מה זה ציפיות? מכלול הרעיונות שיש לכם בראש איך כל אדם צריך להיות. יש לנו ציפיות איך אנשים צריכים לדבר אלינו, איך להתנהג כלפינו או איך להגיב על מה שאנחנו אומרים.

אבל נחשו מה, כל הציפיות שלנו שוות לזבל כי הן לא מעניינות אף אחד. ונחשו מה עוד, אף אחד גם לא צריך לממש את הציפיות שלנו ממש כמו שאנחנו לא צריכים לממש את הציפיות של מישהו אחר.

"אני מצפה שתעשה את זה", "ציפיתי שתגיד את זה", "אני מצפה שתבין את זה", כך אנחנו מנסים לתת למישהו אחר הרגשה שהוא לא בסדר כי הוא לא עשה את מה שרצינו שהוא יעשה, כי נדמה לנו שאם אנחנו מצפים ממנו לעשות משהו, זאת סיבה מספקת שהוא יעשה את זה. ואם הוא לא יעשה את זה יש לנו זכות לכעוס, להאשים ולהעניש.

אז לא, העולם שלנו לא מתנהל ככה. אף אחד לא חושב שהוא צריך לעשות משהו כי אנחנו מצפים שהוא יעשה את זה, בדיוק כמו שאנחנו לא בוחרים מה לעשות על פי הציפיות של מישהו אחר.

הציפיות שלנו מאנשים אחרים, והציפיות של אנשים אחרים מאתנו, נובעות מבלבול בתחומי האחריות: מהו גבול האחריות שלנו ומהו תחום האחריות של האחרים. וגם אם זה נשמע נורא ואיום, אם אתם רוצים שבן זוגכם ידבר אליכם יפה זאת לא האחריות שלו, כי לכל אחד יש זכות לבחור איך לדבר.

אז מה, אנחנו צריכים לשתוק כשמישהו אחר מדבר אלינו לא יפה? אז תקשיבו: יש לנו אפשרות לבחור אם להמשיך לדרוש ולתבוע מבן זוגנו לעמוד בציפיות החד צדדיות שלנו, ואז כשהוא מצפצף עלינו נרגיש צודקים מאוד כשנעניש אותו על העוול שהוא עשה לנו. זה מותר, וזה בדיוק מה שעשינו במודל הזוגי הישן. הבעיה היא שזה לא עזר לנו, כי הוא המשיך לחשוב שהציפיות שלנו הן האחריות שלנו ולא האחריות שלו. ונחשו מה, הוא בהחלט צדק.

אז מה בכל זאת האחריות שלנו? יש לנו רק אחריות אחת: להבטיח שהציפיות החד צדדיות שלנו יהפכו להסכמה משותפת של שנינו. ועל העיקרון הזה בנוי המודל הזוגי החדש: להפוך כל ציפייה של צד אחד להסכמה של שני הצדדים. זה חכם, זה יעיל, זה הוגן, ונחשו מה: זה עובד.

נו, אז איך עושים את זה? יושבים ומדברים על מה שכל אחד מצפה מהשני לשנות, ובאותו זמן מבררים עם השני איזו הסכמה הוא רוצה מצדנו בתמורה להיענות מצדו לציפיות שלנו. מבינים את הפואנטה? כדי לקבל הסכמה מבן זוגנו לציפיות שלנו ולא משנה מהן, אנחנו צריכים להיות מוכנים להסכים לציפיות שלו. ואת זה מעולם לא עשינו בשיח שלנו במודל הזוגי הישן.

השיח במודל הזוגי החדש שונה אם כן לגמרי:

אנחנו מתאמצים להסביר אחד לשני כמה מוצדקות הציפיות שלנו ממנו, ומדוע חובתו לקבל אותן, אלא אנחנו מציעים אחד לשני להיענות למשהו שחשוב לו בתמורה להיענות שלו למשהו שחשוב לנו.

וככה מגיעים להסכמות במודל הזוגי החדש:

אנחנו מראים לשני שמשהו לא בסדר בלי לתת לו הרגשה שהוא עצמו לא בסדר, כי זכותו להיות לא בסדר.

ואז אנחנו מבקשים מהשני לשנות משהו שבעינינו לא בסדר, בתמורה להסכמה מצדנו לשנות משהו שבעיניו לא בסדר.

ואז אנחנו מתחבקים והולכים לישון ביחד.

שיחת וידיאו אישית על מי אחראי לציפיות שלנו

nn