר אצל ההורים שלנו, וזה בשום אופן לא אומר שמשהו אצלו לא בסדר, שהוא צריך טיפול, או שאנחנו צריכים לחשוב על פרידה.

כדי להיות באמת חברים טובים צריך כל אחד מאתנו לעשות רק דבר אחד: לאפשר לשני להיות בשר ודם עם כל החולשות של בשר ודם, עם כל הרגשות השליליים והמחשבות השליליות והמעשים השליליים של בשר ודם. בדיוק כמו שכל אחד מאתנו מאפשר לעצמו.

ואז תגיע הגאולה אל מעוננו, כי לשנינו יהיה מותר לפעמים להיפגע או לפגוע, ולשנינו מותר יהיה להיות לפעמים קטנוניים ומתחשבנים, ולשנינו מותר יהיה לפעמים לצאת מהכלים או לומר דברים מזעזעים.

וכל עוד נזכור שבבית שלנו חיים רק בני אדם בשר ודם, נוכל פשוט להזכיר אחד לשני שבבית הזה אף אחד לא עשוי מחומר של מלאכים.