שתף
שלח לחבר
אימייל
כולנו רוצים אהבה וקרבה, אבל מעשינו יוצרים הרחקה ואיבה. איך יכולה אהבה להוליד כל כך הרבה כעסים ופגיעות? בדיקת הכוונות האמיתיות שלנו.

מזה שנים אני שומעת גברים ונשים זועקים מתוך הילד הפצוע שבתוכם לאהבה ולהתייחסות, אבל מביעים את כמיהתם באמצעות תביעות, האשמות, קורבנוּת, פגיעוּת, ביקורת, הערות, נקמנות ופרידות.
אני רואה גברים ונשים שעורגים להבנה ומנפנפים באגרופים זה לעומת זה. אני רואה אנשים מחפשים הערכה ממישהו אחר בעודם מרטשים את הרגשת הערך העצמי שלו. אני רואה הורים שרוצים רק את הטוב ביותר עבור ילדיהם אבל שורטים את נשמתם.
הלב קורא לאהבה והמעשים יוצרים איבה, הלב זועק לקרבה והמעשים יוצרים ריחוק. איך ייתכן שכל כך הרבה שליליות באה מכוונות כל כך טובות? איך ייתכן שלכולנו יש כוונות כל כך חיוביות, ובכל זאת כולנו שותפים באווירה של פגיעות, בגידות, נטישות, תוקפנות, אלימות, שקרים, רמאות, אדישות, ניכור וניצול? אם כולנו באמת כל כך טובים, למה באים מאתנו כל כך הרבה מעשים הרסניים?

אל תחפש אהבה עם אגרופים

התודעה הישנה התמודדה עם השאלה הזאת באופן פשוט: היא חילקה את בני האדם ל"טובים" ו"רעים", ויצרה אצלנו תפיסה של שני מחנות. אל מחנה אחד התקבלו רק "הטובים" שלא משקרים, לא מפירים הבטחות, לא פוגעים, לא בוגדים. כלומר, "אנחנו". ואל המחנה השני התקבלו "הרעים" שעושים את כל המעשים השליליים האלה, כלומר "הם".
כך מצאה התודעה הישנה תשובה של שחור-לבן לכל בעיה בין אנשים: אם אדם אחד נפגע, ברור שמישהו אחר פגע בו. ואז יש אחד טוב ואחד רע. כך יש סדר בעולם. וכמובן שאנחנו תמיד הצד הנפגע. כשאתה מרגישה פגוע, טבעי בעינייך לחשוב שמישהו פגע בך. ואז המציאות שלך מסודרת. יש מסכן ויש את מי להאשים, יש פגוע ויש על מי לכעוס, יש מושפל ויש את מי להעניש.
אבל עם תפיסה כזאת אתה הופך את עצמך לשותף במציאות דמיונית של פוגעים וקורבנות, שבה "אנחנו" הקורבנות ו"הם" הפוגעים. "אנחנו" תמיד חיוביים, "הם" תמיד שליליים. "אנחנו" תמיד הסובלים, "הם" תמיד האשמים. "אנחנו" תמיד בסדר, "הם" תמיד לא בסדר.
ומה עם כל אותם מצבים שבהם גם אנחנו משקרים? או גם אנחנו פוגעים? או גם אנחנו תוקפנים? או גם אנחנו בוגדים? או גם אנחנו מרמים? אם הכוונות שלנו תמיד חיוביות, מי עושה את המעשים השליליים שלנו?
גם לסתירה הזאת מצאה התודעה הישנה מענה מתוחכם: כש"הם" פוגעים או מרמים או בוגדים - זה שלילי. "הם" לא מוכנים להקשיב, "הם" לא מוכנים להבין, "הם" לא מוכנים להתחשב. כש"אנחנו" פוגעים או מרמים או בוגדים - זה חיובי, כי לא התכוונו, כי לא היתה לנו ברירה, כי "הוא" גרם לנו לעשות את זה, וחוץ מזה זאת היתה בסך הכל תגובה על מה ש"הוא" עשה.

תכסיסי השכל

התחבולות המחשבתיות האלה הן מנגנוני ההגנה שהמציא המנגנון האוטומטי שלנו, אותם תכסיסים ערמומיים שבאמצעותם הוא מציג את מעשינו השליליים ביותר כמעשים מוצדקים. כך קורה שאותם מעשים שליליים שאנחנו כל כך מגנים אצל הזולת, נראים לנו הוגנים ונכונים כשאנחנו עושים אותם. כך מונע האוטומט שלנו מאמת מכאיבה על עצמנו להיכנס להכרתנו.
הכחשה, שכחה, הצדקה עצמית, תליית האשמה במישהו אחר, אלה הם ארבעת מנגנוני ההגנה השימושיים ביותר לכל אדם שרוצה להאמין שהוא בסדר גם כשהוא פוגע והורס. הנה כמה דוגמאות לאופן שבו אנחנו משתמשים בהגנות האלה כדי לרמות את עצמנו שמעשינו חיוביים:
"אני צועקת כי אחרת אתה לא מקשיב", "אתה מוציא ממני את כל הרע", "היחס שלך גורם לי לאבד שליטה", "בגללך אני חייבת לשקר ולהסתיר", "אתה גורם לי לדיכאון", "אתה מביא אותי למצבים שאני מתביישת בהם". המסר הוא אם כן פשוט אבל ממולח: "אכן, אני עושה משהו לא נחמד, אבל אני לא אשמה בזה, אתה אשם בזה" (פירוט ראה במאמר "מה אנחנו אוהבים בעצמנו", בקטגוריה "האגו והחברים שלו").
אבל נדרש מאתנו מאמץ אדיר כדי להבטיח שההונאה העצמית הזאת לא תיחשף. לכן אתה כל כך רגיש להערות וביקורת, לכן אתה ממוקד כל הזמן בחסרונות של הזולת, ולכן אתה נלחם בחירוף נפש כזה להיות צודק, גם אם בדרך נהרסים הדברים היקרים לך ביותר.

תן רשות לטיפת שליליות

דורות אחרי דורות חיו לאורה של תפיסה הזאת ש"זה אדם טוב" ו"זה אדם רע", והיא הביאה לכל המלחמות והיריבויות. עד היום, בכל מלחמה או מריבה מרגיש כל צד שהוא "הבחור הטוב" והצד השני "הבחור הרע". אם זה "או טוב או רע", ברור שאחד מאתנו טוב ואחד מאתנו רע. אז מה הפלא שאף אחד מקדיש את עצמו כדי להוכיח שהצד השני הוא הרע?
במשך שנים צפיתי בזוגות שהדגימו את המאבק הנצחי על השאלה "מי אשם". שוב ושוב ראיתי את המאמץ הנואש של שניהם להוכיח שהם בסדר, והדרך לעשות זאת היא להוכיח שהשני איננו בסדר.
שוב ושוב ראיתי איך כל אחד מבני הזוג מצליח "לא לדעת" שהשליליות שהוא מייחס לשותפו קיימת גם אצלו. וראיתי שוב ושוב עד כמה דמיונית החלוקה בין "השותף הטוב" ו"השותף הרע".
והנה באה המודעות החדשה, ומציעה דרך חדשה של חשיבה, את דרך ההכרה ברוע שלנו: לפעמים אני השלילי, לפעמים אתה השלילי. ואז נפסיק להילחם עד חורמה כדי להוכיח כמה אנחנו בסדר. או מה שגרוע יותר, נפסיק להילחם עד חורמה כדי להוכיח שהשני לא בסדר.
נקודת מוצא כזאת תאפשר לנו לקבל גם את עצמנו וגם את הזולת, עם החלקים השליליים שלנו, מתוך הבנה שכל אחד הוא לפעמים בסדר ולפעמים לא בסדר. וזוהי קבלה אמיתית.

להכיר את השליליות שלנו
דירוג 1 כוכבים (20%) 3 הצבעות

 

מאמרים אחרונים

אנשים נוספים קראו גם

5 צעדים להתפייס באהבה

שיחת פיוס לאחר מריבה יכולה להיות התנסות נעימה אם אנחנו זוכרים חמישה כללים להתפייסות באהבה.

לאהוב את עצמי ולא את הדימוי העצמי

האם אתם אוהבים את עצמכם? יש שאלה חשובה יותר: האם אתם מרגישים שאתם ראויים לאהבה שלכם? אז הקשיבו לשיחה הזאת כדי לזכור שיש בהחלט מה לאהוב בכם.

מודעות היא משחק הוגן

הוא לא קדוש, ואין הילה מעל ראשו. אבל את האיכות המיוחדת שבו כל אחד מאתנו רוצה לפתח בעצמו. זה אדם בעל מודעות עצמית אמיתית. כשאתה פוגש אדם כזה, למד ממנו.

תודעת האגו והאלטרנטיבה ביחסי זוגיות

    האגו תורם לזוגיות את ההאשמות והתלונות וההתחשבנויות. לכן התנאי לזוגיות מרוויחה היא התודעה לעבור לתודעה האלטרנטיבית שאנחנו כמעט לא מכירים. במהלך ייעוץ זוגי

כולנו רוצים אהבה וקרבה, אבל מעשינו יוצרים הרחקה ואיבה. איך יכולה אהבה להוליד כל כך הרבה כעסים ופגיעות? בדיקת הכוונות האמיתיות שלנו.

מזה שנים אני שומעת גברים ונשים זועקים מתוך הילד הפצוע שבתוכם לאהבה ולהתייחסות, אבל מביעים את כמיהתם באמצעות תביעות, האשמות, קורבנוּת, פגיעוּת, ביקורת, הערות, נקמנות ופרידות.
אני רואה גברים ונשים שעורגים להבנה ומנפנפים באגרופים זה לעומת זה. אני רואה אנשים מחפשים הערכה ממישהו אחר בעודם מרטשים את הרגשת הערך העצמי שלו. אני רואה הורים שרוצים רק את הטוב ביותר עבור ילדיהם אבל שורטים את נשמתם.
הלב קורא לאהבה והמעשים יוצרים איבה, הלב זועק לקרבה והמעשים יוצרים ריחוק. איך ייתכן שכל כך הרבה שליליות באה מכוונות כל כך טובות? איך ייתכן שלכולנו יש כוונות כל כך חיוביות, ובכל זאת כולנו שותפים באווירה של פגיעות, בגידות, נטישות, תוקפנות, אלימות, שקרים, רמאות, אדישות, ניכור וניצול? אם כולנו באמת כל כך טובים, למה באים מאתנו כל כך הרבה מעשים הרסניים?

אל תחפש אהבה עם אגרופים

התודעה הישנה התמודדה עם השאלה הזאת באופן פשוט: היא חילקה את בני האדם ל"טובים" ו"רעים", ויצרה אצלנו תפיסה של שני מחנות. אל מחנה אחד התקבלו רק "הטובים" שלא משקרים, לא מפירים הבטחות, לא פוגעים, לא בוגדים. כלומר, "אנחנו". ואל המחנה השני התקבלו "הרעים" שעושים את כל המעשים השליליים האלה, כלומר "הם".
כך מצאה התודעה הישנה תשובה של שחור-לבן לכל בעיה בין אנשים: אם אדם אחד נפגע, ברור שמישהו אחר פגע בו. ואז יש אחד טוב ואחד רע. כך יש סדר בעולם. וכמובן שאנחנו תמיד הצד הנפגע. כשאתה מרגישה פגוע, טבעי בעינייך לחשוב שמישהו פגע בך. ואז המציאות שלך מסודרת. יש מסכן ויש את מי להאשים, יש פגוע ויש על מי לכעוס, יש מושפל ויש את מי להעניש.
אבל עם תפיסה כזאת אתה הופך את עצמך לשותף במציאות דמיונית של פוגעים וקורבנות, שבה "אנחנו" הקורבנות ו"הם" הפוגעים. "אנחנו" תמיד חיוביים, "הם" תמיד שליליים. "אנחנו" תמיד הסובלים, "הם" תמיד האשמים. "אנחנו" תמיד בסדר, "הם" תמיד לא בסדר.
ומה עם כל אותם מצבים שבהם גם אנחנו משקרים? או גם אנחנו פוגעים? או גם אנחנו תוקפנים? או גם אנחנו בוגדים? או גם אנחנו מרמים? אם הכוונות שלנו תמיד חיוביות, מי עושה את המעשים השליליים שלנו?
גם לסתירה הזאת מצאה התודעה הישנה מענה מתוחכם: כש"הם" פוגעים או מרמים או בוגדים - זה שלילי. "הם" לא מוכנים להקשיב, "הם" לא מוכנים להבין, "הם" לא מוכנים להתחשב. כש"אנחנו" פוגעים או מרמים או בוגדים - זה חיובי, כי לא התכוונו, כי לא היתה לנו ברירה, כי "הוא" גרם לנו לעשות את זה, וחוץ מזה זאת היתה בסך הכל תגובה על מה ש"הוא" עשה.

תכסיסי השכל

התחבולות המחשבתיות האלה הן מנגנוני ההגנה שהמציא המנגנון האוטומטי שלנו, אותם תכסיסים ערמומיים שבאמצעותם הוא מציג את מעשינו השליליים ביותר כמעשים מוצדקים. כך קורה שאותם מעשים שליליים שאנחנו כל כך מגנים אצל הזולת, נראים לנו הוגנים ונכונים כשאנחנו עושים אותם. כך מונע האוטומט שלנו מאמת מכאיבה על עצמנו להיכנס להכרתנו.
הכחשה, שכחה, הצדקה עצמית, תליית האשמה במישהו אחר, אלה הם ארבעת מנגנוני ההגנה השימושיים ביותר לכל אדם שרוצה להאמין שהוא בסדר גם כשהוא פוגע והורס. הנה כמה דוגמאות לאופן שבו אנחנו משתמשים בהגנות האלה כדי לרמות את עצמנו שמעשינו חיוביים:
"אני צועקת כי אחרת אתה לא מקשיב", "אתה מוציא ממני את כל הרע", "היחס שלך גורם לי לאבד שליטה", "בגללך אני חייבת לשקר ולהסתיר", "אתה גורם לי לדיכאון", "אתה מביא אותי למצבים שאני מתביישת בהם". המסר הוא אם כן פשוט אבל ממולח: "אכן, אני עושה משהו לא נחמד, אבל אני לא אשמה בזה, אתה אשם בזה" (פירוט ראה במאמר "מה אנחנו אוהבים בעצמנו", בקטגוריה "האגו והחברים שלו").
אבל נדרש מאתנו מאמץ אדיר כדי להבטיח שההונאה העצמית הזאת לא תיחשף. לכן אתה כל כך רגיש להערות וביקורת, לכן אתה ממוקד כל הזמן בחסרונות של הזולת, ולכן אתה נלחם בחירוף נפש כזה להיות צודק, גם אם בדרך נהרסים הדברים היקרים לך ביותר.

תן רשות לטיפת שליליות

דורות אחרי דורות חיו לאורה של תפיסה הזאת ש"זה אדם טוב" ו"זה אדם רע", והיא הביאה לכל המלחמות והיריבויות. עד היום, בכל מלחמה או מריבה מרגיש כל צד שהוא "הבחור הטוב" והצד השני "הבחור הרע". אם זה "או טוב או רע", ברור שאחד מאתנו טוב ואחד מאתנו רע. אז מה הפלא שאף אחד מקדיש את עצמו כדי להוכיח שהצד השני הוא הרע?
במשך שנים צפיתי בזוגות שהדגימו את המאבק הנצחי על השאלה "מי אשם". שוב ושוב ראיתי את המאמץ הנואש של שניהם להוכיח שהם בסדר, והדרך לעשות זאת היא להוכיח שהשני איננו בסדר.
שוב ושוב ראיתי איך כל אחד מבני הזוג מצליח "לא לדעת" שהשליליות שהוא מייחס לשותפו קיימת גם אצלו. וראיתי שוב ושוב עד כמה דמיונית החלוקה בין "השותף הטוב" ו"השותף הרע".
והנה באה המודעות החדשה, ומציעה דרך חדשה של חשיבה, את דרך ההכרה ברוע שלנו: לפעמים אני השלילי, לפעמים אתה השלילי. ואז נפסיק להילחם עד חורמה כדי להוכיח כמה אנחנו בסדר. או מה שגרוע יותר, נפסיק להילחם עד חורמה כדי להוכיח שהשני לא בסדר.
נקודת מוצא כזאת תאפשר לנו לקבל גם את עצמנו וגם את הזולת, עם החלקים השליליים שלנו, מתוך הבנה שכל אחד הוא לפעמים בסדר ולפעמים לא בסדר. וזוהי קבלה אמיתית.

להכיר את השליליות שלנו
דירוג 1 כוכבים (20%) 3 הצבעות

 

מאמרים אחרונים

אנשים נוספים קראו גם

איך נבחין בין התאהבות לאהבה

עידן ההתאהבות הוא רק המבוא, כדי להכין אותנו למציאות של יחסי אהבה לתמיד. אז אל תתבלבלו, ואל תצפו לחיות תמיד בריגושים.

אולי אנחנו בעצם נהנים ממריבות?

האם יכול להיות שאתם רבים הרבה כי אתם פשוט אוהבים לריב? התשובה היא אולי כן, והנה גם סימנים שתוכלו להשתמש בהם כדי לברר את השאלה הזאת עם עצמכם.

סגירת תפריט

הרשמו עכשיו לניוזלטר של ד"ר צביה גרנות וקבלו מדי בוקר מאמר מטלטל:

מרגישים שאתם זקוקים לעזרה?
צרו איתי קשר וביחד נשקם את הזוגיות